היא לא שמעה את החדשות בטלוויזיה. גיא הביא אותן כשהתפרץ אל הדירה השכורה שלהם עם שיער פרוע ועם אותו מבט שיש לאדם שנגע בפלא.
– את לא תאמיני, שירה, – הוא שלף מעליו את מעיל הרוח הרטוב ונכנס למטבח, שבו היא ספרה בפעם העשירית את טורי המספרים במחברת, – עידו התקשר עכשיו מבאר שבע. את זוכרת אותו? הוא הגיע ליום הולדת שלי. הוא עובד בבית החולים סורוקה. הוא סיפר שהוא סייע בניתוח ממש מטורף. הביאו ילד, בן אחת־עשרה. כלי הדם הראשי שיוצא מאבי העורקים לא צמח אצלו בכלל. היעדר מולד.
שירה הרימה את הראש מהמחברת. המספרים עדיין לא התחברו. הקיץ נמשך אל תוך החום הדביק שלו, ולסכום הנכסף על ההתמחות חסרו שמונת אלפים שקל.
– אז? – שאלה ותמכה את ראשה בידה.
– אז הם ניתחו על לב פועם. ניתוח זעיר פולשני. הם יצרו מעקף. – גיא התיישב מולה, ובעיניו החומות נצנצה התלהבות. – ההורים בכלל לא ידעו – הגוף של הילד פיצה על זה הרבה זמן, ואז הפסיק. כאבים, קוצר נשימה, הפרעות קצב. בקיצור, לא רק שהניתוח עבר בהצלחה, אלא הוא אפילו שוחרר הביתה אחרי שבוע למעקב במרפאה.
היא הביטה בגיא וחשבה לעצמה: זהו זה, האמיתי – זה מה שלמענו היא רוצה את ההתמחות. לא כדי להכעיס את אבא, כמו שהוא חשב, לא כדי להוכיח למישהו משהו, אלא בשביל זה: לקחת ולתקן את מה שנראה שבור ללא תקנה.
– מדהים, – נשפה וסגרה את המחברת. – גם אתה תוכל לעשות את זה בקרוב. ואני? כנראה שלא.
זו לא הייתה האשמה – היא ידעה שאם לגיא היה כסף, הוא היה נותן לה. אבל גם הוא חי על חשבון ההורים שלו.
– נמצא דרך, – הבטיח גיא.
אבל מה הוא יכול להמציא? לקחת עוד הלוואה? לא ייתנו. ואין ממה להחזיר.
שירה קיוותה שאבא שלה יעזור לה בלימודים – מאז שמלאו לה שמונה־עשרה, הוא הפסיק לשלם מזונות וכמעט נעלם מחייה, אבל היא זכרה מה הוא הבטיח לה בילדות:
– שירה, אנחנו נלמד אותך, אני מבטיח לך! אני, אגב, הייתי הכי טוב במתמטיקה בבית הספר, ואם הייתי נולד קצת יותר מאוחר ובמשפחה נורמלית, הייתי הופך למתכנת, לא לנהג. מה דעתך? נעשה ממך מתכנתת, אה?
כדי לרצות את אבא, שירה באמת למדה תכנות, אבל כבר בכיתה י’ הבינה שהיא רוצה להיות רופאה. בשלב הזה כבר עברו שלוש שנים מאז שאבא עזב את הבית, נולד לו בן, וכבר לא היה לו פנאי אליה. אז היא לא אמרה לו כלום, וכשהוא גילה שהיא התקבלה ללימודי רפואה, הוא נעלב כאילו היא בגדה בו.
– בזה לא תרוויחי, – אמר. – ההשקעה שלי בך לא השתלמה.
מאז הוא לא עזר לה בכסף – כמה פעמים היא רמזה, פעם אחת ביקשה ישירות כשאמא חלתה, אבל הוא ציטט הוצאות משפחתיות. ושירה, כך יצא, כבר לא הייתה המשפחה שלו. באביב היא ניסתה עוד פעם – סיפרה לו על ההתמחות, והוא שאל:
– את לא יכולה להתקבל למסלול ממשלתי?
– יש שם תחרות גדולה.
– לא תחרות גדולה, את טיפשה! אפילו אל תחשבי על זה, אין לי ראש לזה – ענת שוב בהריון, יש לנו עכשיו המון הוצאות – אני לא פנוי אליך!
זה כל כך העליב אותה, שהיא הפסיקה לדבר איתו. לכן היא כל כך הופתעה כשהוא פתאום התקשר.
– שירה, – הקול שלו היה זר, חנוק. – את יכולה להגיע?
הלב של שירה התכווץ לגוש דוחה. היא ביקשה לקחת חופש מהעבודה ונסעה לקצה השני של תל אביב, אל אותו בניין חדש עם חלונות פנורמיים, שאבא בחר פעם בשביל אמא, ובסוף עבר לגור בו עם ענת.
הוא פתח את הדלת, ושירה הופתעה כמה הוא הזדקן תוך כמה חודשים – נדמה היה שהשיער האפיר פי שניים. בסלון, על ספה ענקית, ענת ליטפה את הבטן העגולה, ועל פניה זלגו דמעות.
– לילד, – אבא עצר, כאילו המילה “ילד” עוד לא התחברה ללשון שלו. – יש לו בעיות בלב. אמרו באולטרסאונד. אני לא מבין בזה כלום. תראי, אה?
שירה לקחה את הסיכום הרפואי שאבא הושיט לה בידיים רועדות, העבירה עליו עיניים. שאפה. נשפה. ואמרה:
– בואו הנה. תראו.
היא פתחה את כתבת החדשות – אותה אחת ששמרה לעצמה בסימניות אחרי השיחה עם גיא.
“רופאי בית החולים סורוקה בבאר שבע החזירו את פעולת הלב התקינה לילד בן אחת־עשרה. המטופל הגיע לבית החולים עם היעדר מולד של כלי הדם הראשי המזין את הלב, ממוצא אבי העורקים…”
אבא ננעץ במסך. גם הרשרושים בסלון קפאו. ענת הפסיקה להתייפח.
– תראה, – היא תקעה אצבע במסך, שבו כבר הופיע תרשים הניתוח. – “הרופאים החליטו לבצע ניתוח זעיר פולשני. במהלך ההתערבות, על לב פועם, המנתחים יצרו מעקף לאספקת הדם…” את מבין? אפשר לטפל בזה. מטפלים בזה בהצלחה. החבר שלי סיפר לי על הניתוח הזה. הילד שוחרר הביתה אחרי שבוע. אחרי שבוע, אבא.
היא כיבתה את הסרטון והניחה את הטלפון על השולחן. אבא ישב עם ראש מורכן. ענת הביטה בשירה בעיניים גדולות ורטובות, שניכרו בהן חוסר אמון לצד תקווה חלשה וביישנית.
– את בטוחה? – שאל אבא בצרידות.
– אני ברפואה, אבא. לא בהייטק. אני יודעת על מה אני מדברת, – היא השתדלה שזה יישמע בלי האשמה. – היום עושים ניתוחים כאלה שנראו פעם כמו מדע בדיוני. הכול יהיה בסדר. אני אברר אצל הקולגות שלי לאן כדאי לכם לפנות, ואני בהחלט אעדכן אתכם.
הוא הנהן. אחר כך הרים את העיניים והביט בה במבט ארוך ומוזר. ככה הוא לא הסתכל עליה אף פעם – כאילו בפעם הראשונה הוא ראה לא בעיה, לא שורת הוצאה, אלא אישה חיה ובוגרת – את הבת שלו, שיודעת מה לעשות.
– תודה, – אמר בקול עמום.
שירה משכה בכתפיה והתחילה לנעול נעליים. בתוכה הכול צלצל, אבל היא החזיקה מעמד. מגיעה לה הגאווה המצלצלת והמרירה הזאת. מגיע לה לא להישאר לארוחת ערב.
היא חזרה הביתה בחושך. גיא היה במשמרת. בדירה הריקה זמזם המקרר. היא זרקה את התיק על הרצפה והתיישבה במסדרון, נשענה בגבה על הקיר. עייפות נחתה עליה כמו לוח בטון. הקיץ נגמר, אין כסף, אבא הבין הכול, אבל ההתמחות לא התקרבה.
הטלפון צפצף עם התראה מהבנק. היא הביטה במסך מתוך הרגל, בציפייה לראות עוד פרסומת להלוואה.
זיכוי.
הסכום: עשרת אלפים שקל.
מאת: ערן כהן.
היא הביטה במספרים עד שהם טשטשו לריצוד רטוב. אבא לא כתב כלום. לא הודעה, לא הסבר. רק העברה, אבל בין השורות אפשר היה לקרוא: “טעיתי”.
שירה כיסתה את פניה בידיה והתפרצה בבכי. היא בכתה וראתה לנגד עיניה ניצוץ קטן ופועם על שולחן הניתוחים – לב של מישהו, שזכה במעקף. וגם בתוך הלב שלה, נראה היה, משהו כזה מתחיל לצמוח – חדש, חי, מיוחל.
כלי הדם הראשי, שחיכתה לו כל כך.
