חנה כהן, חייבים שהבת תמשיך ללמוד. כאלה ראשיים מבריקים כמעט ולא מוצאים. היא בעלת כשרון מיוחד לשפות ולספרות. היית רואה את הכתבות שלה!
הייתי בת שלוש כשהמצאתי אותה תחת הגשר הישן בקריית יעל, מלאה בבוץ. חונכתי אותה כאילו הייתה שלי, למרות שהרבה היו משזרים מאחורי הגב. היום היא מורה בתל אביב, ואני עדיין יושבת בכניסה הקטנה לביתי, מסדרת זיכרונות כמו פזירות יקרות.
הקומה משקיפה בקול רועד תחת רגליי שוב צריך לתקן, אבל הידיים לא מגיעות. מתיישבת ליד השולחן, מוצאת את היומן הישן שלי. הדפים הבהירים כמו עלי סתיו, אך הדיו עדיין שומר את מחשבותיי. בחוץ נושבת רוח חזקה, הברוש משקשק בענפיו כאילו רוצה לבוא לבקר.
למה את רועשת כל כך? אומרת לעצמי. חכי רגע, האביב יגיע.
זה משוגע לדבר עם עץ, אבל כשאתה גר לבד, כל דבר סביב מרגיש חי. אחרי התקופות הקשות נודעתי אל העולם כאל אם אלמנה בעלי יוסף נרצח. המכתב האחרון שלו עדיין תקוע בקצה זמן, צהוב, מקומט קראתי אותו אינספור פעמים. הוא כתב שהוא יחזור, אוהב אותי, שנחיה באושר ובשבוע אחרי כן קיבלתי הודעה אחרת.
אין לי ילדים, אולי זה לטובה בתקופה ההיא להאכיל היה כמעט בלתי אפשרי. ראש הקיבוץ, יצחק לוי, ניסה להרגיע אותי:
אל תדאגי, חנה. את עדיין צעירה, תינשי.
לא אתחתן יותר, הכרזתי בחוזק. פעם אחת אהבתי, זה מספיק.
בקיבוץ עבדתי משחר עד ערב. האחראי, מר גרשון, צעק לעתים:
חנה כהן, חזרי הביתה, כבר מאוחר!
אסיים, עניתי, כל עוד הידיים עובדות, הלב לא מזדקן.
החווה שלי קטנה עזתי, מיקה, עומדת כמו שלי. חמש תרנגולות, הן קמות מוקדם יותר מכל תרנגול. השכנה שלי, שושנה, מתלוצצת לעיתים:
את בטח לא בטלה? למה התרנגולות שלך צועקות לפני כולם?
הגינה שלי מלאה בתפוחי אדמה, גזרים, סלק הכל מהאדמה שלנו. בסתיו הכנתי רולים מלפפונים מומלחים, עגבניות, פטריות משומרות. בחורף, פותחת צנצנת והקיץ חוזר הביתה.
זוכרת את היום הזה כמו היום. מרץ היה רטוב וקור רוח. הבוקר שוטף, אחר הצהריים קר. הלכתי ליער לחסוך קנים צריך להדליק תנור. אחרי סופת שלג היה בערמת קנים רבים, אספתי כמה והלכתי הביתה, חוצה את הגשר הישן, ושמתי לב למישהו בוכה. תחילה חשבתי שמדובר ברוח משוגעת, אבל היה קול בכי ילדים.
הורדתי למטה, ראיתי ילדה קטנה בעיטור בוץ, שמלתה רטובה ומפוררת, עיניים מבועות. כשהיא ראתה אותי נשתקה, רק קפצה עדינה כמו עלה רוז.
ממי את?, שאלתי בקול שקט, כדי לא להפחיד יותר.
היא השקטה, רק מכה בעיניים. שפתיה כחולות מקור, ידיים אדומות ונפוחות.
קפואה לגמרי, אמרתי לעצמי. בואי, ארחיב אותך בבית.
הרמתי אותה בידיים קלה כמו נוצת ציפור. עטפתי אותה במגבת הישנה שלי, חיבקתי קרוב לחזה. חשבתי לעצמי: מה קרה לאמא שהשאירה ילדה מתחת לגשר?
הקנים נשארו מאחור, לא היה זמן לשאת אותם. כל הדרך לשביל, הילדה שתקה, רק אחזה בשרירי הצוואר הקפאים.
הבאתי אותה הביתה, השמועות כרגיל נודעות מהר בכפר. שושנה הייתה הראשונה שהגיעה:
אלוהים, חנה, מאיפה קיבלת אותה?
מצאתי אותה תחת הגשר, עניתי. נראתה נזרקת.
איזה אסון השיחה נשתפה. מה תעשי איתה?
מה? קראה לי המורה מריה, האישה הזקנה של הקיבוץ. למה את רוצה לשמור על ילדה? איך תזיני אותה?
אל מה שהאל יעזור, כך נפרק, חזרתי בקול מרוסן.
קיבלתי את הילדה בחום, הדלקתי את התנור הכי חם, חיממתי מים. היא היתה רזה, עם עצמות בולטות, לבושה רק בתחתונים קרים. רחצתי אותה במים חמים, עטפתי בבגדי החורף הישן שלי לא היה לנו בגדים לילדים אחרים.
רוצה לאכול? שאלתי.
היא הנהנה ברעש. הנחתי לה מרק עד היום, חתיכה לחם. היא אכלה בקפדנות, כאילו יודעה שהיא לא רוצפה.
מה שמך?
היא השתקה. או שפחדה, או שלא יכלה לדבר.
שכבתי אותה במיטה שלי, התמקמתי על ספה. בלילה קמה מספר פעמים, לבדק אם היא בטוב. היא ישנה קצובה, ובשינה מבכיתה.
בבוקר הבאתי את העניין למועצה המקומית לדווח על התגלית. ראש המועצה, יוסף שחר, הכו את ידיו:
לא היה שום דיווח על ילד נעלם. אולי מישהו מהעיר זינק אותו
ומה עכשיו?
לפי החוק צריך להעביר אותה לבית יתום. אתה תתקשרי למשרד הרווחה היום.
הלבי נגע:
חכה, יוסף. תן לי זמן אולי יימצאו ההורים. בינתיים אשאר איתה.
חנה כהן, תחשבי טוב
אין לי זמן לחשוב, החלטתי.
קראתי לה מריה, על שם אימי. חשבתי שההורים יופיעו, אבל אף אחד לא הגיע. ברוך השם, נרתעתי אליה מכל הלב.
בעברית היא לא דיברה, רק חיפשה בעיניים. בלילות קראה בקול רם, רעדה. חיבקתי אותה, ליטפתי את ראשה:
אין בעיה, ילדה, הכול יהיה בסדר.
התירתי לה בגדים משמלות ישנות, צבעתי אותם בצבעים שונים: כחול, ירוק, אדום. פשוט, אבל שמח. שושנה חייכה כשראתה:
חנה, יש לך ידיים זהב! חשבתי שאת רק יודעת לעבוד עם המגרפה.
החיים מלמדים אותך גם לתפורה וגם לגדול, השבתי בגאווה.
ולא כולם היה תומכים. במיוחד מריה הזקנה, שכשהיא ראתה אותנו, כיסתה בחוץ:
זה לא טוב, חנה. לקיחת ילדה מגעילה תביא רק צרות. אולי האמא שלה הייתה רעה, והקלה על עצמה.
שתקי, מריה! קטעתי. אינך מוסמכת לשפוט אחרים. הילדה שלי עכשיו.
גם ראש הקיבוץ היסס תחילה:
חנה, אולי כדאי לשלוח אותה לבית יתום? הם יוכלו לאכול וללבוש אותה.
ואז מי יאהב אותה? שאלתי. בבית יתום יש הרבה יתומים.
הוא נענע בראשו, אבל בא לבסוף לעזור: חלב, קמח, כל מה שצריך.
מריה החלה להסתובב, מלמדת אותה מילים. ראשית הייתה בקושי מדברת, ולאחר כמה חודשים החלה ליצור משפטים שלמים. זוכרת את הפעם הראשונה שהיא צחקה קפצתי מהכיסא כשקשרתי וילונות. הייתי על הרצפה, ואני מתפוצצת מצחוק, והיא צוחקת ברחש של צחוק ילדים.
היא רצתה לעזור בגן. קיבלה לה שרשרת קטנה היא הלכה איתה חשובה, אבל במקום לקטוף פירות, היא רק משקיעה יותר עשב, אך לא קוננה את זה.
פתאום חלה לה חום גבוה, היא הייתה אדומה, חיה. הלכתי לפקח הרפואי של האזור, ד”ר יובל כהן:
חנה, תביאי אותה למרכז.
הוא הוציא תרופות, אמר שאין צורך בתשלום, רק לשמור על הילדה. שלש ימים לא עזבתי את מיטתה, התפללתי, החלפתי תחבושות. ביום הרביעי חלה חלה חום, פתחה עוריה ואמרה:
אמא, רוצה לשתות.
“אמא” קראתי בגאווה ובדמעות. היא נגבה את הדמעות, ניגשה אליי:
אמא, איך?
אין לי כאב, עניתי, רק שמחה.
אחרי המחלה היא השתנתה פתוחה, מדברת הרבה. ואז נרשמה לבית ספר, והוריה יגידו:
הילדה הזאת חכמה, קולטת הכל במהירות!
אחר כך השכנים הפסיקו לחייך מאחורי הגב. אפילו מריה הזקנה החלה להציע עוגות. היא חיבלה את מריה אחרי שהעזרה לה להדליק תנור בקור קיצוני. מריה נרדמה ברדיפות והחלה לבקש עזרה.
מריה: חנה, בואי נלך לבקר את מריה? היא לבד וקור.
כך נוצרה חברות האישה הזקנה והילדה שלי. מריה לימדה אותה סיפורים, איך לקשור, ולא חזרה לדבר על הילדה שנזרקה.
הזמן עבר. מריה היום בת תשע, והפעם היא דיברה על הגשר. באנו יחד בערב, תפורתי גרביים, היא נענעה בובה קטנה שינה.
אמא, את זוכרת איך מצאת אותי?
הלב שלי קפץ, אבל שמרתי על השקט:
זוכרת, חמודה.
גם אני זוכרת קצת. היה קר, מפחיד, איזו אישה בכתה ואז הלכה.
היא המשיכה:
איני רואה את פניה. רק חבושתה הכחולה. היא חזרה ו חזרה ואמרה: “סלחי לי, סלחי”
מריה
אל תדאגי, אמא, אני לא מצטערת. רק לפעמים נזכרת. את יודעת מה? חייכה פתאום. שמחה שמצאת אותי.
חיבקתי אותה בחוזק, ולבי רועד. כמה פעמים תהיתי מי הייתה האישה בחבושת הכחולה? למה היא שמה את הילדה תחת הגשר? אולי רעבה, אולי בעלה שתה החיים מורכבים. לא לי לשפוט.
באותו ערב לא יכולתי לישון. חשבתי איך גורל מחזיר אותנו למקומות החשובים. חייתי לבד, חשבתי שהחיים שלי ריקות, אבל עכשיו יש לי מטרה לחמם ולדאוג לילד שנשאר מאחור.
מאותה הלילה מריה שואלת על עברי. אני לא מסתירתת, רק מנסה להסביר בלי לפגוע:
לפעמים אנשים נאלצים לקבל החלטות קשות, והאם היא הייתה מרגישה את זה?
האם היית עושה את זה? שאלה בעיניים.
אף פעם, אמרתי בחוזק. את האושר שלי, האור שלי.
השנים חלפו ברכות. מריה הייתה הראשון בכיתה. לפעמים היא רצה הביתה וקראה:
אמא! היום קיבלתי שבח על שירה, מריה פטרובנה אמרה שיש לי כישרון!
המורה שלנו, מרתה פטרובנה, חזרה אליי:
חנה כהן, צריך שהנערה תמשיך ללמוד. כאלה ראשיים מבריקים כמעט ולא מוצאים. היא בעלת כשרון למילים ולספרות. הייתם רואים את יצירותיה!
לאן היא תלך ללמוד? נשפתי. אין לנו כסף
אני אעזור, בחינם. חטא להחביא כשרון כזה.
מרתה פטרובנה החלה ללמד את מריה נוסף. בערב הן ישבו איתי בחדר הקטן, קוראות ספרים, ואני מביאה להן תה עם ריבת תות. שומעתן מדברות על פושקין, לגין, קיבוטסקי. הלב מתמלא הבת שלי מחזיקה הכל, מבינה הכל.
בשיעור התשיעי מריה נופפה לראשונה באהב של חיית בית מהקיבוץ, שבא איתו להורים. היא כתבה שירים במחברת, שמתי תחת הכרית. ניסיתי להסתיר, אבל הלב שלי כאב אהבה ראשונה, תמיד מרגשת וכואבת.
אחרי הסיום, מריה שלחה בקשה לאוניברסיטאות. השקעתי כל הכסף שהיה לי, אפילו מכרתי את הפרה שלנו, הזנב היקר של קיבוץ.
אל תדאגי, אמא, איך תעשי זאת בלי הפרה?
אין מה לדאוג, יש תפוחי אדמה, תרנגולות. ואת חייבת ללמוד.
הקבלה הגיעה, כל הכפר שמח. אפילו ראש הקיבוץ בא לברך:
כל הכבוד, חנה! גידלת בת, חינכה. עכשיו יש לנו סטודנטית בכפר שלנו.
זוכרת את היום שבו יצאה לכיוון העיר, לעמוד על תחנת האוטובוס. חיבקתי אותה, הדמעות זולגות.
אכתוב לך מדי שבוע, אמא, ואבוא בחופשות.
בטח תכתבי, אמרתי, הלב נמתח.
האוטובוס נסע, והייתי עומדת על התחנה. שושנה ניגשה, חיבקה:
בואי, חנה, יש הרבה עבודות בבית.
את יודעת, שושנה, אני שמחה. ילדים אחרים יש לי, אבל לילולבסוף, כשגשם של אביב נפל על הגשר החדש, חייכתי וחשתי שהחיים מציעים לי עוד הפתעות נידחות.
