Author: Lewis Simmons
לפני שנים, שבועיים לפני נסיעת העבודה, איתי בר ונועה בר רבו. רבו חזק. כל כך חזק, שהחתול שוקו, ליתר ביטחון, התחבא אי־שם, שלא ייקלע לידיים רותחות.
– איך זה שאיננו היורשים? אין לה קרובי משפחה אחרים! – צעקה הבת והניפה את ידיה בזעם, עד שעיניה נפלו על המסמך הרשמי. הסיפור הזה התחיל שנים רבות לפני שהמסמכים
התחתנתי בגיל שש-עשרה. אבל בבוקר שאחרי ליל הכלולות, בעלי סיפר לכולם שאני לא בתולה ועזב אותי. אני, שירה ברק, הייתי רק בת שש-עשרה כשהלבישו אותי בלבן ואמרו
את הכלב הזה אף אחד לא לוקח כבר ארבע שנים… – אומרת בשקט המתנדבת. יואב כבר פונה ליציאה, אבל פתאום הוא שומע את המילים, ואחריהן הוא עוצר.
שירה ברק העבירה אצבע על מסך הסמארטפון ובדקה את יתרת כרטיס האשראי. המספר שהופיע באפליקציה גרם לה לעצום עיניים ולספור לאט עד עשר. – איתי, – קראה לבעלה, שעמד
למחרת החתונה התעוררתי במלון עם ריח של פרחים קצוצים, בושם יקר וקפה שכבר התקרר. השמש חדרה דרך הווילונות הכבדים וציירה פסים זהובים על הרצפה ועל הקירות.
“החלטתי, בשבת אני נוסע לאמא. בערך לשלושה חודשים.” המילים נופלות על השולחן, בין הצלחת עם תפוחי האדמה המטוגנים לסלט. הן נופלות בקלילות, כמו פירורי לחם.
קוראים לי תמר מזרחי. את המכולת הקטנה של המושב אני זוכרת כמו חלום: הכול מטושטש, אבל הצבעים חדים. כולם קראו לה פשוט המכולת. אל הדלפק רצו כל ילדי המקום לקנות
הקול של עומר, מעט צרוד ממיטה, מגיע מחדר השינה ומתפשט במטבח הקטן כמו דבש חמים ומפנק. נועה חייכה. השבוע הראשון שלהם כזוג נשוי היה כמו פרסומת מושלמת: התעוררויות
את שלמה אדרי מוצאים בבוקר, והכלב מיילל מאתמול בערב. רינה ביטון שומעת את היללה דרך שתי גדרות, אבל לא יוצאת, כי רעם מיילל הרבה, והיא כבר מזמן הפסיקה לקום בגלל זה.









