בגיל ארבעים ושתיים להתחתן עם גבר אמיד – זה כמובן קפיצה לקרון האחרון, מיכל.
אחיו הגדול של בעלי הכריז על זה בשמחה על כל השולחן, תוך שהוא מעמיס לעצמו מנת סלט ענקית.
– אז תדאגי לרצות את אריאל, תנסי בכל הכוח. אחרת הוא גבר מושך, מהר יחליף אותך בצעירה.
הפנים שלו באותו רגע קרנו משאננות כזו, כאילו היה בריון שזה עתה כבש בהצלחה את ארגז החול של הילדים.
בשולחן שררה שנייה של דממה.
ואז אשתו ליאת ואחות האחים ורד צחקו בצייתנות, איכשהו בצורה עץ.
בעלי הטרי אריאל חייך במבוכה. כאילו, מה אפשר לעשות, כזה הוא הבדחן שלנו.
הנחתי בעדינות את המזלג על קצה הצלחת.
זה היה ארוחת המשפחה הגדולה הראשונה שלנו אחרי החתונה, ומאזן הכוחות היה ברור כשמש.
– בגיל ארבעים ושתיים לפחות התחתנתי מאהבה, – הקול שלי נשמע שטוח ורגוע. – ולך, יוסי, בגיל חמישים עדיין צריך להתבסס על חשבון נשים. תיזהר שליאת לא תבין יום אחד כמה שקט ונעים בלי ההומור שלך.
החיוך נעלם מהפנים של הבדחן המשפחתי הראשי כל כך מהר, כאילו הרוח נשבה אותו.
הוא הסמיק והביט באמו בעלבון.
החמות הביטה בי כאילו התחלתי לבתר חזיר חי ממש על המפה.
אריאל מיהר לשנות נושא, אבל האוויר בחדר נעשה כבד ממתח.
במכונית בדרך הביתה בעלי נאנח בכבדות:
– מיכל, למה בכזאת חריפות? יוסי סתם צוחק, ככה הסגנון בתקשורת אצלנו במשפחה. אל תיקחי ללב.
– אריאל, – פניתי אליו בלי להרים קול. – משפחה שבה נשים חייבות לחייך כשזורקים עליהן לכלוך נקראת לא מלוכדת, אלא מאולפת.
עצרתי לרגע, מסתכלת לו ישר בעיניים.
– לא התגייסתי לבלגן של הפודלים המאולפים שלכם. אם אחיך לא יודע לשלוט בלשון, הוא יקבל תשובה כל פעם. לעיני כולם. ואתה תצטרך לבחור באיזה צד אתה.
אריאל מלמל משהו מפייס, הבטיח לדבר עם אחיו.
הוא באמת דיבר. אבל, כפי שהתברר כעבור חודש בברביקיו במושב, השיחה הסתכמה ב”יוסי, אל תיגע באשתי, היא רגישה”.
הבעיה, כפי שהתברר, לא הייתה כלל באישיות שלי.
יוסי, שנמנעה ממנו האפשרות לנקר בכלה החדשה, התנקם בשלו. קודם הוא עבר על אחותו ורד:
– מה, ורדוש, שוב החלפת פגוש בעצמך? נו, עם האופי שלך רק עם מפתח ברגים לישון, כי לא הצלחת להחזיק גבר.
אחר כך הגיע תורה של אשתו ליאת, שלא השרתה את הבשר כמו שצריך:
– שלי בכלל חסרת ידיים, אם לא אני, היו אוכלים אטריות אינסטנט.
הנשים שוב משכו את החיוכים החרסינתיים שלהן.
השנינות של יוסי הזכירה מכסחת דשא שיצאה משליטה – רועשת, טיפשה, ותמיד על חשבון החי.
כבר התכוונתי להשתיק אותו, אבל אריאל לחץ את ידי בחוזקה מתחת לשולחן, לחש בתחינה:
– בבקשה, אל תעשי סערה.
שחררתי את ידי בשלווה.
– אני לא עושה שום סערה. אני פשוט עוזבת מקום שבו חוצפה נקראת הומור.
לקחתי את התיק שלי והלכתי לעבר השער.
העזיבה שלי לא נראתה כמו בריחה, אלא כמו צעד רגוע הצידה – פשוט השארתי אותם להתבשל בסיר הרעיל שלהם.
בערב בבית התקיים שיחה קצרה.
– אני לא אסע יותר לאף מפגש משפחתי, עד שאתה בעצמך תפסיק את המזרקה הזו של החוצפה של אחיך, – פסקתי. – אל תנסה לשכנע. ה’לא’ שלי מברזל.
למחרת התקשרה אלי גיסתי ורד.
– מיכל, תודה לך, – קולה רעד. – שנים סבלנו את ההתעללויות שלו בשם אמא, כדי שלא יהיו שערוריות. ואתמול, כשעזבת, ליאת רבה איתו בפעם הראשונה ישר במכונית.
מסתבר שהאי-שביעות רצון התבשלה הרבה זמן, רק שחסר להם תירוץ מתאים.
לא התכוונתי להיות מושיעה עם דגל, אבל גם לא תכננתי לשלם על הנוחות של אחרים בעצבים שלי.
אריאל הבין שאני לא מבלפת. האיום לא היה על המפגשים המשפחתיים, אלא על הנישואים שלנו. גבר שלא יכול להגן על אשתו בלהקת קרוביו מפסיק להיות תמיכה.
לפני יום ההולדת של החמות הוא ניגש אלי, הסתכל ישר בעיניים והודה:
– הבנתי שרק הרעתי. לא את רגישה – יוסי חצוף, ואני ביקשתי ממך לסבול כדי שיהיה לי נוח. ביום ההולדת אני אעצור אותו בעצמו. מהמילה הראשונה.
– טוב, – הנהנתי. – פעם אחת. אבל תדע: עלבון על אמת הוא מס על חינוך רע. אם שוב תשתוק, אעזב לבד. ואז לא נדבר על יוסי, אלא על הנישואים שלנו.
החגיגה התחילה בנימוס. יוסי התאפק עד המנה החמה, ואז הטבע שלו תפס את שלו.
כשראה שאחותו ורד מסרבת לחתיכת עוגה שנייה, הוא צהל בשמחה:
– יופי, ורדוש, אל תאכלי! כי התחת כבר כמו ספה, שום גבר נורמלי לא יתקל בביצה עצמאית כזאת!
ופתאום אריאל, בלי להביט בי, הניח את הכוס בחוזקה על השולחן.
– תסתום את הפה, יוסי. זה לא מצחיק. מספיק להשפיל את אחותך.
בשולחן נהיה כל כך שקט, כאילו מישהו שלף מזלג מהשקע.
יוסי בהה בעיניים פעורות, כאילו היכו אותו במטלית רטובה על הפנים.
– מה קרה, אחי? – סינן. – הכוסית החדשה הזאת הכניסה אותך לגמרי מתחת לעקב? באה פה מלכה, מסיתה את כולם נגדי! ליאת, ורד, תגידו לו! אנחנו תמיד ככה צוחקים!
הוא הסתובב אל הנשים בחיפוש אחר התמיכה הרגילה. אבל קרה אסון: קבוצת התמיכה הרגילה קרסה.
– זה אף פעם לא היה בדיחה, יוסי, – אמרה ורד בשקט אך בתקיפות. – זה תמיד היה פשוט חזירות.
אשתו ליאת השפילה עיניים והוסיפה:
– צחקתי כדי שלא תצעק בבית שאנחנו מטומטמות ולא מבינות הומור.
לאחר שאיבד את הפמליה שלו, יוסי זעם. הוא הפנה את עיניו האדומות אלי, מוכן לשפוך את כל המרה:
– מי את בכלל?! גרושה זקנה, נכנסת למשפחה זרה ומכתיבה חוקים משלך!
לא זזתי מילימטר.
הסתכלתי עליו באותו עניין מחקרי כנה שבו מסתכלים על בלון שהתפוצץ – אתמול עוד גדול ורועש, והיום סתם פיסת גומי עלובה.
– חוצפה, יוסי, היא כמו דאודורנט זול: מי שמשתמש בו בטוח שהוא מריח נפלא. והסביבה פשוט נגעלת, – חייכתי רק בשפתיים.
רכנתי מעט קדימה.
– שנים בחרת במי שלא ענו. ברגע שהנשים הפסיקו לצחוק – התברר שאתה לא בדחן. פשוט פחדן.
מישהו מהגברים בשולחן נחר בקול רם וברור. הצחוק הזה עליו, על הבדחן המשפחתי הראשי, היה המסמר האחרון.
יוסי קפץ, הפיל כיסא.
– אריאל! תכריח את אשתך להתנצל, או שאתה לא תראה אותי פה יותר! – צעק.
אריאל הביט באחיו במבט רגוע לחלוטין, קר.
– מיכל אמרה אמת. להתנצל פה צריך רק אתה. בפניה, בפני ליאת ובפני ורד.
החמות, שבמשך כל חייה הייתה שליחה של המשפט “נו, אתם משפחה, תהיו חכמים יותר”, קודם כל ביקשה כרגיל:
– יוסי, נו, מספיק.
אבל הוא המשיך לנשום בכבדות, דורש התנצלות ותמיכה.
ואז פתאום האם יישרה את המפית ואמרה:
– לך תירגע. הרסת לי את החג.
גיבור הערב עמד באמצע החדר. הוא חיכה שמישהו ירוץ לנחם אותו, יעצור אותו, יגיד שהכל לא הובן נכון.
אבל הנשים שתקו.
ליאת הרחיקה את הצלחת ואמרה בשקט:
– אני אסע הביתה במונית. אל תחכה לי.
יוסי הסתובב ועף מהדירה, טרק את הדלת בקול רם.
אף אחד לא רץ אחריו. המתח בחדר התפוגג תוך דקה. ורד נשמה בהקלה, אריאל מזג לאמו מים מינרליים, וליאת חייכה בפעם הראשונה בערב בכנות וברוגע.
ארוחת המשפחה הבאה עברה בלי יוסי. אף אחד לא התקשר לשכנע אותו לחזור, וליאת הגיעה יחד עם ורד. בלי הבדחן הראשי, לראשונה דיברו בשולחן מבלי לחכות להשפלה הבאה.
ברגע שהנשים הפסיקו לצחוק – התברר שהבדחן המשפחתי הראשי הוא סתם חצוף שאף אחד לא רצה להחזיר לשולחן.
