Author: Alejandro García

קולות הרכבת רטטו בקצב של האושר שמחכה לי רק בצד השני של המסילה. שלושה חודשים חיכיתי לחופשה הזאת, שלושה חודשים חיפשתי את הים, ריח המלח על העור, שקיעות שאין

לא אני מחפשת רחמים להפך, אני מרגישה שמחה אמיתית עם החיים שבניתי, למרות שאין לי ילדים בגילי שבעים. באחד הימים, כשנסעתי לביקור אצל דרמטולוג בתלאביב, נאלצתי

שמי אורית. אחרי שההתקיימה לי גירושין, העברתי את שני ילדיי התאומים בני העשר יוסי ורז לביתי של הוריי. זה נראה בתחילה ברכה מקלט חם והזדמנות להתחיל מחדש.

היום, 8במרץ2026, אשבתי במטבח הקטן של דירתנו בתלאביב, והחלטתי לרשום בפתק מה שמתרחש בלבי אחרי שנים של סערות. הילדות המאושרת של קובי נגמרה כשהיה בן חמש.

יום חמישי, 6 ביוני 2026 היום היה שוב מלא בבלבול ובחזרות על דברים שלא נפתרו. בבוקר עמדתי במטבח של סבתי צילה, שמחה להקים את הסדרה של הקפה והמרק, וכינה אותי

דנה, מה איתך המשקל המיותר הזה? האם זה בעיה? שאלה בקול רועד אמא של דוד, שלא נראתה מוכנה לוותר. לפי דעתי אין לי משקל מיותר, במיוחד כשזה מתאים לבן זוגי העתידי.

המתיני, הוא אומר. יצאתי לרגע בתחנת הרכבת שלכם, וכשחזרתי לרכבת, המזוודה שלי נעלמה. הסתכלתי מהחלון, וגבר עם המזוודה שלי הולך. קפצתי אחריו, והוא נעלם ולמה

מתי את מתכננת לעבור, נירית? אמא עמדה בפתח המטבח, משענת על משטח האח של המקרר. בידיה ספל קפה שחור, ובקולה ריח של אדישות שמסתתרת מאחורי מזלזול כמעט. במובן לעבור?

ציפורה, אנחנו לא ניקח הרבה. תארגני לנו לדרך את הפאי המיוחד שלך וקצת ריבת פטל, בקש אורי בחיוך חצי ישן, חצי עצל. ציפורה הביטה בו בחוסר אמון. איך הוא יזום כך בלי היסוס?

**יומן, 5מאי 2026** מי אתם?! עמדתי בפתח הדלת של הדירה שלי, והעיניים שלי לא האמינו במראה. מול פניי נעמדה אישה זרתי בת שלושים, עם קווז משוכת למעלה, ובחופה