אני לא שונאת אותך
בעצם, שום דבר לא השתנה…
נעמה שיחקה בקצה שרוולה, עיניה דבוקות לחלון של מונית השירות. מעבר לזכוכית ריחפו רחובותיה של פתח תקווה אותם שבילי ילדות שבהם רצה פעם עם אדם, צוחקת וחולמת על עתיד שאין לו סוף. שבע שנים… שבע שנים שלא חזרה לכאן.
הגענו, אמר הנהג בקול נמוך, ואילץ אותה לחזור מארץ המחשבות.
המונית גלשה בתנועה בטוחה ליד בלוק בניינים ותיק, צבע קירותיו מעט סדוק. נעמה בדקה באצבעותיה שהטלפון בתיקה, הוציאה שטרות עשרות שקלים ובספונטניות שילמה ויצאה החוצה. דלת הברזל נטרקה מאחוריה, והיא נשארה כמה שניות על המקום, לוקחת נשימה עמוקה האוויר כאן הרגיש כאילו חילחלו לתוכו כל הזיכרונות. ריח דשא טרי מהפארק הקטן מעבר לכביש, צל קלוש של חלות שזה עתה נאפו מהמאפייה, וניחוח קשה להגדרה, אולי אפשר לקרוא לו רק בשם אחד: בית. ליבה נדחס דקירה מתוקה־מרירה, כאילו שמחתה ופחדה יחד ממה שממתין מעבר לפינה.
היא באה לימים בודדים. כביכול רק כדי לעזור לאימא לסדר את הדיירה והטפסים שמצטברים מחדש מדור לדור. רצתה גם ללכת לאותם המקומות, לבחון אם הם נשארו כמו בזיכרון כסה״כ היו אלה רחובות שהפכו מזמן לחלום מתקלף. ואיפשהו עמוק בפנים אולי זו הסיבה האמיתית נאמה קיוותה, כמעט ייחלה לראות את אדם. אולי הכול עוד יכול להשתנות.
היא ידעה שהוא גר ממש בסביבה. לא שהיא עקבה אחרי חייו חלילה, אפילו לא שאלה ישירות. אבל כשהחבר’ה פוגשים אותה, ברשתות או סתם בסופר, מדי פעם שמעו פתאום מישהו מספר על אדם: עכשיו הוא עובד הייטק, השכיר דירה חדשה, דאג לאימא שלו… בכל פעם ששמעה ידיעה כזאת, הנפש שלה נדלקה, ניסה להמציא איך נראה היום, איך מרגיש ואז מיהרה לכבות את המחשבות, מחשש שאותן ישלטו בליבה.
**********************
למחרת, יצאה נעמה לשוטט במרכז העיר. לא קבעה מסלול, נתנה לרחובות לזרום בעצמן, עוצרת ליד חלונות ראווה, מחייכת קלות. בזה אחר זה עברו על פניה המקומות של פעם: החנות של הקומיקס מגיל העשרה, ספסל שבו אכלו פלאפל או צחוק של ימי חורף רטובים אחרי בית הספר, ובית קפה קטן, בו טעמה קפוצ’ינו ראשון ממש נשפך לה על החולצה הלבנה דאז.
ואז ראתה אותו.
אדם הלך בצד השני של הרחוב, ראשו מעט מוטה, מתהלך כאיזו שלוה של אוטומט, אולי מהרהר. נעמה נעצרה, לבה התהפך וחלף בה גל של חום. הוא לא השתנה כלל אותו גובה, אותו הליכה שקטה שמחכה לנשימה אחרת, אותה צללית. אותה תספורת כמעט, כאילו הזמן קפא.
בלי מחשבה, חצתה את הכביש כמו בחלום. רמזור מהבהב כתום, צפירה ממרחק, דיבורים מסביב והעולם נטמע לתוך לבה הפועם.
אדם! היא צעקה, עוצרת אותו בכניסה למינימרקט.
הקול רעד. הוא הסתובב, ולרגע כלום. לא שמחה ולא כעס. רק אִין.
נעמה? הוא אמר ברוגע זר, חסר רגש, כמעט נייטראלי.
הטון שלו היה כה ישיר, כה מנוכר, שזה פגע בה עמוק יותר משתיארה לעצמה. הכול שהתבשל בה שבע שנים, התפרץ ללא שליטה. עיניה התמלאו דמעות, ומילים התגלגלו בפיה ללא מנוחה.
אדם, אני… כל כך אשמה, היא לחשה, המילים יוצאות בגרסאות עילגות. אין לי אפילו זכות לגשת, אבל אני… היא בכתה, ואפילו לא ניסתה לנקות את הדמעות שזלגו. אני אוהבת אותך. תמיד. תסלח לי בבקשה
היא דיברה מהר, מבולבלת, חוששת שאם תעצור תקרוס. בראש ריצדו תירוצים והסברים, אבל נותרו רק המילים שכבר לא יכלה לעצור.
היא חיבקה אותו, חזק, דבקה בחזהו, כילדה שמנסה להחזיר חיים ישנים. שום דבר אחר לא היה קיים לא הרחוב הסואן, לא האנשים רק החום שלו ותקווה סהרורית שהוא ישיב לה חיבוק.
אדם לא התרחק מיד. לשנייה, אולי חצי נשימה, אפשר היה לחשוב שהוא מתרכך כתפיו שוקעות, ידיו כמעט נעות. התקווה הזו הקפיאה אותה, אולי יש עתיד, אולי שום דבר לא גמור…
אבל השנייה התפוגגה. אדם תפס את כתפיה, הרים אותן וברכות אך בהחלטיות הרחיק אותה. פניו שלוות, מבטו נוקשה. היא עמדה מול גבר שבו היה אדם אחר לא הנער שצחק וצייר תוכניות בלילות, אלא גבר שסגר בגוף את הרגש שלו.
עופי מפה, לחש קרוב לאוזנה.
הקול שלו שטוח, יבש, כאילו לא היתה מעולם חשובה לו. כאילו היתה חולפת ברחובותיו כמו כל זר.
אני שונא, הוסיף, ועכשיו ברק של בוז הבהב במבטו.
הוא סב על עקביו, מתרחק בלי להביט לאחור. נעמה נשארה לעמוד, דוממת. העיר לא שמה לב אליה: חיים המשיכו, ילדים שיחקו ברעש בספסלים, מוניות צפצפו, אנשים חלפו על פניה ותהו מדוע היא תקועה כך, פניה חיוורות. היא לא שמה לב לשום דבר.
רק צעדי אדם, הולכים ומתרחקים, ושאיפת ריאותיה נקועה, חלולה, חסרת אונים. הזמן התכיר, התפרק לאינסוף רגעים. בראשה נהדהד מחשבה בודדה: “זה הסוף. לנצח”.
לאט החלה ללכת הביתה. רגלה כבדה, מבטה נעוץ בריצוף מבלי לראות דבר. הכל היה ריק, רק הד של מילותיו מהדהד בתוכה.
בכניסתה לדירת אמא, לא אמרה מילה. רק נכנסה, קרסה על כסא מול החלון, הביט החוצה. אימא שלה, שראתה את בתה בעיניים אדומות, לא שאלה: רק נאנחה, כאילו חיכתה לרגע הזה, והלכה להרתיח קומקום. צליל מבעבע של מים, ריח תה מריח, הרגישו זרים כל כך ביחס לסערה בפנים. ובדיוק הפשטות והשגרה הזו החזירו לה מעט קרקע.
הוא לא סלח, לחשה נעמה, אוחזת בספל כמו באנקר אבוד. קיטור תה מחכך בלחיה, אפילו לזה לא שמה לב. אצבעותיה עטפו את הספל אולי מחפשות לאחוז בזיכרון כלשהו.
אמא התיישבה לצידה, הניחה לה יד, בעדינות של שנים. לא אמרה דבר, רק נגעה בדיוק כמו בילדות, בשוב נעמה הביתה עם ברך חבולה.
ידעת שכך יהיה, אמרה אמא בשקט, יותר עצב מאשר נזיפה.
ידעתי, ענתה נעמה, סוף סוף נושאת מבטה. קולה שטוח, בתוכו עייפות של מי שכבר אמרה לעצמה כל מילה פעמים רבות. אבל קיוויתי. דבילי, נכון?
זה לא טיפשי, ענתה אמא ברוך. פשוט… זו הדרך שבחרת. עשית לו הרבה כאב, אדם. הוא לקח את הפרידה קשה… הוא הפך… הפך ממש לקאי מאגדת הילדים. מאז, אף אחת לא הצליחה לרגש אותו.
נעמה שאפה אוויר, הניחה את הספל, נשענה אחורה על הגב הכסא, מול עיניה רצות תמונות מאותם ימים.
פעם היה כל פשוט. היתה בת עשרים ושתיים, הגיל בו העתיד צבעוני, וחלומות נראים קרובים. אדם תמיד לצידה נאמן, שקט, לא יודע לדבר על רגשות, אבל שם, יציב. תמיד עוזר, תמיד מקשיב.
אבל היתה בעיה או מה שנעמה חשבה בזמנו כבעיה. אדם עבד בבניין, למד בערב, חלם לפתוח עסק. תוכניותיו היו מרשימות אבל דרשו שנים ונעמה לא ידעה לחכות.
לא רצתה עושר, רק רצתה ביטחון. אפשרות לתכנן, לדעת שיהיה עתיד, דירה, עבודה קבועה. לצד אדם, הכול התנדנד: משמרות, לימודים, תוכניות פתוחות. וכשדוד מתל אביב הציע לה עבודה במשרדו קפצה על ההזדמנות, אפילו לא היססה. היה זה חלום שאסור לפספס.
אבל היה סוד נוסף כזה שנעמה בקושי מודה בו בעצמה. זמן קצר אחרי שהגיעה לעיר הגדולה, פגשה את גיא איש עסקים מצליח, עם שיער כסוף, כפול בגילו. ההיכרות היתה מקרית הרמת כוסית במשרד, מילה טובה, החלפת בדיחות. גיא ידע להרעיף מחמאות: פרחים מודרי טעם עם פתק קטן, הזמנה למסעדה, כרטיסים לתיאטרון, צמיד כסף עדין. הכול בליווי: “מגיע לך, את לא צריכה להתפשר, תני לעצמך ליהנות”.
תחילה ביישה דחתה את המתנות, ניסתה להבהיר כי אין צורך, אך גיא התעקש והיה אדיב ושובה לב. לאט החלה לקבל: לילות במסעדות מעוצבות, מוניות בנסיעות ללא דיון במחיר, שופינג ללא הסתכלות על תג המחיר. זה היה כמו חלום מתוק שמסרב להיגמר.
ובין כל אלה, החלה נפגשת עם גיא, לא מסערה, רק מהפיתוי של העולם הבטוח והעשיר. לצידו לא דאגה לחודש הבא, לא למחיר דירה, לא לעלבון של החברים הישנים. הוא לקח הכול עליה, עוטף אותה בנוחות.
נהנתה מזה. אפילו עד כדי שלא ריחמה על אדם, התעלמה ממנו, לעתים אף לעגה לו בפני אחרים, מציינת שהוא לא יגיע לשום דבר בחיים.
פעם חזרה לביקור בפתח תקווה. לא רצתה לראות אותו רק להראות לו את החיים שלה עכשיו. רצתה שיראה שהגיעה למקום אחר. בחרה בית קפה ברחוב הראשי, לבשה שמלה יקרה שקיבלה מגיא, תלתה תיק מיד שנקנה בהון עתק. אדם נכנס, נעמה צחקה בקול, דאגה שיבחין בה, פגשה את מבטו. ראתה כאב בעיניו של אדם, ולא הסיטה עין.
באותה שעה הרגישה שהיא ניצחה. הוכיחה לה ולעולם שבחרה נכון. עושר קיים, אפשרויות, חיים נוצצים. אך כשאדם קם ויצא, והשאירה מאחור את הצחוק והטבעת והגבר החדש, הרגישה מרוקנת, לבה ריק.
**********************
הזכייה היתה מרה נעמה הבינה זאת אט אט. בהתחלה, גיא נשאר נדיב: הזמנות, מחמאות. לאט חלה התקררות, תחילה במילים: פתאום רק פתק קצר “קחי משהו לבד”. ואז החלה הביקורת על הלבוש: “אולי תשתדלי יותר?” על הצחוק: “מה זה הצחוק הרם הזה?”. על החברים הישנים: “הפרובינציאלים לא מתאימים”.
היעדרויותיו התארכו ימים ושבועות. ערביה חלפה בדממה בדירת השכירות המפוארת, לבד, לפעמים מסתכלת בערפל דרך חלון גדול. ולניסיונות לשוחח הגיב, “קיבלת מה שרצית. מה עוד?”
הצדיקה את התנהגותו, הבליגה, חיפשה תירוצים, פחדה להודות שטעתה. כי אם תכיר באמת הכסף והפינוקים לא ממשים כלום; שגם אדם, עם החלומות והקושי, היה היחיד שאהב באמת.
אפילו החפצים היקרים הפכו זרים: הבגדים היקרים נדמו יתומים מאדם, התכשיטים היו כבדים, המסעדות חונקות, והריח של בושם יוקרה גרם לבחילה קלה.
וככל שדמע החורף בחלונות, זכרונה נדד לאדם מגע ידיו, החיוך הביישן באמת, החלומות הפשוטים. תחושת ביטחון שאולי רק איתו אפשר באמת.
************************
ביום השלישי לביקור, טיילה נעמה בפארק ילדותה. הספסל ההוא, ליד עץ אקליפטוס רחב שם דיברו, צחקו, התווכחו בקטנות. היא נזכרת איך אדם אמר: “אני רוצה שבית שלנו יהיה תמיד מוצף באור שמש”. פעם חייכה, ופתאום המילים האלו צרבו כמו איום מחמיץ.
היא נעצרה. בדיוק ברגע הזה נשמע קול מוכר:
נעמה?
מאור, החבר המשותף עם אדם, עמד מולה. הבעה מופתעת ואז חיוך.
לא ציפיתי לראות אותך כאן, אמר, עיניו טובות. מה שלומך?
נעמה היססה, מחפשת תשובה. ניסתה לחייך:
הכל בסדר, ענתה. באתי לבקר את אמא.
מאור הנהן, גישתו קלה, ישב על ספסל והציע:
בואי, נשב קצת.
התחילו לדבר, ראשית שיחות חולין, ופתאום, בלי לחץ, שאל מאור:
ראית את אדם?
נעמה הורידה מבט, עיניה שוטטו בעלים. המראה של אתמול, עיניו הקרות של אדם, המילים שחדרו. בקול כמעט חרישי אמרה:
כן. אתמול.
איך? שאל בקול שקט.
הוא… הוא לא רוצה לדעת אותי, נשמה, כאילו כל מילה מושכת כאב מהבטן. הוא שונא אותי.
מאור ישב כמה רגעים בלי לומר דבר, בוחר מילים בהגינות:
לקח לו המון להתאושש ממך. פשוט נעלמת. בלי טלפון, בלי הודעה. זה היה כמו סכין בגב.
נעמה הצמידה אגרופים, מתאמצת לא לפרוץ בבכי. ידעה, והתביישה מאוד לשמוע זאת בקול של אחר.
אני יודעת. אני אשמה, לחשה.
מאור לא הטיף, רק המשיך לשבת לידה. עיניו חמות, רגועות:
הוא ניסה לשכוח. פגש אחרות, אבל אף אחת לא נגעה בו כמוך. סבלת אותו, גם אחרי ההופעה ההיא שלך בבית הקפה… זה היה קושי בשבילו.
נעמה הנהנה. דמיינה אותו מכריח עצמו להמשיך, מתכחש, מתעורר בלילה בגלל קולה. כאב לא על סבלו, אלא על כך שהיא זו שהביאה עליו אותו.
לא ידעתי שכך יהיה, מלמלה. פשוט רציתי יציבות.
מאור לא התחיל לשכנע. הפארק המשיך בשלו: רוח מילאה את הדשא, ילדים שיחקו. הזמן המשיך הלאה, אנשים חלפו, הכל שוצף רגיל.
היא הצמידה אגרופים, שוב ניסתה לא לבכות, אך הדמעות ידעו דרכן החוצה. הריק שבפנים לא ניתן היה להסתירו.
אני לא מבקשת שיסלח לי, אמרה, וחיפשה מילים בעצביון. רק שידע. שאני מצטערת. אני חיה עם חרטה כל יום. כל הזמן חוזרת, וכל פעם יותר כואב.
מאור הביט בה ארוכות, לא שופט:
אולי הוא לא צריך לדעת. תשאירי אותו. הוא מצא דרך להתמודד, ועכשיו חזרת הכל עלה שוב. אתמול הוא התקשר היה שיכור. אל תחפשי אותו שוב. תני לו להחלים.
נעמה נשכה שפתיים ושתקה. הבינה שהוא צודק: הופעתה רק העבירה בו חתכים חדשים.
*************************
בערב ישבה נעמה מול החלון בדירת אמא שלה, אורות העיר נדלקים כמו מנורות צבעוניות בניינים ישנים, חצר קטנה. אבל כל היופי הזה לא הרגיע אותה; מחשבות התרוצצו בראשה שוב שוב.
היא דמיינה איך זה היה אם היתה נשארת. יחד היו מזמינים דירה קטנה, אדם עובד, בונים עתיד. חיוכים, ריבים קטנים, הצלחות. כל הרגעים האלו נראו פתאום רחוקים וכואבים יותר. על מה ויתרה? אבל אין החזרה זה ברור כעת יותר מתמיד.
למחרת ארזה בשקט. אימא כבר חיכתה במסדרון, בפניה אותו כאב חסר מילים.
תשמרי על עצמך, אמרה האם.
נעמה נישקה אותה בלחי, נשמה עוד רגע את ריח הבית ויצאה.
רכשה כרטיס רכבת לת״א אולי לשבת, אולי רק להירגע עם קהל זר. הקרונות רעדו, העיר נפרדה דרך החלון. קבוצות דירות, חנויות, שיחות חולין הכול נראה נשאר, רק היא התרחקה.
אי שם, בין אותם רחובות, נשאר אדם; האיש שאהבה מכל. מי שלא נפרדה ממנו כראוי. עכשיו הוא אבוד לה גם אם תתעקש, תדע שלעולם לא יחזור.
*************************
חלפו ששה חודשים. נעמה חיה בתל אביב עבודה, קפה עם חברות, שגרה. כלפי חוץ כלום לא השתנה. אבל בתוכה משהו מת. כבר לא חיפשה בריחה מהעבר; למדה להתייצב מולו, ולהודות באמת.
למדה להתעורר, להשלים: “עשיתי מה שעשיתי. אולי שגיתי, אבל אין לתקן”. בכך מצאה שלווה שקטה האפשרות לנשום.
ערב אחד, תוך ערבוב מרק במטבח הקטן, שמעה צפצוף סלולרי. על המסך הופיעה הודעה ממספר בלתי מוכר: “אני לא שונא אותך. אבל גם לא מסוגל לסלוח”.
נעמה נעצרה. ידה התהדקה על המכשיר, ליבה קפא ואז האיץ. התיישבה על הרצפה, מחבקת את הסלולרי כמו ילד שאבד אולי להתחמם ממנו, אולי להרגיש שהלב של האחר פועם שם.
היא לא ידעה מה המשמעות: סימן לפיוס, או סיום מוחלט. אך לראשונה מזה זמן רב הרגישה שיש חוט דק בין ערים וחיים חוט עדין, שבקלות ייקרע, ובכל זאת חוט. מישהו חשב עליה. מישהו החליט לכתוב, על אף המשקעים. מישהו לא סגר את הדלת סופית.
נעמה חייכה בדמעות. חיוך רועד, אבל אמתי. אולי זה לא הסוף. אולי יום אחד יוכלו לדבר באמת מבלי להטיח אשמות, בלי תירוצים. אולי ימצאו מילים שילוו אותם הלאה יחד או לחוד, הפעם בבהירות.
ולעת עתה… זה מספיק לדעת שהוא זוכר. שמישהו, איפשהו, לא ראה בה רק טעות אלא גם חלק אמיתי מהלב שלו.
וזה, לעכשיו, הספיק.
