שיעורים לחיים
בעלי אף פעם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות בעלי שבע עשרה שנה עם בעלי. הכרנו כשהיינו צעירים, עבדנו, בילינו, תכננו עתיד. בתחילה היה קשוב, דברן, אוהב. לא מושלם, אבל נוכח. אחר־כך הגיעו החתונה, האחריות, העבודה, הבית, החשבונות. הכול השתנה, מבלי שאשים לב לרגע המדויק. לא הייתה בגידה ממשית. לא היו הודעות מפלילות או מישהי אחרת שהגיחה משום מקום. פשוט יום אחד הרגשתי שהוא כבר לא מביט בי כפי שהיה. השיחות הצטמצמו להכרחי: מה לקנות, מה לשלם, מתי לצאת. הפסקנו לשאול אחד את השני “מה שלומך”. כשהייתי מספרת משהו, היה מהנהן מבלי להרים עיניים מהטלפון או מהטלוויזיה. כששתקתי, לא שאל דבר. הקרבה בינינו נעלמה מבלי שיחה. בהתחלה חשבתי שזה לחץ, אחר כך עייפות, בסוף הפך להרגל. חלפו שבועות בלי כלום בינינו. ישנו באותה מיטה, כל אחד בצד השני. ניסיתי להתקרב, לבקש שיחה, לתכנן דברים יחד. הוא תמיד עייף, טרוד בעבודה, או פשוט אומר: “נדבר מחר.” המחר הזה לא הגיע אף פעם. ברגע מסוים הבנתי שהוא כבר לא בעלי, אלא השותף שלי לדירה. אנחנו חולקים הוצאות, שגרה, משימות משפחתיות. במפגשים חברתיים הוא היה נראה הבעל האידיאלי – רגוע, עובד קשה, מכבד. אף אחד לא היה מנחש מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות. אף אחד לא רואה את השקט. אף אחד לא מרגיש את ההיעדרות הרגשית. ניסיתי לדבר איתו פעמים רבות. אמרתי שאני בודדה, שהוא חסר לי, שאני צריכה יותר משותפות בבית. הוא אף פעם לא התעצבן, אף פעם לא הרים קול. תמיד ענה במשפטים קצרים: “אל תגזימי.” “ככה זה בנישואים ארוכים.” “אנחנו בסדר, לא?” זה הכי בלבל אותי. לא היו ריבים דרמטיים שיצדיקו לעזוב. לא הייתה בגידה. אבל לא הייתה גם אהבה. הרגשתי בלתי נראית בתוך הקשר שלי. השנים עברו. הפסקתי להתעקש. הפסקתי להשתדל בשבילו. הפסקתי לשתף אותו. התחלתי לשמור את מחשבותיי לעצמי. התרגלתי לא לצפות לכלום. לחיות כאילו זה כבר לא משנה. לפעמים חשבתי שאולי הבעיה בי, שאני דורשת יותר מדי. היום אני מבינה שלא כל נטישה באה עם מזוודות.
0451
בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות הבעל שלי. שבע עשרה שנה אני ובעלי יחד. הכרנו כשהיינו צעירים, כל אחד עבד, היינו יוצאים לבלות, מתכננים את העתיד.
שיעורים לחיים
אני בת 38, שנים חשבתי שהבעיה היא בי – שאני אמא רעה, רעיה לא מספיק טובה, שמשהו בי פגום, כי למרות שהצלחתי לעשות הכל, בפנים הרגשתי שאין לי יותר מה לתת. כל בוקר קמתי ב-5:00, הכנתי סנדוויצ’ים, בגדים, קופסאות אוכל, דאגתי שהילדים יהיו מוכנים לבית הספר, סידרתי מהר את הבית ויצאתי לעבודה. עמדתי בלוחות זמנים, השגתי תוצאות, השתתפתי בישיבות, חייכתי, תמיד חייכתי – ואף אחד בעבודה לא חשד במשהו, להיפך, החמיאו לי שאני אחראית, מסודרת, חזקה. בבית הכל התנהל – ארוחות, מטלות, מקלחות, ארוחת ערב, הקשבתי לילדים, עניתי על שאלות, הפרדתי מריבות, חיבקתי, תיקנתי, מבחוץ החיים נראו רגילים, אפילו טובים: משפחה, עבודה, בריאות. לא נראתה שום טרגדיה מוצדקת, ובכל זאת בפנים הייתי ריקה. זו לא הייתה עצבות קבועה – זו הייתה עייפות שלא עוברת עם שינה. הייתי נרדמת מרוסקת ומתעוררת מותשת, הגוף כאב סתם כך, רעש הציק לי, חזרות שאלות ייאשו אותי. התחלתי לחשוב מחשבות שהתביישתי להודות בהן: שאולי לילדים שלי יהיה טוב בלעדיי, שאני לא מתאימה לזה, שיש נשים שנולדות להיות אמהות – ואני לא אחת מהן. אף פעם לא הברזתי ממשימות, לא איחרתי, לא “איבדתי” שליטה, לא צעקתי יותר מהרגיל, אז אף אחד לא שם לב, ואפילו בן הזוג לא שם לב – מבחינתו הכל “בסדר”. אם אמרתי שאני עייפה, ענה “כל אמא עייפה”. אם אמרתי שאין לי חשק, אמר “זה חוסר רצון”. אז הפסקתי לדבר. היו ערבים שישבתי בשקט סגורה באמבטיה, רק כדי לא לשמוע אף אחד – לא בכיתי, רק בהיתי בקיר וספרתי דקות עד שצריך שוב לצאת ולהיות “זאת שמסוגלת להכל”. המחשבה ללכת הגיעה בשקט, לא התפרצות דרמטית – מחשבה קרה: להיעלם לכמה ימים, להפסיק להיות נחוצה, לא כי לא אהבתי אותם – כי כבר לא היה לי מה לתת. היום שבו נגעתי בתחתית לא היה דרמטי – היה יום שלישי רגיל, הילד ביקש עזרה במשהו פשוט, ואני רק הבטתי בו בלי להבין, הראש ריק, הרגשתי סחרור וחום, התיישבתי על הרצפה במטבח ולא הצלחתי לקום כמה דקות. הילד הביט בי בבהלה ושאל “אמא, את בסדר?” ואני לא יכולתי לענות. אף אחד אז לא בא לעזור או להציל – פשוט כבר לא הייתה לי אפשרות לזייף שהכל בסדר. פניתי לעזרה כשאזלו הכוחות, כשהבנתי שאני כבר לא יכולה “להסתדר עם הכל”. המטפלת הייתה הראשונה שאמרה לי משפט שאף אחד לא העז לומר: “זה לא הופך אותך לאמא רעה”. והיא נתנה שם למה שיש לי. הבנתי שאף אחד לא עזר לי קודם כי אף פעם לא הפסקתי לתפקד – כל עוד אישה עושה הכל, העולם חושב שהיא יכולה להמשיך. אף אחד לא שואל מה שלומה של זו שלעולם לא נופלת. זה לא היה שיקום מהיר או קסם – זה היה לאט, לא נוח ועם הרבה אשמה: ללמוד לבקש עזרה, להגיד “לא”, לא להיות זמינה תמיד, להבין שמנוחה לא הופכת אותי לאמא לא טובה. עד היום אני ממשיכה לגדל את ילדיי ולעבוד, אבל כבר לא מתחפשת למושלמת. לא חושבת שטעות אחת מגדירה אותי, ובעיקר – לא מאמינה שהרצון לברוח הופך אותי לאמא רעה. הייתי פשוט עייפה.
015
אני בת 38, וחייתי שנים בתחושה שאולי יש בי משהו פגום. שזו אשמתי, שאני אמא לא טובה, אישה לא מספיק חזקה. הרגשתי שמשהו בי מקולקל, למרות שעל פניו הסתדרתי עם
שיעורים לחיים
מה שקיצרת – לא תחזיר: הסיפור של תאי ואולג – מנישואין מתוך אהבה, דרך מסעות בין קייב לאודסה, ועד לפרידה, חיפוש אחר עצמך, ותובנות על אושר ומשפחה בכל דור ודור בישראל המודרנית
043
את מה שתקצר לא תשיב כאשר תמרה מציגה לחברותיה את תמונות החתונה, היא נאנחת וצוחקת: אוי, כמה סבלתי בשמלה הזו! נכון שהיא יפה, אבל כבדה ומסורבלת!
שיעורים לחיים
פעם קיבלתי טלפון מדודה רחוקה שהזמינה אותי לחתונה של הבת שלה – בת הדודה הרחוקה שלי, אותה ראיתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. בשש שלה, לא שלי. אני לא מהמשפחתיות, אבל לנסות להתחמק לא עזר לי. “לפחות פעם ב-20 שנה אפשר להיפגש, תנסי לא לבוא ונדבר,” איימה הדודה. קיבלתי הזמנה עם יונים וורדים מסווטה ואנטולי, וגם תזכורת יומיים לפני – לא נותרה לי ברירה. נו טוב, שבת הלכה, אבל מה לעשות? אז הגעתי עם זר פרחים, מצב רוח גרוע ורצון לברוח אחרי שעה־שעתיים, נכנסתי לאולם וישבתי עם חבורה עליזה של חברי החתן. הם, אחרי כמה צ’ייסרים, התחילו להתלהב איזו דודה צעירה ויפה לנערה – ובכלל, בואי נתחבר ונשתולל. ככה היה. את הכלה כמובן לא זיהיתי – כל השנים הפכו אותה מעכברה כהה לבלונדינית שופעת. עכברה דווקא אהבתי יותר. האווירה הייתה כבדה – דודות חמוצות, דודים חמורי סבר, חתן מבוהל, כלה שקולטת כמה היא יפה וחזה לה – ורק החבר’ה שלי מכניסים קצת רוח חיים. הדודות נעצו בי מבטים זועמים. אחרתי לסבב הטוסטים הראשון והתחיל טקס טוסט שני – איתי. הטמאדה בדק מי אני, והכריז: “עכשיו תברך את הזוג הדודה הצעירה והיפה של הכלה!” פתחתי: “יקרים שלי, סווטה ואנטולי!” החתונה גם ככה לא רעשה, ופתאום – שקט קפוא. ואז קלטתי שלא ראיתי את הדודה שלי בכלל, וגם היא לא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה. “הכלה זה לודה,” לחשה דודה ממול, dressed in rose. “החתן – אולג.” “לודה? אולג?” “באים לאירועים זרים, אוכלים על חשבון אחרים,” צקצקה הדודה. “גם לנו לאיזה גיוס צץ כזה, בקושי העפנו אותו. בלי בושה!” ואז כבר עלה לי החשד – החתונה רק מתחילה… פתאום כולם מתקרבים, עיניים נוצצות, כמעט מקפלים שרוולים. “אבל יש לי הזמנה! תראו – כתוב: סווטה ואנטולי, מסעדה זו־וזו, אולם כזה־וכזה.” הציל אותי המלצר – “גברת, יש עוד אולם בקומה שנייה, אולי לשם את צריכה?” “ברור, בטח – באה לארוחת חינם. תסמן נוכחות פה, תדלג לשם,” סיכמה הדודה בוורוד. “איך אנשים כאלה לא נעלמים? הרפתקנית שכמותך!” “וחוצפה זו שמחה שנייה,” הוסיפה דודה בירוק, עוקצנית במיוחד. אני, אגב, לא נראית כמו נוכלת – אבל אולי מהצד זה אחרת. חברי החתן ניסו להגן עליי וקיבלו מהדודה בסגול: “אה, גם להם את מסובבת את הראש?” ההיא בוורוד הוסיפה: “כזאת בדיוק גנבה לבעלה של החשבת הראשית שלנו – תיזהרו רגע, ישר תחטוף לכן!” אף פעם לא גנבתי בעלים, אך פתאום הרגשתי מפתה מסוכנת. התחלתי אפילו לפזול מסביב – אולי באמת כדאי כבר לנצל את הסיטואציה… מזל טוב, המלצר הטוב רץ לאולם השני, הביא את הדודה האמיתית שלי ששיחקה אותה כאילו תמיד ידעתי וקרצה לכולם – ‘תבינו, היא לא בסדר מהבית’. ככה פינו אותי לאולם הנכון, איפה שכבר חיכתה לי סווטה הכהה ו… אנטולי, וקיבלתי הרבה אלכוהול נגד כל הרושם. לפחות לא הספקתי לתת מתנה – אבל ליווה אותי חצי מחברי החתן מהחתונה הלא נכונה.
014
Однажды мне позвонила дальняя тётя и пригласила на свадьбу своей дочери моей двоюродной племянницы, которую я последний раз видела, когда ей было шесть лет.
שיעורים לחיים
החתול ישן עם אשתי: הוא נצמד אליה בגב ודוחף אותי בכל ארבעת רגליו, ובבוקר מביט בי בחוצפה ובזילזול. אני מתעצבן, אבל אשתי רק צוחקת – הוא הרי ה”מותק” וה”שמש” שלה. לו היא מטגנת דגים, מפזרת עצמות, מסדרת לו את הקרום הפריך לערימה קטנה ומגישה לו את החתיכות הכי טובות, ואני מקבל את השאריות. החתול מסתכל עלי כאילו הוא בעל-הבית האמיתי, ואני מחזיר מלחמה – לפעמים דוחף אותו מהצלחת, לפעמים מהספה – זו ממש מלחמה קטנה בבית. לפעמים הוא מחביא לי “הפתעות” בנעליים, ואשתי אומרת – “אל תפגע בו”, ומלטפת את השמש שלה. החתול האפור מביט עלי בהתנשאות ואני נאנח – מה לעשות, יש לי רק אחת כזאת, אז אני סובל. אבל באותו בוקר… כשיצאתי לעבודה שמעתי את אשתי צורחת. רצתי וראיתי שישה קילו פרווה ועצבים תוקפים אותה כמו שור משתולל. כשהופעתי, החיה קפצה עלי והעיפה אותי לרצפה. עם כיסא-מגן גררתי את אשתי לחדר, והחתול המשיך להשתולל עד שסגרנו את הדלת. אחר כך חבשנו ידים וטלפונים: אשתי מתקשרת לעבודה – “החתול השתגע, נצטרך ללכת לבית חולים”. אחריה אני, וחוזר מילה במילה. ואז… הקרקע רועדת, הבית מיטלטל, הזגוגיות במטבח ובמקלחת מתנפצות. מביטים החוצה – בור ענק מול הבית, חתיכות רכב פזורות, אמבולנסים וצפירות. המומים ומוטרדים אנו פונים אל החתול – הוא יושב בפינה, מחזיק בידו הימנית השבורה ובוכה בשקט. אשתי צורחת, מחבקת אותו, אני לוקח מפתחות ורצים למטה. לכל הפצועים מהפיצוץ – תסלחו, לנו יש פצוע משלנו! ברנו מאחור, ואנו טסים לווטרינר. בדרך הרדיו משמיע את מיכאל טריוורדייב “שניים בבית קפה” – ממש לא עוזר למצב רוח. אחרי שעה חוזרים – אשתי מחבקת את האוצר, והוא מדגים לכל המחכים את הרגל החדשה והתחבושות. כולם לוחצים לו את הכפה ושואלים לשלומו. בבית, שוב דג: הקרום הפריך לערימה, לי את השאריות. הוא, צולע ונאנח, מגיע לצלחת, מנסה להוציא בי פרצוף מתנשא – אבל כאב חזק מהמכה. אני מניח בצלחת שלו את הדג שלי, נקי מעצמות. הוא מביט בי בתדהמה, מייבב בשקט. מחבק אותו, מקרב לפנים: “אולי אני לא מוצלח, אבל עם כזו אישה וחתול כזה – אני המאושר שבאנשים”. מנשק אותו והחתול דוחף לי את הלחי עם ראשו. מאז החתול ישן רק איתי, מביט לי בעיניים ואני מבקש מאלוהים רק דבר אחד – שייתן לי עוד הרבה שנים לראות אותו ואת אשתי לידי. ולא צריך יותר כלום – מילה של חתול. כי זה האושר האמיתי.
012
החתול ישן עם אשתי. הוא נדחק אליה בגב ודחף אותי מכל הכיוונים עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא מביט בי במבט חצוף ומזלזל. אני מתעצבן, אבל אין לי מה לעשות.
שיעורים לחיים
החתול ישן עם אשתי: הוא נצמד אליה בגב ודוחף אותי בכל ארבעת רגליו, ובבוקר מביט בי בחוצפה ובזילזול. אני מתעצבן, אבל אשתי רק צוחקת – הוא הרי ה”מותק” וה”שמש” שלה. לו היא מטגנת דגים, מפזרת עצמות, מסדרת לו את הקרום הפריך לערימה קטנה ומגישה לו את החתיכות הכי טובות, ואני מקבל את השאריות. החתול מסתכל עלי כאילו הוא בעל-הבית האמיתי, ואני מחזיר מלחמה – לפעמים דוחף אותו מהצלחת, לפעמים מהספה – זו ממש מלחמה קטנה בבית. לפעמים הוא מחביא לי “הפתעות” בנעליים, ואשתי אומרת – “אל תפגע בו”, ומלטפת את השמש שלה. החתול האפור מביט עלי בהתנשאות ואני נאנח – מה לעשות, יש לי רק אחת כזאת, אז אני סובל. אבל באותו בוקר… כשיצאתי לעבודה שמעתי את אשתי צורחת. רצתי וראיתי שישה קילו פרווה ועצבים תוקפים אותה כמו שור משתולל. כשהופעתי, החיה קפצה עלי והעיפה אותי לרצפה. עם כיסא-מגן גררתי את אשתי לחדר, והחתול המשיך להשתולל עד שסגרנו את הדלת. אחר כך חבשנו ידים וטלפונים: אשתי מתקשרת לעבודה – “החתול השתגע, נצטרך ללכת לבית חולים”. אחריה אני, וחוזר מילה במילה. ואז… הקרקע רועדת, הבית מיטלטל, הזגוגיות במטבח ובמקלחת מתנפצות. מביטים החוצה – בור ענק מול הבית, חתיכות רכב פזורות, אמבולנסים וצפירות. המומים ומוטרדים אנו פונים אל החתול – הוא יושב בפינה, מחזיק בידו הימנית השבורה ובוכה בשקט. אשתי צורחת, מחבקת אותו, אני לוקח מפתחות ורצים למטה. לכל הפצועים מהפיצוץ – תסלחו, לנו יש פצוע משלנו! ברנו מאחור, ואנו טסים לווטרינר. בדרך הרדיו משמיע את מיכאל טריוורדייב “שניים בבית קפה” – ממש לא עוזר למצב רוח. אחרי שעה חוזרים – אשתי מחבקת את האוצר, והוא מדגים לכל המחכים את הרגל החדשה והתחבושות. כולם לוחצים לו את הכפה ושואלים לשלומו. בבית, שוב דג: הקרום הפריך לערימה, לי את השאריות. הוא, צולע ונאנח, מגיע לצלחת, מנסה להוציא בי פרצוף מתנשא – אבל כאב חזק מהמכה. אני מניח בצלחת שלו את הדג שלי, נקי מעצמות. הוא מביט בי בתדהמה, מייבב בשקט. מחבק אותו, מקרב לפנים: “אולי אני לא מוצלח, אבל עם כזו אישה וחתול כזה – אני המאושר שבאנשים”. מנשק אותו והחתול דוחף לי את הלחי עם ראשו. מאז החתול ישן רק איתי, מביט לי בעיניים ואני מבקש מאלוהים רק דבר אחד – שייתן לי עוד הרבה שנים לראות אותו ואת אשתי לידי. ולא צריך יותר כלום – מילה של חתול. כי זה האושר האמיתי.
012
החתול ישן עם אשתי. הוא נדחק אליה בגב ודחף אותי מכל הכיוונים עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא מביט בי במבט חצוף ומזלזל. אני מתעצבן, אבל אין לי מה לעשות.