בכפרּוֹת הַשָּׁרוֹן כולם הכירו את יַעֲקֹב. לא כי הוא היה נשמת החברה או נדבן גדול, אלא פשוט כי המשק הענק שלו בלט בכניסה למושב, ובלעדיו כמעט שום דבר לא הוכרע. יעקב היה גבר חסון ומגושם, עם עיניים אדומות תמיד, שלאחרונה הביטו יותר ויותר בחשדנות מן המצח.
אשתו, נֹעָה, הייתה מאותן נשים שנכנסות לבית כמו קרן שמש. בגיל עשרים ושש היא עדיין נראתה כמו נערה, שערה הבהיר קלוע בצמה, קולה שקט, חיוכה ביישן. היא הייתה צעירה מיעקב בהרבה, וכל המושב רכס בזמנו רק על זה:
“למה בחורה צעירה כזאת הולכת על זקן כמוהו?”
והסיבה הייתה פשוטה: אימה של נֹעָה, אישה בודדה עם קצבה זעומה, נשמה לרווחה כשיעקב שלח שדכנים.
“בתי, לא תחסרי דבר. יש לו משק, פועלים, גג איתן מעל הראש, אוכל, שפע. לא לנצח נרעד בצריף ככה.”
ונֹעָה לא התווכחה. היא בכלל לא רגילה להתווכח. התחתנה, ובהתחלה החיים באמת השתפרו. יעקב התייחס אליה בסובלנות, לפעמים אפילו בחיבה. הבית היה מלא כל טוב. הפועלים, כשישה או שבעה רווקים, ועוד משפחות ממושבים שכנים, גרו באותו מקום, בבית ארוך על שטח המשק. יעקב שילם להם בזמן, לא עיכב, האכיל אותם מקדרה משותפת. הגברים היו מרוצים: עבדו מלא, לא התלוננו, הבוס היה אחד מהחבר’ה, קרקע משלו. יותר נכון, לא בדיוק שלו, אבל אלו כבר פרטים.
על הפרטים האלה ידעו רק מעטים. יעקב לא רשם את הקרקע על שמו כמו שצריך. הוא הסדר הכל בדיל עם מנהלת האזור, נייר עם חתימה של האדם הנכון, והסכמה בעל-פה עם ראש המועצה.
רשמית הקרקע הוגדרה כחקלאית, שייכת לאלוהים יודע למי, אבל בפועל יעקב שלט בה כמו איזה אדון. מיסים שילם איך שבא, חלק שיחד מכרים במשרדי ממשלה, פשוט התעלם.
“בטח לא יבואו, למי אכפת?” היה אוהב לומר כשהוא טופח על כיסו.
אבל משהו נשבר בו בחצי השנה האחרונה. קודם בשקט, לאט לאט, הוא התחיל לשתות. קודם בערבים, אחר כך בצהריים, ולבסוף אפילו בבוקר מצא תירוץ לשלוק כוסית. הדברים התדרדרו: החמיץ מועדים, קנה מספוא גרוע לבהמות, הסתכסך עם ספקים. הפועלים קודם שתקו, אחר כך רטנו.
“יעקב, מתי המשכורת? כבר חודשיים לא שילמת,” העז לשאול זְאֵב הזקן, שעבד אצלו חמש שנים.
“אוי, אתה,” נהם יעקב ומילא לעצמו כוס חדשה. “תכיר תודה! אני נותן לך גג, אוכל, ואתה… חכה!”
בחודש הראשון הפועלים סבלו. בשני גם, אבל התחילו לומר שצריך לעזוב. אבל לאן תלך, כשהעבודה פה, והוא חייב להם חודשיים. וחורף תוך חודש, המושבים בסביבה נידחים, עבודה אין בשום מקום.
נֹעָה ראתה הכל. שמעה בלילות איך הפועלים הלא מרוצים צועקים בצריף. ראתה איך בעלה חוזר מהם כועס, פניו מעוותות, והולך ישר לארון להוציא בקבוק. היא ניסתה להתערב, ובלחש:
“יעקב, אולי תשלם לאנשים? הם הרי עובדים…”
“תסתמי!” הוא צעק. “מי את שתגידי לי מה לעשות, כפוית טובה? הוצאתי אותך מהבוץ, מלביש ומאכיל, ואת?!”
נֹעָה קפאה כמו ארנב מול נחש. אחר כך, כשהוא נרדם, ניגבה דמעות והלכה לרפת לבדוק אם האכילו את הבהמות. כי הפועלים הנעלבים והכועסים התחילו לעשות חצי עבודה. הכבשים לא ניזונו כראוי, הפרות לא נחלבו עד הסוף.
“למה את מגנה עליו?” שאל אותה פעם זְאֵב, כשהיא חלבה שתי פרות בשבילו בשקט. “עזבי אותו, ילדה. לפני שיהיה מאוחר.”
“ולאן אלך? הוא בעלי,” לחשה נֹעָה. “אמא לא תקבל אותי בחזרה, חבל על הכבוד. והוא… הוא לא תמיד ככה. פעם היה אחר.”
“פעם,” חייך זְאֵב במרירות. “פעם הדשא היה ירוק יותר. עכשיו הוא, נו, אדם אבוד. וגורר אותנו אחריו.”
באותו ערב יעקב שתה בכבדות במיוחד. יצא למרפסת, מתנדנד, צעק על כך שהוא המלך והאלוהים פה. אחר כך הלך לצריף הפועלים “לעשות סדר”. נֹעָה ישבה במטבח, לחוצה כוס תה קר אל חזה, והקשיבה איך בעלה פורץ לדלת זרה, מקלל, ואיך מישהו, אולי זְאֵב או גַּל הצעיר, צועק לו בחזרה.
מחוץ לחלון טפטף גשם סתווי מאוחר. במשק כבו האורות. ואיפשהו אצל מנהלת האזור, בחדר חמים, שכבה תיקייה על השולחן עם פיגורים וקרקע לא רשומה, ומישהו העביר את אצבעו בשם של יעקב, מהרהר.
אבל יעקב לא ידע מזה. הוא היה עסוק מדי בלהרוס את חייו לבנה אחר לבנה, כוס אחר כוס, שערורייה אחר שערורייה. ונֹעָה ישבה בחושך וחשבה איך קשה להיות טובה כשמי שאת מנסה להציל אפילו לא רוצה שיצילו אותו.
בלילה ההוא הרוח יללה בין הכתלים הדקים של בית העץ. נֹעָה לא ישנה, הביטה מבעד לחלון סהרורי. היא יצאה מהבית, עמדה במרפסת, זרקה מעיל על כתפיה. ולפתע מישהו מאחור סגר את פיה בידו, חטף אותה בזרועותיו, וגרר אותה לאנשהו. היא נבהלה.
כשהתאוששה, ידיה רעדו קלות, אבל לא מקור, אלא מפחד שהתחיל לפנות מקום להפתעה. היא ראתה את עִידָן, הפועל שלהם, גבר חסון ויפה. עִדָן לא עשה לה שום רע.
הוא הביא אותה לבית קטן, בגסות אבל כמעט בזהירות, כמו שנושאים חפץ שביר, מפחד להפיל. סגר במנעול, והיא שמעה אותו מתעסק הרבה בחוץ, מתקן משהו, בודק. ואז שקט. אפילו הפסיק לנשום, כנראה, עמד מתחת לדלת, הקשיב אם היא בוכה.
נֹעָה לא בכתה. היא פתאום הבינה שבשבי הזה, בבית היער הקטן הזה עם רצפת עפר ותנור-ברזל, יש אוויר קל יותר לנשימה מאשר בביתה שלה. בבוקר עִדָן הביא לחם, שומן, כוס חלב. שם על שולחן מאולתר, שחרר את הצרור. וכבר היה בדרכו החוצה, כשנֹעָה שאלה ברכות:
“למה אתה עושה את זה, עִדָן?”
הוא קפא ליד הדלת. רחב כתפיים, חסון, ידיו מצולקות מחבלים וקש. מבטו מתחת לגבות לא כועס, יותר ניצוד.
“בעלך לא משלם לנו,” אמר בקול עמום. “חודשיים. אמא שלי גרה לבדה במושב הסמוך, הקצבה שלה זעומה. הבטחתי לעזור.”
“ובגלל זה חטפת אותי?” שאלה נֹעָה בלחש.
היא מעולם לא הרימה קול. עכשיו היא הביטה בו כאילו לא מאשימה אותו, אלא מנסה להבין. עִדָן שתק, ואז הסתובב בחדות וזרק:
“ואת רוצה להמשיך לחיות איתו ככה? הוא לא רואה אותך, צועק, מעליב. שיכור. צרחות, קללות, אלימות… שמעתי איך הוא צעק במטבח שלכם בשבת שעברה. יצאתי לעשן, שמעתי הכל.”
היא החווירה. השפילה מבט.
“לא עניינך, עִדָן.”
“לא, זה ענייני,” אמר פתאום בתקיפות, וצעד לעברה, נעצר במרחק שני צעדים. “כי אני… לא יכול לראות את זה. איך את מתכווצת כשהוא עובר לידך. איך את שותקת. והוא… סליחה, גבירתי, אבל הוא חיה.”
נֹעָה הרימה מבט. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היא הביטה במישהו לא בנשימה עצורה, לא בתחושת אשמה רגילה, אלא בעניין אמיתי וחי. עִדָן היה יפה, לסת רחבה, אף ישר, סנטר כבד עם גומה. ובדבריו הייתה פשטות כזאת, חום מוזר, שצרב בחזה.
“ריחמת עלי?”
“אני לא מרחם,” הזעיף גבות. “אני…”
לא סיים. קפץ החוצה, טרק את הדלת. והמנעול ננעל שוב. כך עברו שלושה ימים. עִדָן הביא אוכל, הביא בד נקי כמגבת, תיקן את לוח התנור, סתם את הסדקים בקירות כדי שלא תחדור רוח. כמעט לא דיברו, פחדו ממילים. אבל בערב אחד, כשהוא חימם מים על התנור שתוכל לרחוץ פנים, נֹעָה אמרה לפתע:
“אתה יודע, החיים עם יעקב הם לא חיים. אמא שמחה שלא אחסר לי כלום. ובאמת לא חסר לי שום דבר. חוץ מדבר אחד.”
“מה?” שאל עִדָן.
“שמישהו יביט בי כבן אדם. לא כרהיט. לא כתוספת למשק. אלא כחיה.”
עִדָן קפא עם הקומקום בידיו. אחר כך הניח אותו על השולחן, נאנח בכבדות, והתיישב מולה על הספסל. הניח את ידיו הגסות לפניו, אצבעות סדוקות, ציפורניים שבורות.
“אני מביט,” אמר ברכות. “מזמן מביט. מהיום ההוא שריחמת על פרה לא חלובה והלכת בעצמך לרפת בלילה. עקבתי אחריך, חשבתי שאת בודקת גנב. אבל את פשוט… ריחמת. עמדת ליד הפרה, ליטפת אותה ולחשת לה משהו. ואף אחד לא ראה אותך. היית לבד. ודמעה זלגה על לחייך. הבנתי אז ש…”, המילים נגמרו. הוא בלע בכבדות.
נֹעָה הושיטה יד ונגעה באצבעותיו. הוא נרעד, אבל לא התרחק.
“עִדָן, מה אם הוא ישלם? מה אז? תשחרר אותי אליו?”
“לא יודע,” לחש. “חשבתי שישלם ודי, את חופשייה. עכשיו… אני לא רוצה.”
היא חייכה בפעם הראשונה מזה שנים לא החיוך הנימוסי שחייכה ליד שולחנו של חמיה או בחגיגות המושב. אלא חיוך אחר, עייף אבל אמיתי.
“ואני, עִדָן, לא רוצה לחזור אליו. לא בשביל כסף. לא בשביל שום… הבטחה”, והוא לחץ את ידה בזהירות.
ביום השלישי מצא יעקב מכתב. עִדָן תחב אותו מתחת לדלת ביתם בלילה. קצר, ללא חתימה: “שלם לפועלים חודשיים, ותקבל את אשתך חיה ושלמה. אם לא, דאג לעצמך.”
יעקב, רועד מהנגאובר, התרוצץ במשק. צעק על הפועלים, האשים את כולם: את זְאֵב, את גַּל, אפילו את חַיִּים העובד החדש. עִדָן עמד בצד, גירר את האדמה עם קצה המגף, ופניו אבן. רק עיניו דרוכות, כמו זאב שחש מלכודת.
“איפה היא?” תקע יעקב אצבע לעברו. “תגיד, עִדָן!”
“מה אני יודע?” ענה עִדָן באדישות. “אולי ברחה מצער.”
יעקב חרק שיניים. באותו ערב נסע למנהלת האזור, משך כמעט את כל חסכונותיו, וחילק את החוב. זְאֵב ספר את הכסף על כף ידו, נחר, וחייך מרוצה.
“מזמן היה צריך להיות ככה.”
אבל למחרת הגיע מכתב מנֹעָה. בכתב יד קטן, חיוור, בעיפרון על דף אפור ממחברת: “יעקב, אל תחפש אותי. אני חיה ושלמה. זה נכון, אבל אף אחד לא מחזיק אותי. עזבתי אותך מרצוני. לא אחזור אליך. שילמת לפועלים, כל הכבוד. ממני אתה לא צריך דבר. אפילו שמך. להתראות. נֹעָה.”
יעקב קרא את המכתב שלוש פעמים, אחר כך שתה כוס ערק, ואז ניפץ את הכוס בזווית השולחן וילל, לא מכעס ומתרעומת. הוא לא אהב את אשתו, אבל אישה חייבת להיות בבית. הפועלים שמעו את היללה והביטו זה בזה.
היא ישבה על הדרגש ומיינה ענפים יבשים להסקה. עִדָן הגיע לבקתה לעת ערב. המנעול היה תלוי פתוח, היא דחתה את הבריח מבפנים. ישבה על הדרגש, מיינה ענפים יבשים להסקה.
“נו, זהו,” אמר, נעצר על הסף. “הוא שילם. את כבר לא שבויה.”
“אז אני עכשיו רק נֹעָה,” הרימה אליו עיניים. “ולא אשתו של אף אחד.”
עִדָן עשה צעד, ועוד אחד. התיישב לידה מבלי להביט. ושתק הרבה. ואז חיבק אותה בפעם הראשונה בחייו כמו שבאמת רצה לחבק את אהובתו, בתשוקה ובגעגוע.
“הישארי,” אמר בקול חנוק, מטמין את פניו בשערה. “לא בבקתה הזאת, לא. אני אבנה בית אחר, חדש, במושב שלי. נחזיק פרות, לא אצל יעקב, לבד. אני יודע לעבוד, לא נאבד.”
נֹעָה הניחה ראשה על כתפו. ושם, בבקתת היער הזאת, שהריחה מעשב יבש ועשן תנור, היא הבינה לפתע שבפעם הראשונה מזה שנים היא לא פוחדת ממה שיבוא.
כי החיים עם יעקב לא היו חיים, הם היו ריקים, קרים, זרים. וכאן, עם האיש השתקן, המגושם, הטוב הזה, אפילו הקירות נשמו חום.
“אני נשארת,” לחשה. “אני נשארת, עִדָן.”
מחוץ לחלון שוב טפטף גשם. איפשהו במושב קראו תרנגולים, ולמשק של יעקב היה במרחק נגיעה. אבל עכשיו המרחק הזה נראה עצום, כמו בין החיים של אתמול להיום.
צפויה להם עוד דרך ארוכה: אביב רעב, רכילות זרה. הם יצטרכו לבנות בית לבנה אחר לבנה, לגדל ילדים, ללמוד לבטוח זה בזו. אבל בערב ההוא הם פשוט ישבו מחובקים על הדרגש הישן, ואף אחד בעולם לא יכול היה להפריד ביניהם, לא האדון של אתמול, לא חמדנות, ולא הסתיו האפור והלח הזה.
ובמשק של יעקב, בינתיים, הפועלים התפזרו. מי לעיר, מי לבתיהם. נשארו רק פרות, כבשים, קרקע לא רשומה וחובות ישנים. ודממה, שבה נשמעו יותר ויותר צעדים של מי שבאו לבדוק. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
