Author: Lewis Simmons
במושב קטן בגליל, בבית אבן ישן בקצה המושב, גרה אלמנה צעירה בשם נועה ברקת. מאז שבעלה נפטר, היא גרה לגמרי לבד. ביום היא מטפלת בבית, ובערב היא נועלת את הדלת
אני כותבת את זה מאוחר בלילה, אחרי הכול. המטבח נקי, הצלחות במקום, וכמעט אפשר היה לשכוח מה קרה כאן לפני שעתיים. אבל אני עדיין רועדת. לא מהפחד, אלא מאותו
– תאסוף את החפצים שלך ותעוף מכאן לפני שנועה תחזור. – הקול הנשי החד והחצוף הזה הקפיא את נועה בכניסה, עוד לפני שהספיקה לחלוץ נעליים. היא רצה הביתה באמצע
איתן ברק עמד באמצע הסלון המרווח, שטוף האור הרך, והביט באשתו בזלזול מתנשא. הוא הרגיש כמו מי שבדיוק זכה בלוטו. בגיל חמישים, נדמה היה לו שעכשיו, דווקא עכשיו
הטלפון פרץ בצלצולים בשש וחצי בבוקר, כשנועה עוד עמדה במסדרון עם נעל אחת ביד. על המסך – ‘מעיין’. היא לא ענתה עד שנעלה את הנעל השנייה, ואז בכל זאת לחצה והצמידה
שתקתי כשגיליתי שיש לבעלי מישהי אחרת. לא כי פחדתי להישאר לבד, וגם לא כי לא האמנתי למה שקורה. סבתא רבקה לימדה אותי: מי שצועק – זה מי שנגמרו לו הטיעונים.
יום שישי התקרב לסיומו. השעון כבר הראה כמעט אחת עשרה בלילה. השבוע היה מתיש, אז כמעט התכוננתי לישון. בדירה שררה דממה נעימה, חצי מנומנמת, כזו שנמצאת רק בבית
רוני ליקקה את הקרם הלבן מהכפית. — גברת ברק, את עכשיו פנסיונרית. אין לך באמת על מה להוציא. איתי ואני החלטנו לצמצם את התמיכה. על השולחן עמדה עוגה במאה ושמונים
שמי יעל גולן. היום, כשאני מסתכלת לאחור אחרי כל השנים, אני יודעת שחייתי בנישואים שמונה עשרה שנה. חצי מהם במצב של „רק תסבלי, עוד מעט הוא יפרוץ את התקרה״.
לקחתי את הנכדה שלי לבריכת הנופש ליום הולדתה השישי, בתקווה להעניק לה יום שמח אחרי השנה הקשה בחיינו. ואז אישה זרה הביטה בבגד הים שלי ושאלה אם לא מתביישת









