היום, 8 ביוני 2026
היום אני יושב בכסא נגיש בחדר קומה של בית החולים הדסה שבתל אביב, מביט דרך החלון המוזג בחול של שלג חורף נדיר כאן, והחצר הפנימית של בית החולים נראית כמו שוק קטן עם דוכני מצרכים ופרחים, כמעט בלי מבקרים.
הקיץ עבר וזה היה שקט. רק לפני שבוע יצא מהחדר שלי השכן, אורי תומר, לשיקום בביתו. מאז הרגיש לי הריק בעיניים. אורי היה בחור חברותי, מצחיק ותמיד מלא סיפורים משעשעים, כאילו הוא שחקן בתיאטרון, שכן הוא למד במקצוע הזה באוניברסיטה.
להיות איתו היה בלתי אפשרי להשתעמם. כל בוקר, אמא שלו הייתה מביאה תפו”א בתנור, עוגות, פירות ו sweets, וכל זה הוא חלקי איתי. מאז שיצא, נעלם האווירה הביתית והייתי מרגיש לבד לחלוטין.
הפסקה של מחשבותי עצבותיים נחתה עלי כשהגיעה האחות, חנה ארקודה, צעירה במבט קשה, תמיד עם מבט מקפיד. היא נראתה לי כמו סבתא של הלילה קפדנית ועם קו קול חד וקשוח. היא לא חייכה אפילו פעם אחת בתקופה של שניים חודשים שהייתי שם. הקול שלה היה תואם למבט הפנים שלה נוקשה, לא מחמיא, בלי רוך.
מה העניין, אלון? קח למיטה! קראה חנה, מחזיקה מזרק מלא תרופות.
נשמתי עמוק, הפניתי את כסא הנגיש למיטה, והיא עזרה לי לשכב, ולאחר מכן הפכה אותי על הבטן.
הורד את המכנסיים היא צוותה, ואני חיבקתי במאמץ חוסר תחושה. היא הייתה שיטתית במזרקים, ובכל פעם תודה פנימית צפתה בנתן.
חשבתי לעצמי: “כמה היא בת? אולי כבר פרישה, והפנסיה הקטנה שמחזיקה אותה בעבודה עושה אותה קפדנית?”
בסוף היא חיברה מחט דק בקוורט קטן של ורידי, והרגשתי רק קימוט קל.
זהו, סיימנו. רופא היום? היא שאלה, מתכוננת לצאת.
לא, אולי מאוחר יותר. השבתי.
חנה הוסיפה: אל תשב ליד החלון, זה מתקרר, אתה כמו דג מיובש.
הדבר שהרגישתי היה שהיא, למרות הקשיחות, דואגת לי. אין לי משפחה, אבא ואמא מתו כשהייתי בן ארבע באש שהתרחשה בביתנו בכפר. האמא זרקה אותי בחלון למען הצלת נימי, וכך נצלת חיי, אך נותרו עלי צלקות קבועות בכתפיים ובפרק היד.
הייתי במוסד קבוע, ולמרות שיש לי קרובי משפחה, אף אחד לא רצה לארח אותי. מאמא קיבלתי את האופטימיות והעיניים הירוקות; מאבא את הגובה והכישרון למתמטיקה. זיכרונותיי של ההורים מתמזגים כמו פתקי סרט אמא בחג כפרי, אני מרימים דגל צבעוני; אבא ברכיי, מרגיש את רוח הקיץ על לחיי.
בגיל 18 המדינה העניקה לי חדר בבת מגורים באיזור רחב, קומה רביעית. אהבתי לשהות לבד, אך לעיתים תופף לי געגוע חזק. למדתי לקבל את הבדידות ולמצוא בה טובות. לעיתים כשחזרתי למרפאה בבית החולים, ראיתי משפחות עם הילדים בפארק, בחנויות, ברחובות תל אביב והייתי נזכר ביופיים של ימי הילדות.
לאחר תיכון ניסיתי להיכנס לאוניברסיטה, אך נפלתי מהציון. הלכתי לתיכון הטכנולוגי, שם מצאתי תחום שמדבר אלי חשמל והנדסה. עם החברים המכללה נאלצתי להיות שקט ונפרד, כי לא היה לי מה להציע להם חוץ מספרים וכתבות מדעיות. השיחות שלנו היו תמיד על שיעורים. עם בנות גם כך, תמיד היו גברים יותר החלטיים ודוברים.
בגיל 18 וחצי נראיתי קטנטן כמו בן 16. הפכו אותי ל”וינטר-אדום” בקבוצה, אך לא הרגיז אותי. לפני שני חודשים, בזמן שהייתי מאחר לשיעור, נקעתי ברצפה המוקפאת של המדרחוב ובשקעתי רגליים משני הצדדים. השבר היה חמור, ריפוי ארוך וכואב, אבל בימים האחרונים המצב השתפר.
קיוויתי שישחררו אותי ממחלקת האורתופדיה, אך גם חששתי הבית שבו גרתי אין חציבה ולא מעלית, ואני צריך כיסא גלגלים לשאר היום. אחרי הצהריים הגיע לי רופא טראומה, ד”ר רונן ברק, ובדק את הרנטגן.
אלון, לשמחתך, השברים מתקרבים להתקדם. בעוד שבועיים תוכל לעמוד על קביים, ולא נצטרך עוד לשהות כאן. האם מישהו יגיע לקבלך? שאל.
הנהנתי מהשיחה, קיבלתי נוודות, ולבסוף רופא פנה לחנה לעזור לאסוף את החפצים.
מה אתה רוצה לעשות? שאלה החנה, מעבירה לי תיקון תחת המיטה. נינה פטריה תחליף מצעים.
היא חייכה באוויר, למרות קולה הקשוח, והבינה שעומד להקיף אותי בעדינות שהיא לא רצתה להראות.
למה אתה משקר לרופא? היא שאלה, כשהיא מוטה בעדינות. אתה יודע שאף אחד לא יבוא. איך תחזור הביתה?
איך? קישטתי בפנים מבולבלות.
לפחות חצי חודש תישאר במיטה. איך תחיה? היא המשיכה.
ארד למעלה, אני לא ילד.
חנה ישבה לידי, הציצה בעיניי.
אלון, אולי זה לא ענייני, אבל עם פצעיך תזדקק לעזרה. לא תוכל לבד. אל תתעלם מזה היא אמרה בקול רך.
אני אטפל בעצמי.
זה לא אפשרי. אני עובדת בעבודה של רפואה כבר כמה שנים. למה אתה מתווכח?
היא המשיכה: הבית שלי קטן, שני קירות, יש לי חדר פנוי. אם תעבור, תוכל לחזור הביתה ברגליים כשאתה מוכן. אני גרה לבד, הבעל נפטר לפני זמן רב, ואין לי ילדים.
הקול שלה היה מתוק בעיניי, הוא היה כמו נר שמאיר בחשכה. הרגשתי שמישהו עומד לצידי, אפילו אם הוא רק חוסה.
אני מסכים, אמרתי לבסוף, רק שאין לי כסף, המלגה תגיע מתשתי.
חנה נבהלה, ניגשה אלי בקול מתנשא:
אלון, אתה בטוח? חושב שאני מזמינה אותך כאן בגלל כסף? חבל עליך.
רק חשבתי נקטעתי, מתנצל.
אין בעיה, נלך למטבח ונשב שם עד שהמשמרת שלי תסתיים, היא קראה, ובסוף אמרה:
היא גרה בבית קטן עם חלונות צרים, שני חדרים נוחים. היום הראשון הייתי מתבייש מאוד, כמעט ולא יצאתי מהחדר, מנסה לא להפריע לאישה המבוגרת.
היא קראה לי בישרות:
אל תתבייש, תבקש מה שאתה צריך, אתה לא אורח.
הבית היה חם: שלג בחוץ, קריסת האש בפתחת, ריח של תבשיל ביתי שהזכיר לי את הבית של פעמי.
ימים חלפו, משאיות נוגעות באופניים, ולאחר שבועיים הגעתי למרפאה, מתהלך לצד חנה, מדבר על המבחנים והקורסים הבאים.
צריך לעבור בחינות, לאכול מבחנים, היא ציינה. טכנאי האור לא יעזוב. רופא אמר לך להוריד עומס זמני על הרגליים!
השבועות שחלפו הקרבו אותנו, ואני מצאתי את עצמי לא רוצה לעזוב את הבית הזה ואת האישה החביבה, שהפכה לי לשנייה אםאמא.
יום אחד חיפשתי את המטען של הטלפון, והבטתי במראה חנה עמדה בפתחה של החדר ובוכה.
רוצה להישאר, אלון? לחשה היא, דמעות בעיניים.
התחבקתי איתה חזק.
חלפתי כמה שנים, ובחתונתי, חנה ישבה בכיסא הראש של המכנסת, לצד אמא של החתן. שנה לאחר מכן, היא קיבלה בחדר הלידה תינוקת, נכדה של שמה פונה אליה בשם חנה.
היום, כשאני כותב את זה ביומן, מבין שאני למדתי שלפעמים הכאב והבדידות הופכים למקור של כוח. אם נחזור ונקבל את מה שאנחנו מקבלים חיבוק, עזרה קטנה, אהבה נוכל להמשיך קדימה, גם כשהדרך מסולסלת.
**לקח אישי:** אל תתן לגורל לכתוע אותך; קבל את העזרה של אחרים, ותזכור שכל קושי הוא שביל לצמיחה פנימית.
