Kære dagbog, I dag trak jeg i snoren, som holdt den store pose fast til bænkens ben i den lille skråtliggende værkstedshal på Vesterbro.
Da Sigrid Lund trak i snoren, der bandt den slidte pose, løsrev stoffet sig langsomt med en sagte raslen. Et øjeblik syntes duften af støv, gammelt lærred
כשענת משכה בחבל שהקשר את השקית, הבד נחלש לאט, שׂרק צליל של רשרוש עדין. לרגע נדמה שהמתוך החדר עולה ריח של אבק, בד ישן ומתוק כמו זיכרון ילדות שכבר שוכחים.
בפינת תחנת האוטובוס בתל אביב, במקום שבו רוב הכלבים העייפים או המשוטטים מתפזרים על המדרכות, ישב כלב קטן לא בדיוק על המישור, אלא ישר על הספסל של התחנה.
במושב של תחנת האוטובוס, על הספסל המוכר שבו חכרים רק הכלבים העייפים או הוֹרְחִים, יושב כלב קטן לא על הרצפה אלא על קצה הספסל, כבןאדם. הוא יושב בשקט, בביטחון
På den kolde, snedækkede busstoppested ved Rådhuspladsen sad den som om den var en træt, omstrejfende hund, men lige så rolig som en mand på en bænk.
שמע, היה לי סיפור מצחיק שכדאי לך לשמוע. אתמול, בקצה רחוב באר שבע, על ספסל תחנת האוטובוס, יושב כלב קטן לא כמו כלב משוטט עייף, אלא יושב כמו בן אדם, רגוע
Kære dagbog, I dag sad han på busstoppestedet, men ikke som en såret eller omstrejfende hund, som man ser på gaderne i København. Han sad der, lige på
Jeg har levet alene i halvt årti. Nej, jeg har været gift, men min mand gik fra familien et år efter brylluppet. Jeg får netop min lille datter, Bodil.
Vågnede midt om natten, mærkede Lærke en hulrummelig tomhed ved siden af sig. Forvirret strakte hun hånden ud i håb om at føle den velkendte varme fra