אני עמדתי לשטוף כלים כשפתאום שלומי פרץ למטבח בצעקה: זה שוב אמא שלך? שוב חוסר אמון? די כבר.
מה אמרת לאמא שלי על כסף?!
עמדתי שם שירה אלקבץ, כפות הידיים בתוך קצף, ספוגית ביד, וראיתי אותו מתפרץ. מתוח, פנים אדומות, אגרופים קפוצים, לא נכנס מתנפל. קפצתי והצלחת נשמטה חזרה לתוך הכיור המלא מים.
מה? שלומי, מה קרה לך?
לא מה! תסבירי לי מה זה אמור להיות!
שלומי עמד באמצע המטבח, החולצה שלו מקומטת למרות שבבוקר בדיוק גיהצתי. כשהוא עצבני הוא כל הזמן זז, דורך על המקום, לא מוצא מנוחה.
עכשיו דיברתי עם אמא שלי. אומרת לי: שלומי, אשתך העבירה את הכסף שחסכתם לרכב, לאן נעלם? את תסבירי לי או לא?!
כיביתי את הברז לאט. הסרתי את כפפות הגומי הצהובות אחת ואז השנייה והנחתי אותן בזהירות על השיש. הלב דפק לי בגרון.
שלומי, חכה רגע. איזה כסף? על מה אתה מדבר?
אל תשחקי אותה! אמא אמרה שלקחת סכום רציני. מאיפה כסף ולאן הלך?
מאיזה חשבון?
מהכרטיס שלנו!
שלומי. תירגע, תקשיב רגע.
אני רגוע!
הוא אמר את זה והצלחות התנדנדו כמעט ונפלו. הסתכלתי עליו. הוא כולו אדום, והמבט הזה אני מכירה אותו. נדיר שהוא צץ, אבל כשכן אני מרגישה את הגוף שלי מתכווץ.
לא משכתי שום דבר מהכרטיס שלנו. דבר ראשון.
אם ככה, מה אמא התכוונה?
נשענתי על הכיור. בחוץ היה יום אביבי רגיל, בראש חשבתי כל הבוקר על לצבוע את הקירות בסלון ועל להזיז סופסוף את השולחן לחלון. ופתאום הכול מתפרק.
שלומי, בטח אמא שלך לא הבינה נכון.
אמא שלי לא מתבלבלת!
כולם מתבלבלים לפעמים, שלומי.
אל תאשימי אותה! היא דיברה על דוח, אמרה שראתה סכומים!
איזה דוח? הראית לה בכלל את הדוח שלנו?
נפלט לי, וכבר הצטערתי. תמיד היה רגיש אצלו דבורה יודעת כל פרט בחיים שלנו ושלומי לא רואה בזה בעיה, אמא, מה יש.
לא הראיתי. היא התקשרה, סיפרתי בקצרה.
בקצרה.
שירה, לענין! למה אצל אבא שלי יש העברות על שמך?
הבנתי. הנה זה מגיע. נשמתי. גשתי לשולחן, התיישבתי.
שבי, בבקשה. נדבר כרגיל.
אני מעדיף לעמוד.
בסדר. שלומי, תקשיב רגע. אבא שלי קנה רכב בחודש שעבר. אתה יודע את זה.
איזה רכב?
שלומי, סיפרתי לך. הוא רצה לקנות יונדאי ישנה, לנסוע איתה למושב. הוא כבר לא מסתדר בלי רכב, אוטובוס יש פעמיים ביום, וגם זה לא תמיד. לבד שם.
אז?
אבא ממש לא מסתדר עם אפליקציות, עם כרטיסים אתה יודע איך זה אצל אנשים בגיל שלו, חוששים. העדיף להביא לי כסף מזומן. אני הכנסתי לחשבון שלי ועשיתי העברה למוכר. זה הכול.
שלומי שתק.
זה הכסף שלו, שלומי. לא שלנו. הוא נתן מזומן, אני העברתי. לא משכתי שקל מהחשבון שלנו.
למה לא עדכנת אותי?
כי זה ענייני אבא שלי. מה, אני צריכה לדווח על כל תנועה של אבא שלי?
אבל זה עבר דרכנו! את חייבת לספר לי!
שלומי, זה אבא שלי, לא מישהו זר.
זה לא משנה. אני בעלך או לא? מה אני פה בכלל?!
מה אני פה, אמר וזה נשאר תלוי באוויר. הסתכלתי עליו בשקט ארוך. לא כזה אדום, אבל עדיין נסער. פתאום הרגשתי ישנה, עייפה. לא מהריב הזה מהחיים עצמם.
אתה בעלי, שלומי. רק שלפני רגע קפצת עליי במקום לשאול. כבר החלטת לפי מה שאמא שלך אמרה. ואני שוב עומדת להסביר את עצמי.
לא קפצתי עליך.
שלומי.
אולי, הרמתי קצת קול…
צעקת.
הוא שתק. הביט הצידה, לגזוזטרה. היה שם מגנט ותמונה שלנו מטיול בירושלים, פעם היינו צעירים יותר, מלאי חיים. אחר כך זז לחלון.
טוב. קצת.
קצת, אמרתי בשקט, לא בלגלוג.
שירה, תביני. אמא התקשרה, האדימה הכל, נלחצתי…
מה בדיוק היא אמרה?
העברת כסף גדול. לא סתם.
יודעת כמה עלתה המכונית של אבא?
לא יודע.
וגם אני לא. אבל משום מה היא יודעת וגם אתה. והולך לבדוק.
לא הלכתי לבדוק. באתי להבין.
קמתי מהכיסא, ניגשתי לחלון. היה נעים, העצים הוציאו ניצנים, באוויר הייתה רעננות של אביב. בחוץ הסתובב החתול של השכנים על הקיר.
שלומי, רוצה להגיד לך משהו, אל תיעלב.
דברי.
לא נעים לי שאמא שלך יודעת על הכספים שלנו יותר מדי. אני יודעת שהיא אמא, מבינה שאתה סומך עליה אבל יש לנו חיים משלנו. והיא שמצלצלת ומספרת לך דברים כאילו עשיתי משהו, זה… לא סביר, שלומי.
את לא אוהבת אותה.
זה בכלל לא קשור לאהבה.
דווקא כן. תמיד כשקורה משהו, את מפילה עליה.
עצמתי עיניים לרגע.
לפני שלוש שנים היא הרימה טלפון וגרמה לך לחשוב שאני מבזבזת המון על אוכל, זוכר?
אולי… כן…
היא ביקשה ממך את כל הקבלות, חישבה, אמרה שאני קונה שטויות. באת ואמרת לי: אולי נצמצם באוכל? ככה, בשקט. זכור לך?
אמא רק רצתה לעזור…
היא פשוט רצתה לדעת. לא לעזור.
את קשה אתה.
ועכשיו שנה אחורה. חזרתי מאוחר מהעבודה, דוח רבעוני, הגעתי בתשע וחצי. אמא שלך הצלצלה ורמזה איפה שירה מסתובבת עד שעה כזאת?. ואיך הגבת?
שלומי התכווץ.
נו…
אמרת: שירה, באמת היית עם קולגה בעבודה? ולשנייה כבר לא האמנת.
סתם ביררתי…
קודם היית סומך, עכשיו בגלל מה שאמא רמזה כבר חושד.
שירה…
והיה גם הסיפור עם ישראל לוי, דיברתי שקט, ברור. הוא עזר לי לסחוב קניות, לא היו לי ידיים. גר אצלנו בבניין חמש עשרה שנה. זוכר מה אמא אמרה?
שלומי שתק.
אמרה שראתה אותי עם איזה גבר. הדגישה במיוחד: גבר. שלושה ימים לא דיברת איתי. שלושה! על עזרה מהשכן.
לא חשבתי רע…
כן, חשבת. פשוט שתקת.
הוא הביט בי, עיניו מופתעות, כבר לא כועס מבולבל.
שירה…
אני לא רוצה לריב. באמת לא. מה שהיה עכשיו לא פעם ראשונה ולא שניה. כל פעם שאתה שומע ממנה משהו אתה בא ישר אליי. בלי לבדוק. סתם מאמין.
לא מרוע.
אולי. אבל בסופו של דבר אתה מסתכל עליי בחשד. ואני שוב מסבירה שאני לא אשמה. אני עייפה, שלומי. מאוד.
מה את רוצה? שלא אדבר עם אמא?
אני רוצה שקודם תדבר איתי. רק את זה.
אמרתי את זה בקול רגוע, בלי בכי ובלי צעקה. זה נשמע פתאום כבד מאוד.
שלומי עמד מולי. כל כך מוכר לי כבר גידלנו ילד, קברנו את אבא שלו, עברנו דירות, שנים קשות, בריאות ועוד, אני יודעת כל קמט בפניו, יודע איך הוא שותה את הקפה, איך הוא נושם בלילה, לב טוב, חרוץ ואוהב אותי. ואני בשקט הזה.
תצא, שלומי.
הוא רעד.
מה?
תצא מהמטבח. אני צריכה רגע לבד.
שירה, מה את…
בבקשה.
הוא יצא בשקט. שמעתי אותו במסדרון, דלת הסלון חרקה.
חזרתי לכיור. שטפתי את הצלחת, הידיים עושות מעצמן. הסתכלתי החוצה אולי הגיע הזמן להתקשר ללימור, החברה שלי מהסמינר, שתמיד יודעת להקשיב.
או שלא. אולי פשוט לארוז תיק קטן ולצאת. לשבת בחוץ, לנשום. כאן, עם המקרר המרעיש הזה והשמש שהכול לא נוגע לה כבר לא יכולה.
ארזתי לאט. הידיים רעדו. פתחתי את הארון הסתכלתי בלי לזוז, ואז הוצאתי סוודר, שמתי בתיק, הוצאתי, החזרתי אחר, את האפור שלימור תמיד מחמיאה לי עליו. נזכרתי במטען של הטלפון, שכחתי במטבח.
נכנסתי מהר, שלשלתי את המטען, מפנה לעזוב.
לאן את? שלומי עמד בפתח הסלון.
ללימור.
למה?
חייבת.
שירה, אל תלכי כשאת ככה…
בדיוק כשאני ככה. אני חייבת לצאת.
נדבר רגע?
דיברנו חצי שעה. כבר הסברתי.
התכוונתי לדבר על אמת.
הסתכלתי עליו. הייתי עדיין בסוודר, ביד תיק.
רוצה לדבר באמת. אחרי שצעקת.
לא צעקתי!
שלומי.
הוא סגר עיניים, שפשף את המצח.
טוב. אולי קצת…
שלומי, אני אחזור עוד מעט. אולי מחר בבוקר. אני לא יודעת.
את תכעסי, תלכי, ואני אשאר לשבור את הראש?
תראה טלוויזיה. תנוח.
שירה!
שמתי את המעיל.
אתה לא סומך עליי, שלומי. עשרים ושש שנה חיים יחד ואתה לא מאמין לי. זה הכי פוגע, לא הצעקה.
הוא שתק.
אני אחזור עוד מעט. או מחר. אני לא יודעת.
כבר הייתי עם היד על הדלת. הוא עמד, הביט בי, פנים רציניות וטרודות, קצת זקן פתאום, גבות מלבינות.
שירה, אמר בשקט. שירה…
ויצאתי.
הדלת נסגרה מאחוריי. שלומי עמד במסדרון, אחר כך הלך לסלון, התיישב, קם, שב התיישב. הטלפון שכב על השולחן, ושתי הודעות חדשות מאמא: “נו, דיברת?” “שלומי, תענה”.
הסתכל על המכשיר, לא נגע. אחרי רגע קם, הלך למטבח, עמד ליד החלון. עצי הדרור התנדנדו מעט, השמש שלחה קרניים האביב, היום מתקצר. הכלב של השכנים השתובב בחצר.
הקיש מספר.
יואל? שלומי. שלום.
שלומי?! מה שלומך, בן? מה קרה, הכל בסדר?
כן, רציתי לשאול, שבוע שעבר קנית רכב?
בטח קניתי, יואל צחק קצרות. קניתי יונדאי יד שנייה, לא יקר, הבחור היה אמין. שירה עזרה לי עם ההעברה, אתה יודע שאני עם אפליקציות כמו סבתא עם אייפון.
שלומי שתק.
שלומי, אתה שם?
כאן, כאן. יואל, אז זה היה הכסף שלך?
ברור! יואל הופתע באמת. שלומי, בעיה? שירה עשתה מה שצריך, היא ילדה טובה, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. תבוא, הכנתי חלה מתוקה. שרה לא יודעת, תאכל לפני שהיא תגיד לי “מספיק סוכר”. שוב צחק.
אבוא. תודה, יואל.
מחכה לך!
שלומי ניתק. עמד ליד השולחן, ירד לאט לכיסא, העביר יד על הפנים.
טיפש.
אמא התקשרה והוא רץ. משתולל על אשתו שעשתה הכול נכון. תמיד עוזרת, לכולם, כך הייתה מאז ומעולם.
ועכשיו ככה.
הוא זכר איך עמדה עם כפפות, איך הורידה אותן באיטיות, איך דיברה בשקט, העיניים שלה מתות. עייפות. הפעמים שהסתבך עם החשדות על כלום. צקים, שתיקות, ושכנה שעוזר עם קניות ואמא ש”מודאגת”, והוא סתם נגרר.
הרים את הטלפון. התקשר לאמא.
שלומי! סוף סוף! נו, דיברת איתה? הסבירה?
דיברה, כן.
נו, ומה?
אמא, זה היה הכסף של אבא שלה. יואל סיפר לי בעצמו. הכול בסדר.
שתיקה.
זה לא משנה. היית צריך לדעת מה עובר אצלכם בחשבון.
אמא.
לא, שנייה. אני דואגת. אולי היא…
אמא, תעצרי, דיבר שקט, נחרץ. תקשיבי רגע, חשוב לי שתשמעי. אל תפריעי לי.
אז תגיד.
לא היית בסדר. התקשרת, סיפרת פרטים שלא היו נכונים. אני צעקתי על אשתי בגללם ועכשיו היא עזבה. בגלל טיפשות שלי.
שלומי, אני לא…
אמא. שקט, אבל עוצר. זה לא פעם ראשונה. את מרימה לי טלפון, מספרת משהו לא נכון, אני רץ אליה. ואז מתברר שטעית. ואני כבר לא מסוגל. אני חי עם שירה. לנו יש חיים, את מבינה?
זה רק לטובתך…
אני יודע, אמא. אני אוהב אותך. אבל לא עוד. אם תראי משהו רק תבקשי שאבדוק, לא ספרי לי הכול. בסדר?
אתה איתה, לא איתי.
אני איתנו. איתי ואיתה. ככה צריך.
נשאר שקט. שמע אותה נושמת.
זהו, אמא. דיברתי. אוהב אותך. נדבר.
ניתק. הביט שוב בטלפון, עכשיו שקט. אולי תתקשר שוב, אולי תיעלב לשבועיים. אבל יעמוד בזה. הגיע הזמן.
התקשר לשירה.
צלילים, ואז תא קולי.
הניח את הטלפון. ניגש לחלון. העצים לא זזו האביב נכנס פנימה. נשם עמוק, שלף את המעיל ויצא.
כשהגעתי ללימור, ראשה הציץ רגע, אחר כך הבינה הכול לפי הפנים שלי.
כנסי, אמרה, אני מרתיחה מים.
שתינו תה במטבח שלה. תמיד אצלה נעים, וילונות בצבעים, החתול סמי מתגלגל על השיש, ריח עוגיות. שתינו ושתקנו. לימור יודעת אם צריך, אגיד לבד.
עייפתי, לימור.
רואים.
זה לא בגלל הריב. רבנו, זה עובר. זה משהו אחר.
מה?
החזקתי את הספל בשתי ידיים, מתחממת.
הוא פשוט לא סומך עליי. כל דבר שאמא שלו לוחשת אני כבר חשודה.
הוא סומך, ניסתה להרגיע. היא פשוט…
יודעת, אבל זו בחירה שלו, לימור. כל פעם, הוא בוחר למי להאמין. ותמיד בוחר אותה.
לימור שתקה.
אני לא רוצה שיגיד לי אל תבואי לאמא, המשכתי. רק שידע קודם ממני, שיבוא לדבר איתי. לא לבדוק לפי מה שאמא שלו אומרת.
אמרת לו?
אמרתי.
ומה?
יצאתי מהבית.
לימור הנהנה, מזגה עוד תה.
טוב שעשית. אולי זה יתן לו לחשוב.
אני מפחדת, לימור.
ממה?
ששום דבר לא ישתנה. שהוא יגיד צודקת, סליחה, ואחרי שבוע… שוב. אני לא רוצה לחיות ככה.
אנשים משתנים.
לפעמים. לפעמים לא. איך אדע?
לא הגיבה. לשתינו לא הייתה תשובה. יש שאלות שאין להן תשובה. צריך פשוט להמשיך הלאה.
סמי התגלגל לחלון, רכב עבר ברחוב.
טוב, קמתי. אני זזה.
הביתה?
כן. מה יש לעשות. החיים לא מחכים.
הוא התקשר?
אחד מראה את המסך, שלומי.
זה טוב.
זה לא אומר הכול, קראתי מעיל, ירדתי במדרגות.
נסעתי ברכבת הקלה, הסתכלתי ברחוב. תל אביב שוקקת, שוק שהשתחרר מהחורף קצת מלוכלך, אבל חי. אנשים עם שקיות, ילדים על אופניים, זקן מאכיל יונים בגינה.
חשבתי על אבא.
צריכה לבקר אותו שבוע הבא, לבדוק שהכל בסדר אצלו. עכשיו יש לו מכונית, זה טוב. רק שיבריא.
חשבתי על רועי, הבן, גר בצפון, לא מרבה להתקשר, וכשהוא מתקשר תמיד שמח. ילד טוב. יש לו כבר חברה טובה, אולי עוד שנה נכד.
חשבתי על צבע הקירות. צהוב בהיר או שמנת? שמנת אולי יותר חם.
הרכבת נעצרה. ירדתי.
הדלת לא נעולה.
עמדתי רגע, שלומי תמיד נועל. תליתי את המעיל.
שלומי?
פה, קולו מהסלון היה שקט.
נכנסתי. הוא ישב, בלי טלוויזיה, שתי כוסות על השולחן, לא ידעתי אם תה או קפה.
הרים אליי מבט.
חזרת, אמר.
חזרתי.
עמדתי רגע בפתח. הוא קם, חזר לשבת.
שירה, דיברתי עם יואל.
אני יודעת. אבא שלח לי הודעה.
הוא איש טוב.
נכון.
עשה עוגות.
כישרון.
השקט בינינו היה מתוח מאוד. התיישבתי מולו, לקחתי כוס קפה.
התקשרת לאמא שלך? שאלתי.
היסס.
התקשרתי.
ומה?
אמרתי לה שזה נגמר. שאנחנו נסתדר בעצמנו.
הבטתי בו.
באמת?
באמת. נעלבה, כמובן. לא ניתקה, אבל… מכירה את הטון שלה.
מכירה.
לא נורא. נעמוד בזה. צריך היה מזמן.
החזקתי את הכוס בשתי ידיים. הוא ישב קרוב, קצת כפוף, היה בו משהו אמיתי שכל כך אהבתי: לא רהב ולא גבורה פשוט כזה, קצת עייף, קצת מבולבל, אבל נמצא כאן.
שירה, אני מצטער, אמר. הייתי טיפש, לא חשבתי, פשוט התפוצצתי עלייך בלי לבדוק. זה לא בסדר.
לא.
יודע. שתק. רוצה שנעשה שיפוץ? בבוקר דיברת על קירות.
שלומי.
בואי נעשה. איזה צבע שתרצי יהיה! ניסע לים רצית מזמן חופשה.
לא צריכה חופשה.
אני יודע שזה סתם. פשוט לא יודע מה לעשות, הראש לא מתפקד.
שמתי את הכוס על השולחן.
אני לא צריכה שום דבר מיוחד. רק שתאמין לי. זה הכול, שלומי.
אני מאמין.
היום האמנת לאמא.
הוא שתק.
היום טעיתי.
פעם אחת לא נורא. הבעיה שזה לא יחיד. אני מפחדת שיהיה שוב.
לא יקרה שוב.
חכה. הכי קל להבטיח. אני לא רוצה הבטחות. אני רוצה שנגבש הסכמה.
מה הכוונה?
הסתכלתי עליו.
בפעם הבאה שאמא אומרת משהו עליי תבוא, תשאל: שירה, זה נכון? ותקשיב למה שאני עונה. זה הכול. תוכל?
היסס רגע. הביט בי.
כן, אמר. אוכל.
סיכמנו?
סיכמנו.
ישבנו יחד על הספה. המרחק בינינו כמעט כלום. לא נוגעים, לא נרתעים פשוט ביחד.
החושך ירד. העצים דוממים על הרקע של האור פחות.
היא לא תוותר, אתה יודע, לחשתי. דבורה. עכשיו תיעלב. שבועות. ושוב הכול.
כן.
כל פעם.
יודע.
מה תעשה?
לא ענה מיד. חשבתי יש בו משהו שמדבר רק אחרי שהוא חושב.
עוד לא יודע, ענה לבסוף בכנות. היא אמא שלי. אני אוהב אותה. אבל צדקת לפעמים היא דוחפת איפה שלא צריך. אני צריך לדבר איתה שוב, לא טלפון פנים אל פנים.
היא תבכה.
תבכה, הנהן. אבל זה לא משנה.
הסתכלתי בו. אחר כך הצצתי בחלון.
מבינה שזה לא נגמר מהר.
מבין.
שתחזור ותאשים רק אותי?
שתאשים, והיה בזה ייאוש שקט, אבל גם החלטה. אני חי איתך, שירה. אנחנו חיים ביחד. זה הכי חשוב.
הנהנתי לאט.
הקפה התקרר. משכתי לגימה למרות הכול. ממילא כבר לא אכפת.
קירות, מלמלתי.
אה?
שמנת. אולי צהוב. עוד לא החלטתי.
הוא הסתכל וחייך, חיוך קטן וקצת עצוב.
שניהם טובים.
ניסע לראות דוגמאות.
מתי שתרצי.
הנהנתי, הנחתי את הכוס. השקט שבינינו היה טוב לא מכאיב. האור במטבח, החום בסלון, אפילו אם לא מושלם זה הבית שלי.
לא הכול בסדר. ידעתי. מחר היא שוב תתקשר, שוב נצטרך לעבור את כל מסלול ההסבר. אבל שלומי אמר את המילים הנכונות לא מנוסחות בשביל הפיוס, אלא מהלב. מילים, מעשים זה לא אותו דבר, ידוע לי יותר מכולם.
אבל עכשיו, ברגע הזה, אנחנו יושבים יחד על הספה. וזה משהו.
שלומי, אמרתי פתאום.
מה?
תמזוג לי קפה, חם.
הוא קם, אסף את הספל, הלך למטבח. שמעתי אותו ממלא מים, הדלקה של המכונה.
ישבתי בחדר, הבטתי בחוץ. חשבתי: זאת החיים לא אושר אחד ולא ייאוש מוחלט עייפות, רגעי כאב, רגעי חמלה. נשארים יחד. ממשיכים.
חזר עם שתי כוסות מהבילות. התיישב לידי, הגיש לי.
תודה.
בבקשה.
בעדינות, הניח את היד על ידי. לא משכתי אותה.
שירה, אמר. על ההסכם ככה פשוט, לגשת ולשאול?
ככה פשוט.
ואת תעני?
אענה.
הוא הנהן.
באמת לא מסובך, לחש, כאילו לעצמו.
לא, הסכמתי. ממש לא מסובך.
מכונית עברה ברחוב, אורות חלשים הבהבו בחלון. הקפה היה חם וטוב. מחר אתקשר לאבא לשאול איך הרכב. ובשבת, נלך לבחור טפטים לחדר.
