הטלפון מצלצל בחמישה לפנות בוקר ומעיר את מאילה. המספר לא נמצא במאגר.
כן משיבה מאילה בקול יבש.
מאילה? קולה נשמע חזק ושמח, קולה נשמע נשמע כמו של אישה צעירה. את?
אני משיבה בקור רוח.
ואנחנו אומרת האישה בחיוך. אתה מזדהה איתי?
מזדהת אותך משיבה מאילה בנימוס, רק כדי שלא תפגע ברגשותיה, אף על פי שאין לה מושג מי מדברת.
חשבתי שאת תזהי אותי מיד ממשיכה האישה בהתלהבות. כמה טוב שתפסתי אותך. אפשר לדבר עכשיו?
אפשר.
יופי. אנחנו, אני והבעל, הילדים והאבא, כבר בתחנת רכבת חיפה. יצאנו מהרכבת לפני כחצי שעה. את שומעת אותי טוב?
כן.
הקול שלך קצת שקט. את בטוחה שהכל בסדר, מאילה?
הכול טוב.
שמחה בשבילך. תחילה חשבנו לשהות במלון, חשבנו שאין לנו קרובי משפחה בעיר. ואז נזכרנו בך. מבינה?
מבינה.
איזה טוב שנזכרנו בך. לא תדעי כמה שמחנו, במיוחד הילדים.
מדמיינת.
ובעלי אמר מיד: “התקשרי לאורית. היא לא תאכזב אותך”.
הוא צודק. לא אפרד ממך.
אז, תתני לנו לשהות אצלך? הבנתי נכון?
נכון, אשמח לארח.
נשהה כאן רק כמה שבועות, רק לסייר בעיר ואז לחזור הביתה. כמו שאומרים, “בבית טוב, אבל בבית טוב יותר”. את מסכימה?
מסכימה.
חשבנו כך, במיוחד בעלי. הוא אמר שלא יכול להיות שמאילה לא תקבל אותנו. אנחנו משפחה, גם אם רחוקים, גם אם לא ראינו זה עשור. נכון?
נכון.
את גרה לבד?
כן, לבד.
בדירה של שלושה חדרים?
כן.
אז אנחנו באים אלייך?
בואו.
נגיע בעוד שעה. את עדיין שם?
עדיין כאן.
אחזי, אנחנו קרוב לבוא.
מחכה, משיבה מאילה.
אורית מכבה את הטלפון, מניחה אותו על השולחן, נוטלת שמיכת חורף ומוצאת מנוחת שינה, ועדיין לא מבינה עם מי דיברה.
כחצי שעה אחרי זה נשמע צלצול בדלת. אורית מביטה בשעון, סוגרת את העיניים, מתהפפת. הטלפון מצלצל. מאילה נרדמת.
במשך כמה דקות אנשים דופקים על הדלת. מאילה נשארת אדישה. פתאום הטלפון מצלצל שוב.
כן אומרת אורית, בלי לפתוח את העיניים.
מאילוש? צועקת באושר האישה.
כן.
אנחנו כאן. הגענו. משאירים הודעה ומדפים, אבל את לא פותחת.
אתם מתקשרים?
כן.
למה אני לא שומעת אותך?
אין לי מושג.
תתקשרי שוב.
הצלצול חוזר מהדלת.
אנחנו מדברים אומרת האישה.
לא, משיבה מאילה לא שומעת אותך. עכשיו תקפצי על הדלת.
הדלת נפתחת בחליפה.
מדפיקה, אומרת האישה.
לא, משיבה אורית לא שומעת.
כנראה שכחתי, אומרת האישה.
מה? שואלת מאילה.
איפה את עכשיו, מאילוש?
מה את מתכוונת ב”איפה”? בבית.
איפה הבית?
בתל אביב, משיחה אורית, מה שעלו במחשבה. איפה אחרת הייתי?
בתל אביב? למה לא בירושלים?
עברתי לפני תשע שנים, מיד אחרי הפרדותי.
למה?
למה נפרדתי?
למה עברתי?
נמאס לי בתל אביב, אז עברתי. הרבה זיכרונות קשים.
בתל אביב יותר טוב?
בהחלט. הרבה יותר טוב.
מה יותר טוב שם?
הכל, מה שעושה לי טוב. בלי זכרונות קשים. אבל ממה אני מדברת? בואו ותראו בעצמכם. כמה אתם?
ארבעה. אני, הבעל ושני ילדים. הגדול יובל, הקטן אלון. אלון רוצה להירשם לאוניברסיטה שלישית השנה.
אז ארבעה, בואו. יש לנו גם אוניברסיטה מצוינת.
מתי נגיע?
כבר עכשיו.
עכשיו לא מתאפשר. יש הרבה בחירות בתל אביב. אלון רוצה ללמוד בתל אביב. אנחנו כאן כדי למצוא עבודה. תכננו לגור איתך שנה, אבל המצב השתנה.
אז היום לא תגיעו?
לא.
חבל. כבר התארגנתי.
גם אנחנו מצטערים. לא תדמייני.
אני מדמיינת.
לא. כשאני חושבת על מה שמחכה לנו, אין לי כוח לחיות.
אורית מחליטה לסיים את השיחה.
טוב, אומרת, אם איאפשר עכשיו, תבואו מתי שתוכלו. תמיד אשמח לראותכם. וכשאתם מתמקמים בתל אביב, תשלחו לי את הכתובת. אבקר אצלכם לשבועיים. אחרי זה נבדוק. אין לי יותר אף אחד בתל אביב חוץ ממך. נסכם? תשגרי לי את הכתובת?
הקול נקטע פתאום, ואין תשובה.
שתפו תגובות ותנו לייק אם אהבתם. כתבו לנו מה הייתם מרגישים במצב הזה!
