אבא שלי הפסיק את הלימודים באוניברסיטה והתחיל לעבוד בבנייה כדי לגדל אותי, אחרי שאמא שלי יצאה לקנות חלב ולא חזרה לעולם. כשהוא נפטר, המכתב האחרון שלו התחיל במילים: „אוצר קטן שלי, אני מקווה שתסלחי לי…“
הזיכרונות הראשונים שלי מאבא, כשאני נזכרת בהם עכשיו, הם תמיד זהים: נעלי העבודה הכבדות שלו לצד דלת הכניסה, אפוד העבודה הכתום והשחוק שהיה תלוי על כיסא, והידיים שלו, שהיו כל כך מחוספסות שהרגישו כמו נייר זכוכית כשכיסה אותי בערב.
כשנולדתי הוא למד הנדסה באוניברסיטה. אבל ביום שלישי רגיל לגמרי, אמא נשקה לי על המצח, לקחה את תיק היד ואמרה שהיא הולכת רק לקנות חלב. היא מעולם לא חזרה הביתה.
שבוע לאחר מכן אבא עזב את הלימודים. לא היו נאומים דרמטיים ולא תלונות. הוא פשוט החליף את הספרים שלו בקסדת בניין והתחיל לעבוד באתרי בנייה.
במשך כל הילדות שלי גרנו באותה דירת שכירות קטנה. כל חודש היה מאבק להצליח לשלם את החשבונות. כשהיה אוכל שלא הספיק לשנינו, אבא תמיד אמר שהוא לא רעב.
נעלי העבודה שלו כבר מזמן תוקנו בדבק, למרות שהיה צריך להחליף אותן שנים לפני כן. אני לא זוכרת שהוא אי פעם קנה לעצמו בגד חדש.
אפילו בחנוכה הוא תמיד שכנע אותי שהמתנה הכי יפה בשבילו היא לראות אותי מחייכת בזמן שאני פותחת את המתנות שלי.
כששאלתי אותו למה הוא עובד כל כך קשה, הוא נשק לי על הראש ואמר: „כי את שווה כל אחד מהשרירים העייפים שלי.“ ככה הוא תמיד קרא לי: „אוצר קטן שלי.“
הבטחתי לעצמי שאחזיר לו יום אחד את כל מה שהוא ויתר עליו בגללי. דירה טובה יותר. חופשה. את האפשרות לנוח סוף סוף.
אבל לא קיבלתי את ההזדמנות. כשהייתי בת עשרים וחמש, אבא גילה שהוא חולה במחלה קשה. שמונה חודשים לאחר מכן קברתי את ההורה היחיד שבאמת אהב אותי.
אחרי ההלוויה ביקש ממני עורך הדין שלו להישאר עוד רגע. „הוא ביקש שאמסור לך את זה,“ הוא אמר בשקט, והניח בידיים שלי שקית ניילון פשוטה ומכתב, שעליו שמי בכתב היד המוכר של אבא.
הידיים שלי רעדו כשפתחתי את המכתב. היה כתוב בו רק משפט אחד: „אוצר קטן שלי, אני מקווה שתסלחי לי אחרי שתראי מה יש בפנים.“
הבטתי לתוך השקית ועצרתי את נשימתי. לאט לאט פתחתי אותה.
בתוכה היו מחברת ישנה, מפתח קטן ומעטפה עם שמי. הידיים שלי רעדו כשפתחתי את המעטפה. היה כתוב בה:
„אוצר קטן שלי, כשאת קוראת את המכתב הזה, זה אומר שאני כבר לא לצידך. אבל בבקשה, אל תחשבי לעולם שאיבדתי משהו בגללך. את היית המתנה הכי גדולה בחיים שלי.“
דמעות זלגו על הלחיים שלי.
ואז קראתי את השורות הבאות: „אני יודע שתמיד האמנת שוויתרתי על החלומות שלי בגללך. אבל האמת היא שמעולם לא ויתרתי עליהם. המשכתי ללמוד בלילות בזמן שאת ישנת.“
קפאתי.
הוא המשיך את הלימודים בסתר. במשך שנים, אחרי ימי עבודה ארוכים, הוא התיישב מול הספרים ולמד.
במחברת היו כל הרשימות שלו מאותן שנים. המפתח פתח תא כספת קטן בבנק. בתוכו היו התואר האוניברסיטאי שלו ועוד מכתב.
„רציתי שתדעי שאבא שלך לא היה רק פועל בניין. הוא היה גם אדם שמעולם לא נתן לחלומות שלו למות. הוא פשוט בחר לשים אותך במקום הראשון.“
אבל המשפט האחרון שבר לי את הלב סופית: „לא יכולתי לתת לך בית גדול או מתנות יקרות… אבל נתתי לך את הזמן שלי, את האהבה שלי ואת כל החיים שלי. וזה העושר היחיד שלעולם לא נעלם.“
באותו רגע הבנתי הכול. כל השנים ניסיתי להחזיר לו את כל מה שהוא נתן לי. אבל הוא מעולם לא ציפה ממני לכלום. הרצון היחיד שלו היה לראות אותי מאושרת.
ובאותו יום הבנתי לראשונה, ואני יודעת את זה עד היום: אבא שלי מעולם לא היה עני. הוא היה האיש העשיר בעולם. כי היה לו משהו שכל הכסף בעולם לא יכול לקנות: אהבה אינסופית לילדה שלו.
