בגיל ארבעים ושתיים לקפוץ להתחתן עם גבר מבוסס — זה כמובן לקפוץ על הרכבת האחרונה, נועה.
אחיו הגדול של בעלי הכריז על זה בשמחה לכל השולחן, תוך כדי שהוא מעמיס לעצמו מנת סלט ענקית.
— אז תדאגי לפנק את דוד, תתאמצי בכל הכוח. אחרת הוא גבר מושך, מהר יחליף אותך בצעירה.
הפנים שלו באותו רגע קרנו כל כך הרבה זחיחות, כאילו היה בריון שזה עתה ניצח בקרב על ארגז החול.
לרגע שררה דממה בשולחן.
ואז אשתו מיכל ואחות האחים עדי צחקו בצייתנות, כמו בובות עץ.
בעלי הטרי דוד חייך במבוכה. כאילו, מה לעשות, כזה אנחנו הבדחן.
הנחתי בעדינות את המזלג על שפת הצלחת.
זה היה ארוחת המשפחתה הגדולה הראשונה שלנו אחרי החתונה, ומאזן הכוחות היה ברור כשמש.
— בגיל ארבעים ושתיים לפחות התחתנתי מאהבה, — הקול שלי נשמע שטוח ורגוע. — לך, קובי, בגיל חמישים עדיין צריך להתבסס על חשבון נשים. תראה שמיכל לא תבין יום אחד כמה שקט ונעים בלי ההומור שלך.
החיוך נעלם מהפנים של הבדחן המשפחתי הראשי כל כך מהר, כאילו הרוח נשבה אותו.
הוא הסמיק והביט באמו נעלב.
החמות שלי, רות, הביטה בי כאילו התחלתי לבתר חזיר נא על המפה.
דוד מיהר להסיט את הנושא, אבל האוויר בחדר הפך סמיך ממתח.
במכונית בדרך הביתה, בעלי נאנח בכבדות:
— נועה, למה כזה חד? קובי סתם צוחק, כזו צורת הדיבור במשפחה. אל תיקחי ללב.
— דוד, — פניתי אליו בלי להרים קולי. — משפחה שבה נשים חייבות לחייך כשיורקים עליהן, לא נקראת מגובשת, אלא מאולפת.
עשיתי הפסקה, מביטה לו ישר בעיניים.
— אני לא התקבלתי לעבודה בתור פודל מאולף. אם אחיך לא יודע להחזיק את הלשון מאחורי השיניים, הוא יקבל תשובה בכל פעם. מול כולם. ותצטרך לבחור באיזה צד אתה.
דוד מלמל משהו מפייס, והבטיח לדבר עם אחיו.
הוא באמת דיבר. אבל, כפי שהתברר חודש לאחר מכן במנגל על הגג, השיחה הסתכמה ב”קובי, אל תיגע באשתי, היא רגישה”.
הבעיה, כפי שהתברר, לא הייתה באמת באדם שלי.
קובי, מנוע מהאפשרות לנקר בכלתה החדשה, התנקם בשלהם. תחילה הוא עקץ את אחותו עדי:
— מה, עדי, שוב החלפת פגוש לבד? נו, עם האופי שלך רק עם מפתח ברגים אפשר לישון, לא הצלחת להחזיק גבר.
אחר כך זה נפל על אשתו שלו, מיכל, שלא השרתה את הבשר כראוי:
— שלי בכלל חסרת ידיים, אם לא הייתי אני, היינו אוכלים אינסטנט.
הנשים שוב משכו את חיוכי החרסינה שלהן.
השנינות של קובי הזכירה מכסחת דשא שיצאה מהבלמים — רועשת, מטומטמת, ותמיד על חשבון החי.
כבר התכוונתי לסתום את פיו, אבל דוד לחץ בחוזקה על ידי מתחת לשולחן, ולחש מתחנן:
— בבקשה, אל תדליקי.
שיחררתי את ידי בשלווה.
— אני לא מדליקה כלום. אני פשוט יוצאת ממקום שבו חוצפה נקראת הומור.
לקחתי את התיק שלי והלכתי לעבר השער.
העזיבה שלי לא נראתה כמו בריחה, אלא צעד רגוע הצידה — פשוט השארתי אותם להרתחה בסיר הרעל שלהם.
בערב בבית התקיימה שיחה קצרה.
— אני לא אסע יותר לאף מפגש משפחתי, עד שאתה בעצמך תחסום את מעיין החוצפה של אחיך, — אמרתי בתקיפות. — אל תנסה לשכנע. ה”לא” שלי מברזל.
למחרת התקשרה אליי אחות בעלי, עדי.
— נועה, תודה לך, — קולה רעד. — שנים סבלנו את ההשפלות שלו בגלל אמא, כדי שלא יהיו מריבות. ואתמול, כשאת הלכת, מיכל רבה איתו לראשונה ישר במכונית.
מסתבר שהחוסר שביעות רצון נצבר מזמן, רק חסר להם תירוץ מתאים.
לא התכוונתי להיות מושיעה עם דגל, אבל גם לא תכננתי לשלם על הנוחות של אחרים בעצבים שלי.
דוד הבין שאני לא מבלף. האיום לא היה על המפגשים המשפחתיים, אלא על הנישואים שלנו. גבר שלא יכול להגן על אשתו בלהקת קרוביו, מפסיק להיות תמיכה.
לפני יום ההולדת של חמותי, הוא ניגש אליי, הביט לי ישר בעיניים והודה:
— הבנתי שרק החמרתי. לא את רגישה — קובי מתחצף, ואני ביקשתי שתסבלי כדי שיהיה לי נוח. ביום ההולדת אני אעצור אותו בעצמו. מהמילה הראשונה.
— טוב, — הנהנתי. — פעם אחת. אבל תדע: עלבון על האמת הוא מס על חינוך גרוע. אם שוב תשתוק, אני אסע לבד. ואז נדבר לא על קובי, אלא על הנישואים שלנו.
החגיגה התחילה בצורה מסודרת. קובי החזיק מעמד עד המנה העיקרית, ואז הטבע שלו גבר.
שראה שאחותו עדי מסרבת לחתיכה שנייה של עוגה, הוא צהל בשמחה:
— צודקת, עדי, אל תאכלי! אחרת התחת כבר כמו ספה, שום גבר נורמלי לא יתקרב לבורגנית עצמאית כזו!
ואז דוד, בלי להביט בי, הניח את הכוס על השולחן בתקיפות.
— סתום את הפה, קובי. זה לא מצחיק. די להשפיל את אחותך.
בשולחן השתררה דממה כאילו מישהו שלף מזלג מהשקע.
קובי פקח עיניים כאילו היכו אותו במטלית רטובה על הפנים.
— מה קרה, אחי? — הוא שאג. — הכוהנת החדשה שלך דרכה עליך לגמרי? באה איזו מלכה, מסכסכת את כולם נגדי! מיכל, עדי, תגידו לו! תמיד ככה צחקנו!
הוא פנה אל הנשים בחיפוש תמיכה רגילה. אבל קרה אסון: קבוצת התמיכה הרגילה קרסה.
— זה מעולם לא היה צחוק, קובי, — אמרה עדי בשקט אך בתקיפות. — זה תמיד היה פשוט חזירות.
אשתו מיכל השפילה עיניים והוסיפה:
— צחקתי כדי שלא תצעק בבית שאנחנו מטומטמות ולא מבינות הומור.
כשניטלה ממנו הפמליה, קובי השתגע. הוא הפנה אליי עיניים אדומות מדם, מוכן לשפוך את כל המרה:
— מי את בכלל?! גרושה זקנה, נכנסת למשפחה זרה ומכתיבה חוקים!
לא זזתי מילימטר.
הבטתי בו בסקרנות כנה, כמו שמביטים בבלון שהתפוצץ — אתמול עדיין גדול ורועש, והיום סתם פיסת גומי עלובה.
— חוצפה, קובי, היא כמו דיאודורנט זול: מי שמשתמש בו מאמין באמת שהוא מריח נפלא. והסובבים פשוט נגעלים, — חייכתי רק בשפתיים.
התקרבתי מעט קדימה.
— שנים בחרת במי שלא ענו. ברגע שהנשים הפסיקו לצחוק — התברר שאתה לא בדחן. סתם פחדן.
מישהו מהגברים בשולחן נהם בקול רם וברור. הצחקוק הזה על חשבונו, על חשבון הבדחן המשפחתי הראשי, הפך למסמר האחרון.
קובי קפץ, הפיל כסא.
— דוד! תכריח את אשתך להתנצל, או שלא תראו אותי כאן יותר! — הוא צרח.
דוד הביט באחיו במבט רגוע לחלוטין, קר.
— נועה אמרה את האמת. רק אתה צריך להתנצל פה. בפניה, בפני מיכל ובפני עדי.
רות, שכל חייה הייתה שליחה של המשפט “נו, אתם משפחה, תהיו חכמים”, בהתחלה ביקשה כרגיל:
— קובי, די.
אבל הוא המשיך לנשום בכבדות, דורש התנצלויות ותמיכה.
ואז האם פתאום סידרה את המפית ואמרה:
— לך תתקרר. הרסת לי את החג.
גיבור הערב עמד באמצע החדר. הוא חיכה שמישהו ימהר לנחם אותו, יעצור, יגיד שהכל לא הובן נכון.
אבל הנשים שתקו.
מיכל הזיזה את הצלחת ואמרה בשקט:
— אני אסע הביתה במונית. אל תחכה לי.
קובי הסתובב ועף מהדירה, טורק את הדלת ברעש.
אף אחד לא רץ אחריו. המתח בחדר התפוגג תוך דקה. עדי נשמה בהקלה, דוד מזג לאמו מים מינרליים, ומיכל לראשונה הערב חייכה בכנות ובשלווה.
ארוחת המשפחתה הבאה עברה בלי קובי. אף אחד לא התקשר לשכנע אותו לחזור, ומיכל הגיעה יחד עם עדי. בלי הבדחן הראשי, בשולחן דיברו לראשונה בלי לצפות להשפלה הבאה.
ברגע שהנשים הפסיקו לצחוק — התברר שהבדחן המשפחתי הראשי הוא סתם חצוף, שאף אחד לא רצה להחזיר לשולחן.
