עשור אחרי ששרה אביב עזבה את עידן ברק ואת שתי בנותיהן הקטנות – כי כשכיסא הגלגלים הפך לחלק מהבית, היא סירבה לתפקיד המטפלת הצמודה – היא חזרה אל הבית בפתח תקווה וביקשה עזרה כלכלית. הבעל השני עזב, החשבונות נערמו, ושרה הופיעה בפתח הדלת כמו גרסה בלויה של עצמה, עם נטל השנים על הכתפיים ועייפות בעיניים. עידן, שגידל לבד את נגה ואת אגם, פתח את הדלת והכניס אותה בלי שמחה גדולה. האוויר היה כבד ממתח לא פתור, והבנות, בנות שלוש-עשרה ועשר, עמדו לצדו בקור ובשקט – כזה שמצליח להקפיא גם כוס תה.
הארוחה הוגשה, אבל לאף אחד לא היה תיאבון – לפחות לא לסלטים. היא הפכה למבחן של שיחות מאולצות, שתיקות רועמות וכל מה שכולם ניסו להדחיק. הבנות הכירו היטב את שגרת החיים עם עידן, והן ענו לפניות שלה בנימוס אבל בריחוק זהיר. שרה ישבה בבית שזיכרונותיו לא כללו אותה, כמו אורחת לא קרואה, והמציאות היתה ברורה כשמש: זרה במשפחה שכבר מזמן למדה ללכת בלעדיה.
אחרי הארוחה, עידן הוציא ספר אגדות ישן, כה מרופט עד שנדמה שהנייר הדבק הוא שמחזיק אותו על כנו. שמו היה “הרפתקאות השועל הקטן”, והתברר שזה לא רק ספר ילדים: בשוליים, בכתב ידו, תיעד עידן את הילדות של בנותיו – מבחנים, פחדים, רגעי שיא, וכל מה ששרה פספסה בשנים שנעדרה. הוא הניח את הספר מולה וביקש שתקרא אותו לבנות. זה לא היה עונש רשמי, אבל הוא לא נתן לה ברירה. היא קראה בקול רועד, הבנות התבוננו בה בדריכות, באישה שהכירו רק מתמונות, וההתבוננות הזאת עשתה את שלה: השאלות נשאלו, התירוצים נגמרו, והאמת נשארה על השולחן. שרה הודתה בפה מלא – היא לא היתה בימי ההולדת, לא ידעה ממה הן פוחדות בלילה, לא ראתה אותן גדלות. “היה לי קשה” כבר לא עבד.
לבסוף, עידן הושיט לה מעטפה עם מספיק שקלים כדי לעמוד על הרגליים, אבל הבהיר: זו לא מחילה, וזו לא מחיקה. הוא נתן לה גם את הספר, כדי שתסיים סוף סוף את הסיפור שהיא עצמה השאירה באמצע. ולפני ששרה יצאה, הוא הספיק ללמד את הבנות שיעור קטן: חמלה אינה מחקה את הכאב. שרה יצאה עם הספר והמעטפה, והמשפחה הפכה דף חדש – לא מחקה את הסיפור הישן, אבל מתחילה לכתוב אחד חדש. יש סיפורים שכואב לקרוא מחדש, אבל לפעמים דווקא הסוף שלהם הוא התחלה.
