את מבינה, יעל, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נוח, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ואגם רוזן — היא עקבים. ניצוץ. חיים.
איתי לוי אמר את זה במסדרון הדירה שלנו בתל אביב, כשהוא אוחז במזוודה. במזוודה שלי. מזוודה אפורה וקשיחה שקניתי בפריז אחרי נסיעת עבודה, כשקיבלתי בפעם הראשונה בונוס כזה שיכולתי לקנות דבר לא מתוך צורך, אלא מתוך גאווה.
את המזוודה שלו, כמובן, הוא לא מצא. במשך חמש עשרה שנות נישואים איתי תמיד לא מצא משהו: גרביים, מסמכים, מברג, אחריות.
עכשיו הוא מצא את אגם.
היא הייתה בת עשרים ושבע. צעירה ממנו בחמש עשרה שנה. צעירה מספיק כדי לקחת את חוסר הבגרות שלו כחופש.
הבטתי בו: בן ארבעים ושתיים, שיער הולך ודלל, כרס קטנה, סוודר שקניתי לו בחנוכה. והוא עמד מולי כאילו הוא גיבור של דרמה גדולה, ולא אדם שעוזב את הבית עם מזוודה לא שלו.
“איתי,” אמרתי בשלווה, “ספה ישנה מחזיקה אדם כשהוא עייף. עקבים יפים, כל עוד לא צריך ללכת בהם על אבני יפו העתיקה.”
הוא אפילו שמח.
“הנה. הנה את. תמיד תעני בחוכמה. בדיוק. בהיגיון. נמאס לי מההיגיון. אני רוצה רגש. אגם צוחקת כשכיף לה. היא בוכה כשהיא רואה סרט. היא יכולה באמצע הלילה לומר: בוא ניסע לים.”
“ואני, לדעתך, מה אני רוצה?”
“את רוצה שהחשבונות יהיו משולמים, שהכלים יהיו במקום, שאחזור בזמן. את כבר לא אישה, יעל. את מערכת.”
שתקתי.
לא כי לא היה לי מה לומר. פשוט באותו רגע ראיתי אותו בפעם הראשונה בלי ערפל של אהבה. גבר שבמשך חמש עשרה שנה נהנה מהסדר שלי, מהעבודה שלי, מהכסף שלי, מהיכולת שלי למתוח הכול — ועכשיו קורא לכל זה שעמום.
“אגם יודעת על החובות שלך?”
איתי קפא.
“איזה חובות?”
“הליסינג של הרכב. כרטיס האשראי. הכסף שאתה עדיין חייב לאחיך אחרי ‘ההשקעה הנהדרת’ שלך בעסק של חבר. בחיים החדשים אין חובות?”
“אלה עניינים משותפים שלנו.”
“לא. הרכב על שמך. כרטיס האשראי על שמך. אחיך שלך. והדירה שבה אתה עומד עם המזוודה שלי היא שלי. קניתי אותה לפני הנישואים. בכסף שלי. זוכר? אז צחקת שאני עובדת יותר מדי בשביל קירות.”
הוא השתתק.
“אז תוריד את המזוודה. אני אתן לך שקית אשפה. גדולה. לדברים שלך זה יספיק.”
“את אכזרית.”
“לא. אני סוף סוף בהירה.”
הדלת נסגרה ב־21:34. אני זוכרת את זה כי השעון של התנור זרח מול העיניים.
עמדתי במסדרון דקה. אחר כך נכנסתי למטבח, מזגתי יין אדום שאיתי לא אהב כי היה “חמוץ מדי”, והתיישבתי ליד החלון.
חיכיתי לדמעות. אפילו הכנתי מפיות. הנחתי אותן על הספה, כאילו הצער אמור להגיע לפי לוח זמנים.
אבל הדמעות לא הגיעו.
באה הקלה.
כעבור שבוע בכיתי. לא על איתי. על עצמי. על האישה שבצעירותה רצתה לכתוב, לטייל, ללמוד צילום, אבל בחרה בכספים כי “צריך מקצוע רציני”. על כל הפעמים שהשתקתי את הרצונות שלי כדי שיהיה שקט בבית. על זה שהפכתי בלי משים לנוחה.
בכיתי עד שנגמר. התקלחתי. והלכתי לעבודה.
אני, יעל ברק, הייתי מנהלת כספים בחברת בנייה. איתי ידע שאני מרוויחה טוב, אבל מעולם לא התעניין בדיוק כמה. הוא קרא לחיסכון שלי “חרדה נשית”. החרדה הזאת שילמה על השיפוץ, על החופשות, על התרופות של אמא שלו, על טלוויזיה חדשה ועל לא מעט “בעיות זמניות” שלו.
הוא עבד כמנהל מכירות. הרוויח יפה, אבל חי כאילו המחר הוא רק תיאוריה. הוא שילם על האינטרנט ואמר בצחוק: “לפחות במשהו אני ראש המשפחה.”
החסכונות שלי היו בחשבון נפרד. הוא חשב שזו “כרית הביטחון שלך ליום סגריר”. הוא לא ידע שהכרית הזאת גדולה מספיק כדי שהעזיבה שלו לא תהיה אסון כלכלי. הוא לא ידע גם על בית כפרי קטן ליד טבריה, רשום רשמית על שם אמא שלי.
את ההודעה הראשונה קיבלתי כעבור שלושה ימים.
“איפה המסמכים של האוטו?”
“במגירה. אותה מגירה שבה הם תמיד היו.”
“אני יכול להיכנס?”
“לא. את המסמכים אשאיר למאבטח.”
כעבור שבועיים:
“אני צריך לקחת את בגדי החורף.”
“אני אורז לך אותם בקופסאות.”
“את אפילו לא תכניסי אותי?”
“הספה כבר לא מקבלת אורחים.”
ברשתות החברתיות אגם רוזן העלתה תמונות: קפה, קוקטיילים, ציטוטים על אומץ לחיות. איתי נראה בהן קצת יותר מדי מתוח, עם סניקרס חדשות וחיוך שביקש אישור יותר מאשר הביע אושר.
כעבור חודש הוא התקשר.
“אנחנו יכולים לדבר?”
“בבית הקפה שליד הבית.”
הוא הגיע עייף. בלי הברק. בלי הצגה.
“אגם עזבה?” שאלתי.
הוא הרים את העיניים.
“מאיפה את יודעת?”
“עקבים יפים, עד שהם רואים חשבונות.”
הוא אפילו לא כעס.
“היא אמרה שאני לא מה שהיא ציפתה.”
“ואתה בעצמך ציפית להיות מה?”
שתיקה ארוכה.
“צעיר יותר.”
כמעט ריחמתי עליו.
“לא הצלחת?”
“לא. התברר שאני גבר בן ארבעים ושתיים עם חובות ועם הרגל לחכות שמישהו יסדר לי את החיים.”
זה היה המשפט הכנה הראשון מזה הרבה זמן.
“לא הערכתי אותך,” אמר.
“נכון, לא.”
“את החזקת הכול.”
“ואתה קראת לזה מערכת.”
הוא הנהן.
“אפשר לחזור?”
הבטתי בו וחשתי שלווה מוזרה.
“לגמרי?”
“איתי, לא יצאת מבית סוהר. יצאת מבית שאני החזקתי על הכתפיים. ועכשיו סוף סוף אני לא צריכה להחזיק אותו בשבילך.”
הגירושים היו מהירים. הוא לקח את הרכב, את החובות, קופסאות של בגדים ואת ההבנה שהצעירות לא מדבקת דרך מערכת יחסים.
אני נשארתי עם הדירה, עם השלווה ועם החיים שלי.
בקיץ נסעתי לבד לאילת. ישבתי על שפת הלגונה, אכלתי דג מעושן, הלכתי יחפה בחול. קניתי עקבים יפים, נעלתי אותם לארוחת ערב, ואחרי שעה החלפתי לסנדלים נוחים.
צחקתי לעצמי.
כי סוף סוף הבנתי: אני לא צריכה להיות ספה, ואני גם לא צריכה להיות עקבים. אני יכולה להיות אדם שטוב לו בחיים שלו.
כעבור שנה איתי כתב:
“אני מתגעגע הביתה.”
עניתי:
“אתה מתגעגע לאופן שבו אני יצרתי את הבית.”
הוא לא כתב יותר.
בערב ההוא, כשהוא יצא עם המזוודה שלי, הוא חשב שהוא עוזב חפץ נוח בשביל חיים אמיתיים. אבל בעצם הוא עזב אישה שסוף סוף נזכרה שהיא לא רהיט, אלא בית שלם.
