הכריזו על העלייה לרכבת, ואורי שחר יצא אל הרציף. אחרי שבוע של נסיעת עבודה חזר הביתה, והכול סביבו נדמה קל וצלול, כמו בחלום שעוד לא פענחו את חוקיו. הוא נכנס לקרון הדרגשים, מצא את הדרגש התחתון שלו, ובעודו מסדיר את התיק, שמע מישהו נושם בכבדות לאורך המעבר. הוא הסתובב. אישה מבוגרת עמדה מולו, עם תיק על גלגלים שנראה יותר כמו תרמיל גב, במעיל סתיו ובצעיף צבעוני. היא ניסתה להסדיר את הנשימה.
טוב, חשב אורי, הסבתא הזאת תהיה השכנה שלי לנסיעה, עוד רגע היא תתחנן על הדרגש התחתון.
— תראה, בני, נראה לי שיש לי דרגש תחתון, — אמרה הנוסעת, אחרי שחזרה לנשום.
ואכן, המקום שלה היה תחתון. היא החלה להתעסק, מסדרת את חפציה. אורי שם לב שהיא בת יותר משבעים. לא ייאמן, חשב, בגיל כזה נוסעים, למה לא יושבים בבית…
לבסוף התיישבה על הדרגש והניחה את ידיה על ברכיה כמו תלמידה. נוסעים נכנסו לקרון, אבל הדרגשים העליונים נשארו ריקים. אורי השלים עם כך שיסע עם אישה זקנה, שאין מה לדבר איתה.
הרכבת נעה באיטיות, והקרון רטט כמו גוף שנושם. עד מהרה הופיעה דיילת, כאילו נולדה מתוך רעש הגלגלים, והביאה מצעים. האישה מיד התחילה לפרוש אותם, סידרה בקפידה. אחר כך ישבה ופתחה בשיחה:
— אני לא רגילה למיטה כזאת. בבית יש לי מזרן רך, ופה אשבור את העצמות. לא נסעתי ברכבת מאז שהייתי צעירה, וכבר לא האמנתי שאסע שוב.
אורי הנהן ושתק.
— קוראים לי צביה גבע. ואיך קוראים לך?
— אורי.
— רק אורי?
— אורי שחר. אפשר רק אורי.
— נכון, אתה צעיר, אפשר לקרוא לך בשם הפרטי.
— נוסע לבקר?
— למה לבקר? הופתע אורי. אני חוזר הביתה מעבודה.
— אהה, הביתה זה טוב. ואני, דווקא בזקנתי, נסעתי מהבית.
לפתע היא השתתקה והביטה מבעד לחלון. נדמה היה לאורי שעיניה התמלאו דמעות, אף שהיא לא בכתה. פתאום הוא התבייש על הקרירות שנהג בה.
— ואת, הביתה או מהבית? — שאל אורי, כדי לרכך את הקור.
— מהבית, בני, מהבית. לכן זה לא מוכר לי. הנסיעה פה רק יום בערך, אבל הדאגה בדרך לא עוזבת אותי.
— ולמי את נוסעת?
— לבת שלי. — צביה הוציאה ממחטה מהכיס וניגבה דמעה.
— זו סיבה לשמוח, ואת בוכה.
— אני דווקא שמחה. חמש שנים לא ראיתי אותה, וכבר חשבתי שלא אראה אותה יותר.
— איבדתן קשר?
— איבדנו, בני, מרצון. האופי שלנו לא נתן לנו מנוח כשהיינו צעירות, הגאווה הפריעה לנו לחיות בשלום, ולכן לא התראינו כל כך הרבה שנים.
מששירי גדלה, הפסקנו להסתדר. גידלתי אותה בלי אבא, והיה בינינו הכול, רבנו לעתים קרובות. היא התחתנה בפעם הראשונה דווקא כדי להכעיס אותי, אבל לא היה לה טוב. ולא תמכתי בה במילה טובה, הטחתי בה האשמות… כך רבנו כל החיים. היא הרחיקה ממני את הנכדה, עשתה לי דווקא בכל הזדמנות. לפני חמש שנים היא מכרה את הדירה, נסעה ולא אמרה לאן. הלכתי למשטרה, עשיתי בירורים, דאגתי, כי היא נסעה עם הנכדה.
אחר כך היא כתבה, שהכול בסדר, שהיא התחתנה, אבל שאני לא אחפש אותה ולעולם לא אבוא. ועם המשא הזה חייתי כל השנים. בזמן הזה הבנתי שגם אני טעיתי. גם אם היא לא הקשיבה לי, גם אם נעלבה, היא הבת שלי. ואז, לפני שנה, הגיע מכתב משירי, ככה קוראים לבת שלי. היא כתבה איפה היא גרה, שהיא התגרשה מזמן, שהיא כבר סבתא, ושאלה לשלומי. בכיתי כל הלילה, ואז כתבתי שאין לי חיים בלעדיהן. אחר כך דיברנו בטלפון, והבנו ששתינו אשמות.
לנכדה שלי נולד ילד, כלומר יש לי נין, שירי עוזרת לה בכל דבר, ובנוסף יש לה עבודה, היא לא יכולה לעזוב הכול… היא הזמינה אותי. אז מה נשאר לי? נעלתי את הבית, ביקשתי מהשכנה שתשגיח עליו, ואם ייעשה קר, שתדליק חימום. ארזתי תיק והחלטתי לנסוע אל הבת שלי, כי מי יודע כמה זמן נשאר לי, ואני רוצה לראות אותה.
אורי שתק. הוא חשב על אמו, שהוא מבקר רק לעתים רחוקות. היא גרה במושב, ושם גרה גם אחותו הגדולה. תמיד חשב שהאחות תשמור על אמא. עכשיו, אחרי הסיפור של צביה, פתאום כאב לו בחזה, וגעגועים כבדים ירדו עליו. הוא הבן, ואמא שלו מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו יותר.
אורי שוחח עם צביה כל הדרך, והזמן עבר כמו מים שזורמים מעצמם. הוא עזר לה לרדת מהקרון, ושם לב שאישה נאה הולכת לעברם, מביטה בדאגה. אורי התרחק. שתי נשים קרובות נפגשו במבט, התחבקו, והחזיקו זו בזו זמן רב. שתיהן בכו. המפגש ביניהן היה כל כך מרגש, שאורי לא פקפק לרגע: להן יהיה טוב. עכשיו, בפעם הזאת, בטוח יהיה טוב.
הוא פסע הצידה, רצה להשתיק את ההתרגשות שהציפה אותו… והרבה דברים התבהרו לו אחרי המפגש הזה. הוא הוציא את הנייד וחייג לאמא. משום מה הוא פשוט רצה לומר: ‘אמא, הגעתי, אני כאן. בסוף השבוע חכי לי, אני בא.’
