למה לאמא שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש. כמעט שלא תקבל אורחים, ועם האחיות שלה אחיותיה אפשר לשבת במטבח ולשתות תה. בקיצור, דירת חדר יחיד של אמא תספיק לכולם.
רבקה כהן ידעה למה באו אליה הבן והבת. הנושא הזה עבר במילים של איתי לפני שבוע, כשכל המשפחה התכנסה לחגוג את יום הולדתה של ציפורה, נכדה הצעירה של רבקה.
איתי ונועה, שהגיעה בדיוק, לא הספיקו אפילו להתחיל לשוחח, כשצלצול הפעמון נחת על הדלת. צצה השכנה.
איפה, לידית, איפה שהגעת באחה. יש לך אורחים נבזהה האישה הקטנה בגיל.
אלה שלנו, גילה ענתה רבקה. מה קרה?
תזכורת של מכונת תפירה שלי שוב נתקעה היא גרפה בחיבור. השחלה כל כך שהחוט לא מצליח לצאת. אבל אחזור מאוחר יותר, סליחה אמרה והסתיימה.
אין בעיה, אני רואה את זה מיד חייכה רבקה.
היא חזרה לחדר ופנתה אל איתי ונועה:
אשאר חמש דקות עם השכנה, ואתם תמשיכו למטבח כבר הכינה את הקטנה. יאללה, תדאגו.
רבקה סידרה את הבעיה של השכנה וחרשה חזרה הביתה. אבל כשעמדה במרתף, נעצרה כי שמעה משהו שהפתיע אותה.
נועה, כבר מצאתי את זה, אמר איתי, אפשר למכור את הדירה הזו לפחות שלושה מיליון שקלים, ובחורים שבהם האם מתכננת לעבור, דירת שני חדרים כזו עולה בערך מיליון.
ואת רוצה שבאמא תתן לנו את ההפרש? מיליון לכל אחד? שאלה אחותה.
ברור, לנו. ולא למי אחר? ולא מיליון, אלא מיליון מאתיים השיב איתי.
מאיפה היא תכפול? שאלה נועה.
אמרתי לך, חקרתי את הנושא! למה לאמא שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש. סביר שלא תקבל אורחים, ועם האחיות שלה האחיות אפשר לשבת במטבח ולשתות תה.
באמת, דירת חדר יחיד תספיק לאמא זה יעלה כ־600אלף שקלים עם שיפוץ.
חיפשתי קרוב למרכז, בבניין יחסית חדש, עם חנויות וקופת חולים בסביבה הסביר לו.
לא יודעת, אולי אמא לא תסכים? ניסה נועה להתווכח.
למה? אני בכלל נגד הרעיון שהיא תעבור. אבל אם היא כבר נאלצה לזוז, אולי תעשה משהו טוב גם בשבילנו.
רבקה כהן חשבה לאחרונה על חזרה לעיר הולדתה. כשהם הגיעו אל אזור ירושלים, היא הייתה כבר בן ארבעים וחמישה.
בגיל הזה לא מקימים חברויות חדשות. היו לה כמה ידידותיות, אך זה לא כמו כאשר מדברים עם אנשים שהכרתם מאז הילדות.
היא לא רצתה לעבור לעזוב עבודה, לגרש ילדים מבית הספר וללכת לעיר זרה. אבל לבעלה הציעו תפקיד בכיכר התעשייה של חולון, והיא נאלצה להסכים.
כך עברו עשרים שנה: משפחה, עבודה, ביקורים נדירים לעיר הילדות. לפני שנתיים בעלה נפטר פתאום.
הבן והבת כבר הקימו משפחות משלהם, ורבקה הרגישה ריקנות, כמו חלל ריק. כשפרשה, היא יישבה לבד, והרעיון של מעבר תפס אותה במוח.
רבקה לא חיכתה לתשובת בתה. היא דחפה את הדלת בחוזקה, כאילו זה היה פתיחה של שער חלום.
איתי ונועה היו במטבח. נועה כבר שפכה תה לכוסות וחתכה עוגת תפוח, שהכינה האם לפני שהגיעה.
אמא, בטוח שאת רוצה לעבור? שאלה נועה.
כן. עכשיו שאין לך אבא, אין לי שום דבר שמחזיק אותי כאן. אחרי עשרים שנה המקום הזה אף פעם לא הפך לביתי.
איך שלא מחזיק? ומה איתנו? מה עם הנכדים? תיארה בתה.
נועה, לכם יש חיים משלו, דאגות משלו. אני לא רוצה להפריע לכם. הילדים גדלו, אין צורך במטפלת. ומה לי לשבת על ספסל עם קשקשים של פנסיונרים ולשוטט בפארק עם קנה?
למישהו זה מעניין. לי לא. מה נשאר? ספרים וטלוויזיה? ומה עם האחיות שלי, הרבה מכרים. קרוב לעיר, בכפר, הבית של ההורים שבו כל המשפחה מתכנסת בקיץ.
אתה יודעים, אני כבר חולם שאני מגיעה לעיר הילדות, הולך ברחוב, וכל האנשים שפוגשים אותי נראים לי מוכרים.
טוב, אמא, מה עם הדירה? הפנה איתי נושא מעשי.
מה? מוכרת אותה, וקונה אחרת השיבה היא.
אולי לעזור במכירה? שאל הבן.
אני אעשה זאת דרך סוכנות. כבר פרסמתי מודעה. אז אני מתחילה לאסוף חפצים.
אמא, אני לא מציע עזרה רק בשביל זה. היום סביב מלא מרמה. אפשר להישאר בלי כסף ובלי דירה.
אל תדאגי. ליזה קונדו, אשת הדוד ג’וני, סגן אבא שלי, תעזור לי זוכרת רבקה.
ליסה מנהלת סוכנות משלה. בנוסף, יש לה שותפה בשם נטע, שמוכרת קבועה. הן קנו לאחרונה דירה לפול.
ולכמה מתכננת למכור? שאל איתי.
ליזה קבעה שלושה מיליון שקלים מחיר נורמלי. אפשר להתחיל עם קצת יותר. ראיתי בעצמי באתרי נדל”ן, זה קיים.
שם דירות זולות יותר, אמרה נועה.
כן. דירה כמוה שלנו במחיר של שני מיליון.
אמא, נועה ואני מבקשים ממך אחרי המכירה לתת לנו לפחות מיליון לכל אחד? שאל איתי.
מיליון? אז לא אספיק על דירה.
למה לא? אפשר לקנות דירה קטנה יותר, למשל חדר יחיד הציע הבן.
בחדר יחיד יהיה לי לא נוח, השיבה רבקה. אני צריכה שני חדרים: שינה וסלון.
יש משפחות של שלושה אנשים שגרים בחדר יחיד, התווכח הבן.
כן, אלה שאין להם אפשרות לקנות דירה רחבה. אבל לי יש אפשרות, ואני לא מבינה למה אסור לי. אני רוצה לחיות בנוחות.
אמא, זה יהיה הוגן כלפינו, נועה. זאת דירה משפחתית.
איתי, לא חשבתי שאצטרך לדבר על זה, אבל זכרו שהורינו תורמים לנו את כל מה שמגיע לנו בצוואה.
הוא לא גרם לנו נזק. מה שקיבלתי זה דירה, ועכשיו אתה דורש שאני אחלק אותה איתכם?
הוא לא התווכח, רק אמר שהדירה היא שלי. האם אתה יכול לעזור לנו אם נשארו לך כסף?
יש לו משכנתא, אנחנו עם אילה רוצים לקנות קוטג’. אולי לא מיליון, אלא חצי מיליון זה יעזור לנו.
אפילו אם תקנה דירה ב2 מיליון, עדיין יוותר לך מיליון. אנחנו מדברים על זה.
כן, נותר לי. אבל הוא ישמש לי למעבר, לשיפוץ, לרכישת רהיטים וציוד.
ומה שנשאר זה כרית ביטחון למקרה של בריאות אני לא צעירה, לא רוצה שמקרה רפואי יכביד עליכם.
אז לא תתן לנו כלום? שאל הבן.
איתי, אני מופתעת שאתם מתחילים שיחה כזאת. אתה שלושים ושבע, נועה שלושים וארבע. שניכם בעלי תואר, אתם ועורכיכם עובדים.
כן, עוד כמה שנים תשלמו משכנתא. אבל אתם לא במצוקה. אם לא הייתי עוברת ומוכרת, איך הייתם מתמודדים? האם היה לכם תכנית להעביר אותי לדירה קטנה יותר?
לא.
אמא, מצטערת שהתחלנו שיחה כזו, אמרה נועה. פשוט חשבנו…
חשבתם שהאמא, שתמיד עזרה לכם, לא תסרב גם הפעם הוסיפה רבקה.
ולא הייתי מסרבת אם באמת הייתם זקוקים. אבל אני חושבת שתצליחו לבד: איתי ישלם משכנתא, אתם עם אילה תחסכו לקוטג’, והכל יהיה בסדר.
רבקה כהן קיימה את תוכניתה: מכרה את הדירה, עברה לעיר הולדתה, וקנתה דירה חדשה ליד הבית ההוריי שבו היא וחולה חיו לפני כן.
הקרובים סייעו לה לשפץ ולהתאמה. עכשיו, כשקמה בבוקר, הרגישה באמת בבית.
האם היא עשתה זאת נכון? שתפו מחשבותיכם בתגובות, לחצו לייק.
חברים, אם תרצו עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו את הלייקים הם נותנים לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
