Author: Alejandro García

יום רביעי, 10 בערב אני, לי־יונתן, עמדתי בכניסה לבניין החדש שלי ברחוב הרצל בגבעתיים. עוד בלוק אפור מבטון, בן תשע קומות, דומה לכל עשרות הבניינים שמסביב.

– זאת אומרת, שגם את המעיל את רוצה לקחת איתך, – אמרה ענת בקול שקט, למרות שמשהו בתוכה התכווץ כל כך חזק, שהתקשתה לנשום. –

אני עמדתי לשטוף כלים כשפתאום שלומי פרץ למטבח בצעקה: זה שוב אמא שלך? שוב חוסר אמון? די כבר. מה אמרת לאמא שלי על כסף?! עמדתי שם שירה אלקבץ, כפות הידיים בתוך

יום ראשון, 16 באפריל יומן יקר, אף פעם לא תיארתי לעצמי שאישב באמצע הלילה במטבח, בקיץ ישראלי חם, עם קערת מרק שהתקרר מזמן ושקט כואב שבתוך הלב שלי.

מקום במטבח רות, נרדמת שם? יש אורחים מסביב לשולחן, את יודעת! קולה של חמותה, דרורה, חתך את רעש המטבח כמו סכין. רות שני לא התרגשה. היא כבר רגילה. לטון הזה. ל”

שלוש שנים של שיפוץ בלי אורחים אני נזכרת איך שמתי פעם ספל תה על עדן החלון, והוא נעם עמד במסדרון וקפא. אפילו לא ראיתי אותו, עמדתי אל החלון, אבל הרגשתי אותו בגב.

אני לא שונאת אותך בעצם, שום דבר לא השתנה… נעמה שיחקה בקצה שרוולה, עיניה דבוקות לחלון של מונית השירות. מעבר לזכוכית ריחפו רחובותיה של פתח תקווה אותם