אורנה פסעה לאט על הדשא המתוח בחיק רחוב הרצל בתל אביב, כאילו הייתה עולה לבמות תיאטרון. כל צעד שלה מדויק, נבחן בקור קורח. היא ידעה זו לא חזרה רגילה. זו הייתה נקמתה.
עיני האבא של יוסף, אברהם בןשלמה, חצצו אותה כאש. הוא לחץ על מקלו בעוצמה עד שהאצבעות שלו הפכו לבנות. במבטו נצפו כל מה שנדרש זעם, זלזול, והאור הקודר של הטרף שהשתלט על כולם במשך עשורים.
לקנות? שאל במרמור. ילדה קטנה, הבתים האלה שייכים למשפחתי, לשושלת שלי. כל עוד אני חי, הם ישארו כאן.
אורנה צעדה קרוב יותר.
ולכן, היא חרישה בשקט. כי אין לך זמן לחיות יותר.
שפתיו של האבי זעזעו. הוא רצה לצחוק, אבל שיעול חזק שבץ בו. השנים, השתייה, משא הכוח כיסו אותו.
מאחורי גדרות השכנים הופיעו פרצופים. כולם ראתה את המלחמה, אף אחד לא העז להתערב, אך הסקרנות הייתה חזקה מהפחד.
השתגעת, אורנה, נאנח הזקן. אף אחד לא יימכור לך שום דבר.
אורנה שלפה תיק קטן ויצקה ממנו חוברת.
אלו חוזים. קניתי חצי רחוב כבר. לתרדינה הייתה חוב, בנכה נלקח בחובות, עסקו של יהושע עבר פשיטת רגל. כולם פנו אליי.
עיניו של אברהם הבהיבו.
שקר!
אורנה פתחה את החוברת והציגה העתקים.
זה רק ההתחלה. אבל לך, אברהם, יש סודות ששווה יותר מכל הקירות האלו.
הזקן רעד.
איזה סודות?
חיוכה של אורנה היה קפוא.
אתה חושב שלא יודע דבר. אני יודעת איך התחתלת ב1952. יודעת שאמא שלי נעלמה באותו בוקר, ואתה אמרת שמותן של הלב קרס. לא בוצעה פתיחה. לא נשאלות שאלות. שילמת לרופאים, לשוטרים.
רעש דממה הרעיד את השכונה. מאחורי החלונות נצצו עיניים מבוהלות.
שקר! צעק אברהם. כולם יודעים שהיה חולה
חולה? חרגה אורנה בקשיחות. או שמא העושר שלך פשוט הוציב במקומו.
האיש נענע ברעף, אך במהירות חזר לביטחון קולי.
אין לך ראיות.
אורנה הרימה את ידה.
ומה זה?
הוציאה מחובר דק עם כריכה שחוקה. פניו האבותיות הפכו לאפור כהה.
זה
כן. היומן של אמי. מצאתי אותו במרתף של קרוב משפחה. כל דבר רשום בו פחדיה, תלונותיה. כתבה איך הכנסת תרופה לתה שלה כדי שתיראה חולשה. כתבה איך מזויפת צוואה.
עיניו של אברהם התרחבו. המקל יצא משקפייו והיה על סף נפילה לרצפה.
שקר כל השקרים
אורנה שאלה כתף.
אולי. אבל אתה יודע מה העיתונאים אוהבים? סיפורים כאלה. ובמיוחד כשיש ניירת שתומכת בהם.
שתק המרחב, רק רוח רצה בין עצי האורן.
אברהם הרים את ידו כאילו עומד להכות, אך הוא רעד. המקל חלש ונפל, והוא נפל לאט על המדרכה של המרפסת. פניו עיוותו, והצדקת המעמד נמסה לתחושת חוסר היכולת. לבן הקלאן, שלראשונה, נראה פגיע.
זאת הרחוב שלי חנע, נושף אוויר בקושי.
כבר לא, השיבה באיטיות אורנה.
היא הסתובבה ופנתה לרכב.
ואז קרה דבר בלתי צפוי. מבתים השכנים יצאו האנשים. דינה סבתא, פחורה, שערה פתוח, לחזה ביד, חבקה דף.
אתה צודק! קראה. מכרתי לו הכל לא יכלנו לשלם את ההלוואות
לאחריה יצא יהושע, מבטו למטה.
העסק שלי קרס, לחשה. גם אני חתם.
קול ההמון הלכה וגבר. חלקם בכו, חלקם קיללו. הרחוב, שהיה עד כה נקי ולבנה, נפל תחת משקל השקרים.
אורנה לחצה על ההצתה. במראה האחורי היא ראתה שוב את דמותו של אברהם יושב, כמו פסל שבור, סביבו משפחתו מתפזזת במאמץ להציל את ההרוס.
לבו של אורנה ננעץ בכאב של שנים, אך הפעם הוא לא כיבש אותה. הכאב השתחרר.
ידיה אחזו בנהגתה בעדינות. היא ידעה לא תחזור לשום מקום ללא תכלית.
שלושים וחמש שנה לפני כן נגרש ממקום זה כמו אשפה.
היום היא היא השלטונה החדשה של הרחוב.
סיום: הרחוב, שהיה פעם של קלאן אברהם, נמצא כעת בידי אורנה. נקמתה לא הייתה צעקה, לא אלימות אלא ניירת, חשיבה קרה והזמן שלקח לכל דבר למקומו.
