Author: Lewis Simmons
זה קרה לפני שנים, אבל כשאני נזכרת בסיפור, אני עדיין יכולה להריח את ריח הפלסטיק והמתכת המחוממת. בחנות מוצרי החשמל היה מחניק. נועה עמדה מול מדף מחממי המים
עשור אחרי ששרה אביב עזבה את עידן ברק ואת שתי בנותיהן הקטנות – כי כשכיסא הגלגלים הפך לחלק מהבית, היא סירבה לתפקיד המטפלת הצמודה – היא חזרה אל הבית בפתח
מירב גרה כמעט עשרים שנה לבדה בפאתי מושב קטן בגליל. ילדיה עזבו, בעלה נפטר, ורוב ימיה עברו בשקט – מלבד חברתו של יצור שכל הסביבה הכירה רק בשם לביא.
היא לא שמעה את החדשות בטלוויזיה. גיא הביא אותן כשהתפרץ אל הדירה השכורה שלהם עם שיער פרוע ועם אותו מבט שיש לאדם שנגע בפלא. – את לא תאמיני, שירה, – הוא שלף
אבא שלי הפסיק את הלימודים באוניברסיטה והתחיל לעבוד בבנייה כדי לגדל אותי, אחרי שאמא שלי יצאה לקנות חלב ולא חזרה לעולם. כשהוא נפטר, המכתב האחרון שלו התחיל
נועה גולן נלחמה בסרטן במשך ארבעה עשר חודשים. המחלה לקחה ממנה את שערה, אבל בתוך אותה תקופה היא גילתה עוצמה נפשית שאף אחד לא יכול היה לקחת ממנה.
יומן, יום חמישי בלילה. אתמול בערב עמדתי בפתח המשרד שלה, כאילו חיכיתי שם כל היום. תמר יצאה, מתקנת רצועה של תיק על הכתף. היה ערב חם; היא סיפרה לי אחר כך
הכריזו על העלייה לרכבת, ואורי שחר יצא אל הרציף. אחרי שבוע של נסיעת עבודה חזר הביתה, והכול סביבו נדמה קל וצלול, כמו בחלום שעוד לא פענחו את חוקיו.
היום קיבלתי הודעה מיובל, חבר טוב מהעבודה. הוא שלח הזמנה לקבוצת וואטסאפ: “חברים, מחכה לכם בשבת ב-18:00 בקפה ‘תמרה’ בתל אביב. הולך להיות כיף!”
את מבינה, יעל, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נוח, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ואגם רוזן — היא עקבים. ניצוץ. חיים. איתי לוי אמר את זה במסדרון הדירה שלנו בתל









