זכרתי את רותי כהן, שפעם הייתה שומרת במגרש הבית משנות רבות, והיום היא הסתכלת על העבר כאילו היה סרט שחוזר על עצמו. בחופי תל אביב, כאשר יום השבת תמיד חירש את הרחובות והזרים משאירים אחרי עצמם ערימות של אשפה, היא קמה לפני השמש, בשעה ארבע בבוקר, כדי להספיק את כולן.
בידיה היה מטאטא עץ, והלב החל להקפיץ זיכרונות על בנם האהוב, שידוע לה נולד כשאיתה בת שלושים וחמש. השנים עם גברים לא הביאו לה שלווה, ולכן היא נענתה לחיים של אם חד-חד ערכית, שלא שמעה עוד קריאת לבו של בעלה לשאלות. הילד, אורי, נולד חכם ויפה, אך היה מוטרד מכך שהשכונה בה גרו הייתה עבורה חוסר נוחות.
אמא, כשאגדל אהיה גבר חזק! קרא אליה בקול מלא תקוות.
בטח, יקירי, מי שלא מאמין בחלום, זה כמו מצה ללא שמן חייכה רותי, ותמכה בו במילה חמה.
כאשר אורי עבר שש עשרה, הוא עזב את הבית והגיע לדירת עלייה של הסטודנטים בקרבת המכללה הטכנולוגית של חיפה. רותי הרגישה כאב בליבה כששמעו שהבן הולך רחוק, אך הוא הבטיח לבוא לבקר לעיתים תכופות.
בימים הראשונים הוא אכן חזר לבקר. אך עם ביאת אהבתו הראשונה, הקשר לבית המשפחתי הולך והתמעט. לבסוף, הוא חזר, והודיע שהיא נושמת חולה קודרת. רותי לא יכלה להבין מדוע ניסיונות כה קשים נפל על ידה ועל בנה.
הרופאים קראו לה לשקול טיפול במרפאה מחוץ ליישוב, אך העלות הייתה של כמה אלפי שקלים חדשים. ללא היסוס, ובכאב עמוק בלב, מכרה רותי את דירתה הקטנה. בלילה אחד חורגת הטלפון.
בנכם כבר איננו! הודיע הרופא בקול נייח.
כאב לבה הופך למחשכה, וחייה איבדו את המשמעות.
בבוקר אחד, כמו תמיד, יצאה רותי למגרש לנקות.
בוקר טוב! קרא שלמה לבני, משייט עם כלבו בורח, צועד בשדרה.
בוקר טוב! אתה כאן כל כך מוקדם? ענתה רותי.
ביתי משעממת, אז אני מסיט את הכלב ומברך את השכנים, הוא השיב בחיוך מרומז.
שלמה לבני היה רווק בודד, ורותי הרגישה מעט מבוכה משם תשומת לבו.
טוב, נמשיך, לא נטריד אותך בעבודה, אמר הוא והמשיך הליכה עם הכלב.
פתאום מצאה על הספסל מכשיר נייד. סביב לא היה אף אחד. היא הדליקה אותו, והצג נפל למולן תמונות. מישהו אולי צילם ושכח את הטלפון. כשקיבלה מבט קרוב יותר לתמונות, דמעות זרמו בעיניה.
אורי! ביני! היא נאנחה.
פתאום צלצלה הפלאפון. רותי נבוכה, אך השיבה.
הלו! זה הטלפון שלי, אפשר לאסוף אותו? נשמע קול נשי ברקע.
בטח, מצאתי אותו על הספסל בפארק. בואי אל הכתובת הזאת, השיבה רותי ונתנה את הפרטים.
הנערה, בשם כרמל, הגיעה אל דלת הדירה. ברגע שדלת נפתחה, ראתה רותי את יובל, בחור צעיר שעצם נזע.
איך מצאת תמונות של בנך בטלפון שלך? שאלה רותי.
אהרון? הפתיעה כרמל.
יובל נכנס פנימה.
אורי! קראה רותי והסתערה על רצפה עד שהאירה.
יובל רץ אליה:
מה קורה?
כנראה בלבלה אותך עם מישהו אחר. צריך לקרוא לאמבולנס אמרה כרמל.
חמש עשרה דקות אחרי, הרופאים החזירו את רותי לתודעה. אחרי שהלכו, היא למדה איך התמונות הגיעו אל הטלפון.
אתה מכיר אותי? איך הגיעו לתמונות של בנך? שאלה רותי, מביטה בעיניים ברורק.
קוראים לי כרמל, השיבה. הכרנו את אורי לפני זמן מה, והוא נעלם כשספרתי לו שאני בהריון.
נעלם? הוא אף פעם לא דיבר איתך על זה, תמה רותי.
היינו יחד כמה חודשים, ואז הודעתי לו על ההריון, הוא נעלם. חשבתי שהוא פחד, המשיכה כרמל.
לא, קשת. עכשיו אני מבינה למה זה קרה. בני חלה ברצינות, לא רצה להיות משא, אפילו עבורך, אמרה רותי בדמע.
עיניה של כרמל התרחבו.
איך זה שאינו קיים? שאלתה.
הוא הלך מאתנו. מכרתי את הדירה כדי להציל אותו, אבל זה לא היה מספיק. לא הספיקנו לחשה רותי.
כרמל נאנחה:
עכשיו אני מבינה. הוא רצה להגן עליי, לא להוסיף לי כאב.
אחר כך כרמל קראה ליובל שהעמיד שם.
יובל, בוא אלינו!
הילד נכנס לחדר.
כן, אמא? שאל.
יובל, זוכרת שאמרתי שהאב שלנו עזב? זה לא נכון. הוא חלה וקנה לפני שאתה נולד. והזאת סבתא שלך, אמרה כרמל, פונה לרותי.
רותי נבכה, מבטה נרכך כשפנתה אל הנכד.
סבתא, אמר יובל במבוכה.
בנך, תבוא אליי, חיבקה רותי אותו.
כרמל חייכה:
אולי תעבורו אלינו? יש לנו מקום, והסבתא תתאים לנו!
לא, קשת, אני רגילה לשכונה, אבל אשמח לבקר, השיבה רותי.
באותו רגע נשמעו דפיקות בדלת.
אפשר? עומד שלמה לבני עם זר פרחים ענק. הוא נגיש את הפרחים לרותי ואמר:
אלה בשבילך, רותי כהן. נצא להסתובב?
בכיף, חייכה האישה.
מאחורי המטבח יצאו כרמל ויובל.
תזמינו אותנו? שאלו יחד.
אם תהיו מנומסים, חייך שלמה לבני.
חודשיים אחרי, נישאה רותי כהן לשלב משפחתי עם שלמה לבני. כלבו, ויטז, קיבל חיבוק חם מהנכד, והולך איתו לטיולים בזמן שהסבתא אפתה מאפינס מתוקים לכולם.
