**Dagbog, 12. juni 2026** I dag begyndte med den samme kedelige tone fra Mikkel, som jeg næsten kunne forudsige inden han overhovedet sendte en besked.
הקול של בתי, רועמת כמו רעם בחלום, חודר לי אל האוזן: «היא לא שייכת כאן, היא איום, צריך לגרש אותה מהבית שבו אני גרה כבר חמש עשרה שנה». «חכי, אורית», קרא
אורי, אתה בטוח שאתה בחיים? חשבת שאני מזמינה אותך לגור איתי רק בגלל הכסף? מצטערת עליך, וזה הכול. אורי ישב בכיסא גלגלים, מביט דרך החלון המוזנח של חדרו בבית
זוהר נשלח החוצה. שוב. הפעם השלישית בחייו הקצרים. לא היה לו מזל. רק בן שנה, וכבר שלושה בתים זרקו אותו. איך נזרק? בתחילה העבירו אותו מיד ליד.
אורית, קיבלת את ההזמנה של ריבקה? קיבלתי. רק לא הולכת אני לחופה, אמרתי בקול של הטלפון. איך שלא תלכי? היא החברה שלנו, ובנוסף החופה תתפרק כמו קונצרט של ברוקול!
**יומן של תמר 12 ביוני 2026** היי, קיבלתי כבר את ההזמנה של ריטה? קיבלתי, אבל לא מתכוונת להגיע לחתונה, אמרתי בטלפון. איך לא תלכי? היא החברה שלנו, ובסופו
Jeg husker så tydeligt, da min gamle veninde Rigmor først sendte mig invitationen til sit bryllup. Inge, har du fået invitationen fra Rigmor?
Inge, har du fået invitationen fra Rikke? Ja, men jeg har ingen planer om at gå til brylluppet, sagde jeg i telefonen. Hvorfor ikke? Hun er jo vores veninde
יום חמישי, 14 במרץ היום חזרת הזיכרון לתוך השקית שהייתי קשורה בחבל דק. כשמשכו את החבל ברגישות, המפגש של הבד נחלש לאט, משריש רחש של נייר ישן ופסולת.
כאשר ענת משכה בחוט שמקשר שקית ישנה, הבד התרכך לאט לאט, משרשר קול של עלים מנפנפים ברוח. לרגע הריח של אבק, בד עתיק ומתוק, כמו זכרון ילדות שכבר נעלם מהזיכרון של כולם.