מחכה לבעלה מהעבודה, תמר ישבה סביב השולחן במטבח ולשתתה תה עם תימין, מקבלת לכל לגימה בקצב איטי. פתאום נשמע צלצול מפתחות במנעול, היא קפצה אל פתח הדלת והסתכלה פנימה. נכנס אודי, בעלה, פניו רציניות וללא מילה.
היי, קראה תמר ראשונה, שוב מאחר, כבר סיימתי לארוחת ערב, מחכה לך
היי, השיב אודי. לא היה צורך לחכות, אני לא רעב, ובקרוב אסדר את החפצים שלי ואצא, אמר הוא בלי לשים נעליים. הוא הלך לחדר, פתח ארון והוציא מזוודה.
תמר נעמדה במצב של שוק. היא צפתה איך הוא שופך למזוודה את הדברים הראשונים שלו.
אודי, תסביר לי מה קורה? שאלה.
את לא מבינה? אני עוזב, הכריז הוא, בלי להביט בעיניים.
לאן?
לאישה אחרת
אה, בטח למישהי צעירה, למרות שאני עצמי רק בכארבעים חייכה תמר באירוניה, משחררת את המתח. לא אפסול את דמעותיי, הוא לא יראה, נסתה להרגיע את עצמה בקול רם, ובכן, כמה זמן עם החברה הזאת?
כמעט שנה, ענה אודי בנינוחות. כשהראה הפתעה על פני תמר, הוסיף: אם לא שמת לב, כנראה שהצלחתי להסתיר זאת מצוין.
אתה באמת עוזב? שאלה פתאום.
סונה, את בכלל לא מבינה? שמעי, אני הולך לבן זוג אחרת, אנחנו מצפים לתינוק. אנחנו לא הצלחנו להרות, קארן תוכל לתת לי בן. את מקבלת חודש לחזור מהדירה, איך ולאן זה עניינך. נמשיך לחיות עם קארן והילד, עד שהיא תשכיר לעצמה דירה.
אודי יצא. תמר נותרה לבד, קירות הבית הצטופפו עליה, השקט היה כבד. היא הדליקה טלוויזיה, לפחות מישהו היה מדבר. יחד עם אודי חיו שנים שתים-עשרה, והיא התייצבה אחרי שבוע של קפיצה רגשית.
ממורשת הוריה, שהלכו לעולמם מוקדם, נותר לה בית בכפר בגליל. אבל לחיות לבד בכפר לא נחשק לה 35 ולא רוצים לחיות במרחק של קילומטרים משירותים, קניות, עבודה. היא החליטה למכור את הבית מיד עם ההגעה לכפר. שכן חדשה, שושנה, חיכתה לה בכניסה.
חמודה, שמחה שהגעת, היינו כבר בדרך לעיר לחפש אותך,
מה קורה? שאלה תמר.
המשפחה שלנו מהצפון רוצה לקנות את הבית, הם מחפשים בית קטן שאפשר לשפץ ולבנות עליו משהו חדש. רוצים להיות קרוב אלינו, אחותי עם בעלה
אלוהים, שושנה, זאת בדיוק הסיבה שהגעתי, רק נקבע מחיר, הנה המספר שלי
התהליך הלך חלק, תוך עשרה ימים הגיעו לה הכספים סכום קטן של שקלים מהשיפוץ. קנתה חדר קטן במעון קהילתי, מטבח משותף, שני חדרים שכנים, והיא קיבלה את החדר השלישי לעצמה, חשבה שזה «דירת משק בית».
הדיירים נראו שקטים ונעימים. תמר כמעט לא נפגשה איתם, מהבוקר עד הערב בעבודה, והתחילה רומנטיקה עם קולגה אלון. נראה שהכל הולך כשורה, לפחות לפי תמר.
לפני חג האישה, אלון הודיע:
אני צריך לחשוב, אינני בטוח ברגשותיי, בואו ננוח במערכת שלנו.
ננוח? למה שלא תלך ת’יער, תמר נזעפה.
באותו ערב, בת 36, ללא זמן למנוחה, תמר החליטה למתן את הלחץ בקליפה. פקדה את המקרר וראתה פיסת חזייה קטנה, אך לא מצאה אותה. היא רעדה.
מי לקח לי את החזייה? צעקה בקול רם.
תמר, זרקתי אותה לפני יומיים, היא הפכה ירוקה והריח במקרר לא רציתי שתאכלי אותה, השיבה הרגעית השכנה רבקה, קולה רגוע וקצת מרמז.
אתם לא יודעים שאין לגעת בדברים של אחרים, קראה תמר בחריפות. לא שלכם להחליט מה אני אוכל.
תמר פרצה על כל הכעס שלה כלפי השכנה. לא רק שהפרידה מהבעל, אלא גם האיבוד של מגורים ואלון לוקח הפסקה, חטפה לה את התקווה לאושר, ועכשיו אפילו השכנים לוקחים ממנה אוכל.
אברהם, שכן קבוע בחדר שליד, בן שישים, שיערו אפור, אינטלקטואל עם משקפיים, ישב תמיד בפינה על כיסא ישן עם עיתון או ספר. הוא קם להודיע:
אל תתפני, היא רק כועסת כי מישהו גרם לה לכעס, אל תיקח את זה באופן אישי, אמר באווירה חינוכית.
רבקה נראתה מודאגת, ומזכורה.
תמר, היא רועדת, זה לא בשבילך, אמר אברהם, לא מפסיק לקרוא בעיתון.
ומה אתם יודעים? השיבה תמר, אף אחד לא שאל אתכם, הוסיפה בגסות.
תאמיני לי, אני יודע קצת,
אם אתה כה חכם, למה אתה גר כאן במעון הזה? תמר המשיכה להקצין.
היא נחליטה להתנצל בפני השכנים. רבקה הציצה במבט מתוח, ונסעה לחדרה. תמר דפקה בחוזקה על הדלת, וישבה על ספה.
עכשיו יש לי גם פילוסוף מטבח, שמפזר עצות ולימוד, חשבה היא בתסכול וברעב.
עברו כשעה, תמר נרגעה, הציצה למחשב נייד, נזכרת שקנתה את החזייה לפני זמן רב. היא חשה בושה.
קיבלתי את רבקה בחטא, היא אפילו מתאימה לי, מה קורה? חשבה, צריך להתנצל.
תמר מצאה את רבקה במטבח.
סלחי לי, רבקה, אני לא יודעת מה פרץ עלי, פשוט היה כל כך הרבה עלי וגם אברהם צודק,
רבקה חייכה, חיבקה אותה:
זה קורה, חמודה, בואי לשבת, נשתה תה עם עוגיות וסוכריות. תבצעי גם התנצלות עם אברהם, הוא באמת ראוי לכבוד. הוא פרופסור לשעבר, לימד באוניברסיטה, חייה היו במרכז תל אביב, דירה גדולה ועבודה אהובה. אך עצרה לרגע, …הדבר השתנה כשאשתו חלתה בסרטן מוח, הרופאים לא רצו לנתח, אמרו שזה מאוחר מדי. הוא מצא מרפאה בישראל, הלך עם האישה, אך נדרש מימון עצום. הוא הלך ללוות, לקח הלוואות גדולות, ועבר ניתוח שהצליח רק חלקית. האישה חייתה כמה חודשים ואז הלכה לעולם אחר. הוא עזב את העבודה, טיפל באשתו עד שמותה, מכר את דירתו והוציא חובות. ולכן הוא כאן היום.
תמר כמעט בכתה.
תודה על הסיפור, אמרה, מחר בהחלט אתנצל.
ביום הבא, אחרי העבודה, תמר הקלידה בחוסר חבילה על דלתו של אברהם, הציגה לו מתנה. הוא פתח.
ערב טוב, אברהם, אמרה, מניחה את המתנה, קבל בבקשה את התנצלותי, בבקשה סלח לי, היום יום הולדתי?
תודה, זה הפתעה נעימה, השיב, קבל את המתנה ואת התנצלותי אם תחגוג איתי, היום הוא היום הולדתי.
מזל טוב, אמרה תמר, אשמח מאוד.
ביחד עם רבקה הם ערכו את השולחן. בזמן שהקימו, תמר סיפרה על עצמה: איך הייתה סטודנטית naïve, נישאה לאדם נשוי, הרתה, הוא לקח אותה לבית חולים, שילם, אחרי זה נפרדו, ולא יכלה להרות, אולי בגלל זה הבעל הישן עזב.
השולחן היה מוכן כאשר נשערה הדלת, ונעמד שם גבר בן ארבעים, גבוה ומחייך.
שלום, אני רומן, בנם של רבקה, הציג את עצמו.
שלום תמר, קח מקום, אמרה, אני גר כאן.
הדיבור סביב השולחן היה תוסס, ברכתם לאברהם בריאות ושפע, וצחקו בלב שלם. רומן התגלה כמספר סיפורים מעניין, היה גאולוג ולאחר מכן נהג משא על כבישים ארוכים, ולכן יש לו הרבה חוויות.
תמר לא ידעה כמעט על האנשים האלה אתמול, והיום היא יושבת ומדברת איתם כאילו הם משפחה.
אברהם עבר כמה שעות בחדרו, ורומן אמר:
בוא נצא לטייל, ספר לי עליך. אני לא קבוע כאן, יש לי דירה בעיר, אני יוצא הרבה, אמא שלי לא רוצה לעבור מכאן. אני אגיד סוד, היא מתה על אברהם, והוא מת עליה, לפחות כך אני חושב, צחק רומן. ואני כמעט לא בבית, אז איך אפשר להתחתן, הוסיף בחיוך, הייתה לי אישה כשעבדתי כגאולוג, ובזמן שהייתי בחוץ מישהו תפס את מקומי.
העיר הייתה רק בסתיו, שלג ירד בחומרה, היה שקט וללא רוחות. תמר ורומן חקרו יחד במשך כמה שעות, והיה חם ולא קר.
שלושה ימים לאחר מכן רומן יצא למשימה של שבוע, הודיע לתמר:
להישאר?
לא, שבוע וארחיב, תחזור?
בטח, אני אחכה.
כך התחיל הרומן, שהתפתח לאהבה אמיתית. הם נישאו, תמר חגרה לביתו, אחרי שנה נולד להם הילד הקטן ארז. כשרומן יוצא למשימה ארוכה, תמר עם ארז חוזרים למעון הקהילתי לזמן מה.
הימים עוברים מהר, ורבקה ואברהם מעוררים וידאגו לקטנטן, ואין צורך לחפש בובות שמירה טובות יותר.
