כשענת משכה בחבל שהקשר את השקית, הבד נחלש לאט, שׂרק צליל של רשרוש עדין. לרגע נדמה שהמתוך החדר עולה ריח של אבק, בד ישן ומתוק כמו זיכרון ילדות שכבר שוכחים. הנשים נענו בחשק, כמו אם חפצו לראות ובו בו זמנית חשש.
ענת נעמדה שקטה. בתנועה אחת פתחה את קצוות השקית והפכה אותה הפוך. על הרצפה נפלו בגדים קטנים, צבעוניים, תפרים בקפידה, כל אחד שונה. שמלות משילובי משי וכותנה, מכנסי צמר עבה, חולצות בפסים בלתי סדירים. כל פריט נוצר משאריות שהאחרים זנחו ללא מחשבה.
מרים כיסתה את פיה ביד. ליאורה קמה צעד אחורה. במרווח רק טיק טק של השעון ורחש של גשם קל מחוץ לחלון.
ענת הרימה את מבטה.
כנראה אתם תוהים למה אספתי את כל הזה אמרה ברוגע. משום שאין דבר בחיים שמגיע להישלך. כל פיסת בד יכולה לשאת משמעות אם רק מישהו ייתן לה משמעות.
היא קראה לעצמה שמלה צהובה קטנה, עשויה משלושה בדים שונים. בתחתיתה, על השוליים, נחרטו פרחים קטנים לבנים וכחולים.
הבגדים האלה אינם בשבילי הוסיפה בחשאי. אני תופרת אותם לילדים של בית החברות שביער. אין להם דבר משלהם. רציתי שלפחות לרגע הם יחושו כמו אחרים יפים, חשובים, נראים.
במוסד לא נשמע קול. ליאורה בלטה בלשון.
הבית הזה? ההוא ליד הדרך הישנה?
ענת הנהנה בראש.
כן. בכל חודש אני משאירה שקית לפני השער, בלילה. אינני רוצה שהם יידעו מי מביא. זה לא חשוב. החשוב הוא שלבוקר יהיה להם מה ללבוש.
מריס ניגשה למטליה, וניגבה הדמעות בעדינות. אף אחד לא חייך יותר. בקצה נצנץ קיטור ממתכת כמו עשן עדין.
ענת המשיכה לדבר כאילו לחשה לעצמה:
בתחילה רציתי רק ליצור משהו. משהו מאפס. אבל כשראיתי את הילדים עומדים ליד הגדר ומביטים במעברים, הבנתי שהחומר עצמו אינו החשוב, אלא החום שבידיים שמחבר אותו. מאז לא זרקתי עוד אף פיסת בד.
הנשים התקרבו יותר. ליאורה נגעה במעיל צמר קטן עם כפתורים גדולים.
חם לחשה. ומיועד לילדה בת שלוש?
לאורלי חייכה ענת בפעם הראשונה. שערה זהב. כשמחייכת, נראה שהעולם מתבהר.
אף אחת לא שאלה מאיפה ידעה את השמות.
מאותו היום במלאכה השתנו הדברים. מרים החלה לחסוך פיסות בד עבור ענת, ליאורה הביאה חגורות וכפתורים. אפילו החותר הוותיק מהדירה המשוררת הציע קופסת חוטים צבעוניים. לנסיכים ולנסיכות הקטנים שלך אמר בחשדנות.
ענת דיברה במעט. עבדה כרגיל בשקט, בדיוק. אך בערב, אחרי שהאחרים הלכו, הדליקה נר קטן ותפרה. באור צהוב נראו רק ידיה רגועות, סבלניות ובטוחות.
לאחר זמן, המלאכה הפכה למקום אחר מרחב שבו לומדים שגם משאריות ניתן ליצור יופי. שהטוב אינו זקוק למילים, אלא למעשים.
ביום שבת גשום, הנשים נסעו יחד לבית החברות. הפעם ענת לא הייתה לבד. הילדים ברחו אל החצר, יחפים, מחייכים. כשהוציאו את השקיות מהאוטו, הקטנים התחילו למחוא כפיים.
מרים סיפרה שלא ראתה שמחה כה טהורה. כל ילד אחז בבגדו כאוצר. ילדה אחת שמה שמלה על סוודר ישן ורקדה בגשם. ילד בכובע גדול צחק ואמר שעכשיו הוא אדון אמיתי.
ענת עמדה מאחורי הקהל, שותקת. היא צפתה רק איך ידיהם הקטנות נוגעות בעבודה שלה. מרים שם לב שענת ניגבה דמעות, אך לא אמרה דבר. היא הבינה.
כשחזרו למלאכה, היו עייפות ורטובות, אך מאושרות. מעל המראה תלו פתק:
ממה שאחרים זורקים, אפשר לבנות עולם.
איש לא התווכח מי כתב זאת. כולם ידעו.
מאז, בבתי העיר הגיעו שקיות עם בדים מאנשים שונים. תלמידי בית ספר לאומנות באו לעזור בתפירה. בלילה, בחלון של הבניין הישן נדלק נר אחד ונחשפה צללית האישה שעדיין תופרת.
כאשר, אחרי שנים, המלאכה הועברה למבנה חדש ברחוב בן גוריון, על הקיר של המקום הישן נכתב בעיפרון:
מתנות של פיסות ניתן לתפורה של תקווה.
עד היום, בבית החברות ליד הדרך הישנה, הילדים לובשים את בגדי ענת. בחלקם ניכרים תפרים לא אחידים, רמזי ידיים שהפכו בושה לגאווה, שתיקה לדאגה, ושאריות לאהבה.
אף אחד כבר לא צוחק על השקיות שלה.
כי היום כולם יודעים שבכל אחת מהן יש יותר מבד יש לב שמסוגל לתפור מחדש את העולם.
