Author: Alejandro García

לא עלה לי בדעת להציע לאברהם לעבור אליי. לפגוש דבר אחד, לחיות יחד משהו אחר לגמרי. ביום שישי אחר הצהריים חיכיתי לאברהם למפגש הרגיל שלנו. פתחנו את הדלת, ובפנים

טוב, לא נוֹצִיא אותך החוצה בחג. הכיני שלוש חדרי שינה האחיות שלי והאחיינייה שלי נשארות לילה. את תישני במטבח. גילה כהן, ומה אם אני הבעלים היחיד של הבית?

אורי גרוס שמר על אייל כך ששכן אפילו לא הרגיש שמישהו מסתכל עליו. אחרי שהשקיע שנים רבות בתפקידים בכירים, הוא בטוח בעצמו הוא מקצוען! עד אז לא היו סימנים חשודים

היום, 8 ביוני 2026 היום אני יושב בכסא נגיש בחדר קומה של בית החולים הדסה שבתל אביב, מביט דרך החלון המוזג בחול של שלג חורף נדיר כאן, והחצר הפנימית של בית

 אביטל, האם איתן כבר סיפר לך? שאלה חמותו, רות.  שמעי! יגיעו עד עשרים אורחים, ולכן נתחיל להכין את האוכל בערב. אני אגיע מוקדם, בערך בשעה שש.  מה?

דודתי, בבקשה קחו את האחות הקטנה שלי. היא רעבה מאוד הקול השקט, המלא ייאוש, שהשתמע אל מול רעש הרחוב, תפס את איתי פתאום. הוא רץ לא רק ממהר, הוא חצה את המדרכות

הבוקר התחיל כרגיל. מאחורי החלון עדיין חשכה, רק הרעש המרומם של העיר מתעורר משנת הלילה. פתחתי את העיניים, התמתחתי והביטתי בצד, שם שוכב אליהו, בעלי.

מחכה לבעלה מהעבודה, תמר ישבה סביב השולחן במטבח ולשתתה תה עם תימין, מקבלת לכל לגימה בקצב איטי. פתאום נשמע צלצול מפתחות במנעול, היא קפצה אל פתח הדלת והסתכלה פנימה.

שרה כהן קמה באותו שבת בבוקר עם תחושת חג. שישים שנה מספר עגול, ראוי לחגיגות. היא תכננה את היום מזמן, ערכה רשימות של מוזמנים, חשבה על הלבוש.