יומן, יום חמישי בלילה.
אתמול בערב עמדתי בפתח המשרד שלה, כאילו חיכיתי שם כל היום. תמר יצאה, מתקנת רצועה של תיק על הכתף. היה ערב חם; היא סיפרה לי אחר כך שחשבה על תה עם לימון ועל שקט. במקום שקט היא קיבלה אותי, עם פרצוף אבן.
היא אמרה: היי. מה הנסיבות? אתה לא אוהב לאסוף אותי.
אני אפילו לא אמרתי שלום. אמרתי: תקשיבי טוב. מחר את כותבת מכתב התפטרות. את מתפטרת. ואת נוסעת להורים שלי במושב. תהיי שם ותטפלי.
היא שאלה: במי?
אמרתי: בהורים שלי. הם מזדקנים, את מבינה. צריך מישהו בבית. הוחלט.
היא שתקה, והביטה בי כאילו על המצח שלי רצה שורת חדשות. הוחלט. לא “בוא נדבר”, לא “אני מבקש ממך”. הוחלט, כמו חותמת על מסמך.
היא אמרה: מעניין. ואף אחד לא חשב לשאול אותי?
אמרתי: מה יש לשאול? את אשתי. זה עניין משפחתי. לא שואלים פה, עושים.
היא חזרה: משפחתי. כלומר המשפחה שלי היא עכשיו מזוודה ולוח רכבות.
אמרתי: אל תתחכמי. את תמיד עושה משחקים במילים. אמרתי לך כמו בן אדם. את נוסעת, נקודה.
תמר יישרה את התיק. בפנים הכול רתח, אבל מבחוץ היא שמרה על נימה רגועה, כמעט חביבה. סבלנות היא דבר יקר, ולא בא לה לבזבז אותה על הסף.
היא אמרה ברכות: איתי, בוא לא ברחוב. תיכנס הביתה — נדבר ברוגע. נשתה תה. בכלל אכלת?
אמרתי: אין לי זמן לשתות תה. יש לי דברים. אמרתי לך את העיקר, שמעת. אהיה בערב.
היא חייכה: ופרטים? כתובת, למשל. הרי מעולם לא הייתי אצל ההורים שלך.
אמרתי: אחר כך, אחר כך. נופפתי לה ביד והלכתי, בלי להסתובב, כאילו סגרתי את הנושא לתמיד.
תמר נשארה לעמוד ולהסתכל עליי. היא סיפרה לי אחר כך שזה אפילו לא היה כעס, זה היה תדהמה. איך אדם שגר איתה תחת אותה קורת גג שנים יכול לחשוב שהחיים שלה הם חפץ שמעבירים ממדף למדף.
היא אמרה לעצמה בקול: נו באמת. “את נוסעת, נקודה.”
ואז היא נאנחה והלכה לסופר. לחם, גבינה, משהו לתה. הראש שלה דרש פעולות פשוטות וברורות, שבהן את בוחרת לבד את הכיכר.
במחלקת הירקות היא נתקלה במיכל. הן ישבו באותו חדר, גב אל גב, וידעו אחת על השנייה גם דברים שלא רצו לדעת.
מיכל דחפה עגלה עמוסה עד למעלה, כאילו התכוננה למצור. היא אמרה: תמרי, הצילי אותי, אני עומדת ליפול כאן, בין הקישואים.
תמר שאלה: מה קרה?
מיכל נחרה: מה קרה? הבית קרה. מכונת הכביסה מטפטפת כבר שלושה ימים, הילד הביא נזלת מהגן, בעלי יושב ותוהה למה הארוחה לא מבשלת את עצמה. אני כמו סנאי בגלגל, רק שהגלגל מרובע.
תמר חייכה: יש לי גם חדשות. טריות, ישר מהתנור.
מיכל: נו?
תמר: איתי חיכה לי ליד המשרד. פקד עליי להתפטר ולנסוע למושב. לטפל בהורים שלו.
מיכל עצרה את העגלה כל כך בפתאומיות שקופסת אפונה כמעט קפצה החוצה. רגע. הוא פקד? ממש פקד?
תמר: ממש. “את נוסעת, נקודה.”
מיכל: ואת אמרת לו מה?
תמר: כלום. עמדתי והתפעלתי איך אדם במשפט אחד מוחק את החיים שלי.
מיכל: רגע. להורים שלו אין אף אחד אחר? יש ילדים?
תמר: יש. יש אחות. שירה.
מיכל הותחה: אחות. עם פרצוף כאילו גילתה את סוד היקום. כלומר להורים שלו יש בת ביולוגית. ולמה דווקא הכלה צריכה לטפל? אני מבינה נכון את החלוקה?
תמר: לגמרי נכון.
מיכל: תמר, הוא תלה לך על הצוואר בעיה של מישהו אחר, כמו שקית קניות! אלה אפילו לא ההורים שלך. אלה שלו. ושל שירה. ואת נשארת האחרונה. נוח.
תמר: נוח. גם אני חשבתי: כמה נחמד שהאהבה להורים נגמרת בדיוק במקום שבו מתחילה הנוחות האישית.
מיכל: אוי, את יודעת להגיד. תקשיבי, את באמת נוסעת?
תמר: נראית לך כמו מזוודה בלי ידית?
מיכל: לא.
תמר: אז גם אני חושבת שלא. אני נוסעת רק לתה. וחוזרת.
אחר כך תמר חזרה הביתה. היה שקט ונעים, עד שצלצל הטלפון. על המסך הופיע השם של שירה. תמר הסתכלה עליו שנייה, ואז ענתה — הסקרנות ניצחה.
הקול של שירה נטף דבש, עד שהשיניים כאבו. תמרי! כמה אני שמחה! איתי סיפר לי הכול! את גאונה, זהב טהור!
תמר: שלום, שירה. ובמה אני זהב?
שירה: איך? את נוסעת להורים, עוזרת! נשמתי לרווחה, את לא מבינה. יש לי ילדים, עבודה, בית, אני נקרעת לגזרים.
תמר קטעה ברכות: רגע. איתי אמר לך שאני כבר נוסעת?
שירה: ברור! הוא אמר שהכול הוחלט, מחר את מתפטרת ומתחילה לארוז. תמרי, את כל כך אחראית, לא כמו אחרות.
תמר: שירה, אני מצטערת לאכזב אותך בערב בהיר כזה. אבל אני לא נוסעת לשום מקום.
בקו השני הייתה דומייה. שירה: איך… איך לא נוסעת? איתי אמר…
תמר: בעלי אומר הרבה דברים. למשל, לפני שנה הוא הבטיח לתלות מדף. עד היום אין מדף. ככה גם כאן.
שירה: תמר, מה את מדברת! אלה הורים! הם צריכים עזרה! מי אם לא את?
תמר: אכן. מי, למשל, בת ביולוגית. לא עלה לך לראש?
שירה: אני?! יש לי משפחה! ילדים! כל הבית עליי!
תמר: כלומר אצלי אין משפחה, אין בית, אין עניינים. אני נוחה, שירה. מתנה.
שירה: את מעוותת!
תמר: אני רק מקשיבה ומשחזרת. ובכל מקרה, אני לא מעכבת אותך. נשיקות להורים. מרחוק.
היא ניתקה ונשמה. ואז המפתח הסתובב בדלת — אני נכנסתי. הלכתי למטבח, נפלתי על כיסא, משכתי אליי את הצלחת שהיא השאירה לעצמה. אכלתי בזריזות, בלי להסתכל עליה, מוריד פירורים. אחר כך דחפתי את הצלחת, ניגבתי את הפה עם גב היד, ולמרבה הפלא קמתי ונכנסתי לחדר השינה. היא שמעה את דלתות הארון חורקות.
היא נכנסה אחריי: איתי? מה אתה עושה?
אמרתי: עוזר. הוצאתי את הסוודרים שלה והנחתי אותם במזוודה הפתוחה על המיטה. אני בעל טוב, אורז לך דברים. תעריכי.
היא חזרה כמו הד: תעריכי. אני לא אמרתי שאני נוסעת.
אמרתי, בלי להסתובב: מה יש להגיד? הכול הוחלט. כבר אמרתי לכולם. לאמא, לשירה. עכשיו מאוחר לחזור בך, אסור לאכזב אנשים.
היא אמרה בשקט: אנשים. כלומר לאכזב אותי — מותר.
הסתובבתי אליה, החזקתי ביד את הצעיף האהוב עליה: אל תתחילי. את תמיד עושה דרמה. מה כבר רע? את תגור, תטפלי. לא קשה לך, ולאנשים עוזר.
היא שילבה ידיים, הביטה בערמת הדברים הגדלה במזוודה ואמרה: אתה יודע, ככל שאתה אורז יותר, ככה נעשה לי יותר מעניין.
הקרנתי, ופירשתי את זה בדרך שלי: רואה? כבר מעניין לה. אמרתי לך — תתפכחי.
בדלת צלצל הפעמון. על הסף עמד יותם — חבר שלי, איש רגוע, מבט כבד וקשוב. הוא נכנס, ראה מזוודה פתוחה וקימט את המצח: לאן? לחופשה?
אמרתי: לא. תמר נוסעת להורים שלי, למושב. לטפל.
יותם הביט בתמר. היא עמדה רגועה, עם חיוך קלוש. הוא שאל אותה: זה נכון?
תמר: זו התוכנית של איתי. בתוכנית הזאת, כמו שאתה רואה, אני רק המזוודה. לא נתתי הסכמה. לא במילים, לא בהנהון, לא במצמוץ.
יותם הסתובב אליי לאט: איתי. בוא נדבר.
יצאנו למטבח. תמר לא הסתתרה; היא עמדה קרוב, עם סקרנות. יותם אמר בשקט: מה אתה עושה? אלה ההורים שלך. ושל אחותך. למה דווקא אשתך צריכה לסחוב הכול?
פרשתי ידיים: ולמי עוד? שירה עסוקה, יש לה ילדים. אני עובד. תמר היא האדם הפנוי היחיד.
יותם נענע ראש: היא לא פנויה, היא הקורבן התורן. אני אומר לך, בתור מי שגרר משפחה מילדות: ככה לא עושים. לא פוקדים על טיפול. לוקחים אותו על עצמך. אני גידלתי אח ואחות, אני יודע מה זה אכפתיות.
העוויתי פרצוף: אוי, מתחיל. קדוש קם. לך היו חיים משל עצמך, לי יש משלי. אני אומר לך — היא נוסעת, אז היא נוסעת.
יותם חזר בתקיפות: אלה ההורים שלך, איתי. הדם שלך. אם אתה רוצה לעזור — שב ותעזור בעצמך. או תחלק עם אחותך. אל תעביר את זה למישהי שבאה מבחוץ.
הרמתי קול: היא אשתי! אישה זה לא בחוץ! זה משפחה! מאיפה שלקחת, שם היא צריכה לרתום.
מהמסדרון אמרה תמר ברכה: מאיפה שלקחת… איתי, אני לא סוס שצריך לרתום. ואני לא שואב אבק שעומד בפינה עד שצריך.
צעקתי: שתוק! נסתדר בלעדייך.
יותם הביט בי: אתה טיפש, איתי. ולא מתרפא. הוא הנהן לתמר ויצא.
כשהדלת נסגרה, תמר נכנסה לחדר וחייגה לשירה. פתאום היה לה ממש מעניין להגיע לעומק.
שירה, שלום, עוד פעם. יש לי שאלה. אחרי שכולם כל כך דואגים להורים, תגידי, מה את מוכנה לעשות בשבילם?
שירה: אני? אני אשלח כסף. באופן קבוע. זה, דרך אגב, גם טיפול, ולא קטן.
תמר: נהדר. כמה?
שירה אמרה בגאווה: שלושת אלפים שקל. כל חודש. זה, את יודעת, לא כל אחד יכול.
תמר לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק — צלול, כן. שלושת אלפים שקל. שירה, את רצינית? שלושת אלפים שקל בחודש, תמורת זה שאעזוב הכול ואעבור לגור בבית של זרים. חליפין נהדר. נדיבות מלכותית ממש.
שירה התעופפה: מה מצחיק?! כסף לא גדל על העצים!
תמר אמרה, אחרי שהפסיקה לצחוק: בדיוק. השנים שלי גם לא גדלות על העצים. תודה, שירה, עזרת לי מאוד. עכשיו אני יודעת בדיוק מה המחיר של האכפתיות שלך. שלושת אלפים שקל.
היא ניתקה.
עמדתי בפתח, מרוצה מעצמי. הצבעתי על המזוודה: רואה? הכול נכנס. מזוודה גדולה, נוחה. אני טוב.
תמר הנהנה: אתה טוב. ואז היא פתאום נכנסה למחסן, הוציאה שני תיקים גדולים והתחילה לארוז בהם את שאר הדברים.
הופתעתי: למה כל כך הרבה? את עוברת לגור לתמיד?
היא ענתה בלי להסתובב: ומה חשבת? אם כבר נוסעים, אז בגדול.
ובלב שלי התחמם: היא הסכימה. אשתי הסכימה. אני ידעתי שתקיפות תמיד מנצחת. צפיתי בה דוחסת תיקים, וטפחתי לעצמי על השכם.
למחרת בבוקר התעוררתי במצב רוח מצוין. נמתחתי, הסתובבתי בדירה כמו בעל הבית, והבטתי בדברים הארוזים ליד הדלת. לגמתי קפה ואמרתי: אל תשכחי. אמא כבר מחכה לך. היא עשתה לך מיטה — מיטה נפרדת. היא התאמצה. תתקשרי אליה, תודִי לה, או משהו.
תמר הנהנה, ואכן חייגה לאמא שלי. היא אמרה בנימה אחידה: שלום, זו תמר. תודה לך על המיטה שהכנת. מאוד מתחשב מצידך.
אמא שלי שמחה: אה, נשמה, כבר סידרתי את החדר ופיניתי מקום. בואי, בואי. העזרה מאוד נצרכת. רצפות, גינה, עוד דברים בבית.
תמר: אני מבינה. שוב תודה לך על המיטה.
אמא: אז מתי את מגיעה?
תמר חזרה בחיוך: תודה על המיטה, וניתקה.
אמא נשארה מרוצה — הודו לה, אז היא באה. אני שמעתי את השיחה והקרנתי: רואה כמה הכול טוב? כולם מרוצים. אמרתי לך.
תמר: כולם. ממש חג.
היא הזמינה מונית. אני, בנדיבות, סחבתי בעצמי את המזוודה ואת התיקים למטה. נאנחתי אבל סחבתי — עם מבט של אדם שעושה חסד. העמסתי הכול לתא המטען, סגרתי את המכסה, ניגבתי ידיים ואמרתי: נו, לך עם אלוהים. תתקשרי כשתגיעי.
תמר נכנסה למונית, הניפה לי את היד ונסעה. עמדתי בכניסה, מלווה את המונית במבט, גאה בעצמי עד אין קץ.
ורק כשהמונית נעלמה מאחורי העיקול, פתאום תקף אותי. הכתובת. לא נתתי לה כתובת. תמר מעולם לא הייתה אצל ההורים שלי — אמא תמיד הגיעה אלינו.
אמרתי לעצמי: לעזאזל. תפסתי את הטלפון. חייגתי לתמר. צלצולים ארוכים. עוד פעם. צלצולים. היא ניתקה. שלחתי הודעה עם הכתובת, הוספתי: “אל תלכי לאיבוד, תתקשרי כשתגיעי.” שלחתי. עמדתי עוד קצת, והרגעתי את עצמי: היא תקרא, היא תגיע, הכול בסדר. אשתי נסעה. היא עצמה נכנסה למונית. בעצמה.
היום עבר בעיסוקים. לקראת ערב אפילו שכחתי מהדאגה — הייתי בטוח שהכול הולך לפי התוכנית. ואז אמא התקשרה.
איתי, הקול שלה היה אבוד. איפה תמר? אף אחד לא הגיע. חיכיתי כל היום, ערכתי מיטה, התחלתי פשטידה. היא לא כאן.
אמרתי: מה זאת אומרת לא כאן? היא נסעה הבוקר. במונית. אני בעצמי העמסתי את הדברים.
אמא: אין פה אף אחד, בני. לא מונית ולא תמר. אולי היא הלכה לאיבוד?
אמרתי: אני אטפל בזה, וניתקתי.
התחלתי לחייג לאשתי. פעם. פעמיים. חמש. צלצולים, ואז — כבוי. ההודעות לא הגיעו. עמדתי באמצע החדר, ולאט, בכבדות, חלחל בי: תמר לא נסעה לשום מקום. כל הדברים שלה, המזוודה, התיקים — נסעו לאן שנסעו, רק לא לאמא.
נשפתי: אוי, את… כעס עלה בי, אפל, חונק. היא רימתה אותי. רימתה אותי מכל הכיוונים.
התרוצצתי בדירה, חייגתי שוב ושוב, השארתי הודעות קוליות — בהתחלה דרשתי, אחר כך צעקתי לתוך הריק. לא הייתה תשובה. בלילה ישנתי רע.
בבוקר נסעתי למשרד שלה. חיכיתי. תמר יצאה — רגועה, נחה, כאילו אתמול לא הייתה שום דרמה.
נפלתי עליה ישר בכניסה: איפה היית?! איפה הדברים?! אמא חיכתה כל היום! מה עשית?!
תמר אמרה בקול שקט: בוקר טוב, איתי. לא נסעתי לשום מקום. ולמען האמת, גם לא התכוונתי. מההתחלה.
נחנקתי: איך לא התכוונת?! נכנסת למונית! ארזת!
היא תקנה אותי: אתה ארזת. בהתלהבות רבה, אגב. והמונית לקחה אותי ואת התיקים למקום אחר. למקום שבו לא מתייחסים אליי כמו אל רהיט.
גמגמתי: את… את צוחקת עליי! אני מדברת איתך כמו בן אדם! ואת!
היא אמרה: כמו בן אדם זה כששואלים, איתי. לא כשאתה אומר “את נוסעת, נקודה”. היא יישרה את התיק. אגב, אל תשכח. ביום שישי צריך לשלם שכר דירה. אני כבר לא גרה שם, אז מעכשיו זה לגמרי הטיפול שלך. הגיוני, נכון?
צעקתי, בלי לשמוע אותה: את תחזרי הביתה ותיסעי היום לאמא! אמרתי — נוסעת! די עם ההצגות!
תמר הביטה בי בלי שמץ של חיוך. הקול שלה נהיה שטוח וקר. איתי. תקשיב טוב. אם תיתן לי עוד פעם אחת פקודה — ממש כאן, בלי לזוז מהסף הזה — אני פותחת את הטלפון ומגישה תביעת גירושין. דרך האינטרנט, בשלוש הקשות. בא לך לנסות?
נשתתקתי. פתחתי את הפה — ולא מצאתי מילים.
היא הוסיפה ברוגע: אני לא מאיימת. אני פשוט מודיעה על תנאים. כמו שאתה אוהב. הוחלט.
והיא הלכה משם בצעד קל, בלי להסתובב. היא לא אמרה מתי תחזור. ואם תחזור.
נשארתי לעמוד. הכעס התנקז לאנשהו, ובמקומו נכנס פחד דביק, לא נעים. פתאום הבנתי שהיא באמת עזבה — עם המזוודה, עם התיקים, שאותם אני בעצמי, בידיים שלי, ארזתי לה. כאילו הוצאתי אותה מהבית. כאילו זרקתי אותה החוצה. ואני אהבתי אותה. ולא חשבתי, לא האמנתי שהיא מסוגלת — בתקיפות, ברוגע — לקום ולעזוב אותי.
הטלפון צלצל. שירה.
איתי, מה עם ההורים?! היא גמגמה. מתי תמר תגיע כבר?
נהמתי: לעולם לא. היא לא תיסע. בא לך? קחי אוטובוס ותסעי בעצמך לאמא.
היא התלקחה: איך אתה מרשה לעצמך לדבר אליי ככה?!
אמרתי: את השלושת אלפים שלך תכניסי עמוק בארנק. ושמעתי צפצופים קצרים. שירה ניתקה.
התיישבתי על המדרכה ליד הכניסה. לא הלכתי לשום מקום. החלטתי לחכות עד הערב. לחכות לתמר. ולדבר איתה. בלי “הוחלט”. בלי “את נוסעת”. רק לדבר. אם היא עוד רוצה לשמוע אותי.
התיישבתי וחשבתי שהתקיפות שהייתי כל כך גאה בה היא רק עקשנות רגילה. ושלקחתי את האדם שלידי כחפץ שאפשר להזיז. והחפץ קם והלך. על הרגליים שלו. עם המזוודה שלי.
הלקח שלי: אם מחליטים לבד על חיים של מישהו אחר, זאת לא החלטה — זאת פקודה. ופקודות לא גורמות לאנשים להישאר. הן רק גורמות להם להיעלם — עם המזוודה שמישהו אחר ארז להם.
