יומן, 18 במאי
אני מתעורר מתוך חשיכה מלאה כאב ורעש, כאילו צללתי מקרקעית באר עמוקה.
קול גברי לא מוכר מסנן מבעד לערפל:
שרון, את שומעת אותי? תנסי לפתוח עיניים, אנחנו רואים לפי המדדים שאת בהכרה.
אני מנסה, והעפעפיים שלי כבדים כמו עופרת. גופי לא מציית, ולכל תא בכל השרירים כאב עמום, דוקר. זמזום מטריד חותך את אוזני.
ריח של בית חולים באף: חיטוי חריף, תרופות, חרדה.
יופי, שרון אומר הקול, הפעם ממש קרוב את כבר נושמת לבד, זה כבר צעד חשוב.
אני מצליחה סוף סוף להניד עפעפיים. האור צורב ולרגע אני עוצמת בחזרה. התקרה הלבנה, קירות לבנים. צינור באינפוזיה מחובר לידי.
מעליי רוכן רופא מבוגר, פנים חרושי קמטים, עיניו חמורות מתחת לגבות עבותות בצבע אפור-לבן. כובע מנתחים, מסכה שמוטת לסנטר.
איפה אני קולי יוצא כמעט בלחישה, יבש וחלוש כצעיף נבול.
את בטיפול נמרץ ענה בשקט תוך שהוא מסדר משהו במכשירים לצד מיטתי המרכז הרפואי ע”ש רבין, בילינסון.
תאונה הייתה תאונה
זיכרון חד מבזיק ואז נשמט: שמש מסנוורת, דרך. נסעתי, אבל לאן?
כן, שרון. תאונת דרכים. את זוכרת?
נסעתי לבדיקת פוריות. אני ודביר, רצינו לנסות טיפולי IVF… לא הצלחנו להרות.
זה בדיוק כך הרופא נאנח. אני ד”ר נפתלי עמיר, הרופא שלך בטיפול נמרץ. עברת תאונה קשה.
בהדרגה הזיכרון חוזר, ואיתו פחד עולה בגרון.
מה עם דביר? בעלי. הוא יודע? קרה לו משהו?
הוא יודע הקול של ד”ר נפתלי מתייבש. לא, לא היה איתך. שלם ובריא.
אני בולעת רוק, מנסה להחזיק מחשבות רצות.
ממתי אני כאן?
השתיקה שלו צורמת. הוא מסובב את ראשו רגע ולבסוף עונה:
את חייבת לדעת: זה יפתיע אותך.
תדבר, אני מוכנה.
את היית מחוסרת הכרה הרבה זמן.
שבוע? שבועיים?
שלוש שנים. היית בתרדמת שלוש שנים, שרון.
העולם שלי קורס.
לא זה לא יתכן אולי טעיתם
שלוש שנים. היה לך דימום מוחי, הרבה שברים. כמעט ואיבדנו אותך.
מזל נדיר היה לך סוג דם מאוד מיוחד. נדרש דם בדחיפות ולא היה במלאי.
הוא נעצר, מביט בי במבט משונה.
דביר, בעלך הוא נמצא כבעל סוג דם תואם. הוא תרם את הדם שהציל את חייך.
הוא גיבור אמיתי. הדם שלו החזיר אותך לחיים.
המילים שוקעות בי. דביר תרם הציל?
המחשבה הזו לא ממלאת אותי שמחה, אלא תחושה עמומה שזלגה לליבי. נדמה לי שאני זוכרת שבעלי לא באותה קבוצת דם
אין כוח להתווכח, אני שוקעת שוב לתרדמה.
בפעם הבאה שאני מתעוררת, שקט מסביב. פתאום ריח מוכר של הבושם של דביר, האיש שלי.
הוא ניגש קרוב מתיישב, פנים ידועות ומושלמות, אך משהו השתנה, משהו עייף, נוקשה, כמעט מזלזל.
מול מיטתי אחות דבי, אישה עגלגלה וטובת עיניים, מרעננת את האינפוזיה.
שרוני דביר מתקרב, לוחש, שפתיו קרובות מדי, קולו רך ומסוכן כיף לראות אותך.
שלוש שנים את מתפנקת פה על חשבוני.
בינתיים כבר הספקתי לטפל בירושה כפי שצריך.
אני קולט רק ביחור:
איזו ירושה?
כל מה שחתמת עליו רגע לפני שנכנסת לניתוח “רק תוסיפי חתימה כאן”, זוכרת? הפקדת עליי ייפוי כוח לכל. שכחת?
נו, תמיד חתמת בעיניים עצומות
לא
תודה לך, שרון. אפילו לא האמנתי כמה זה ישתלם לי.
תמונה מבהילה מרצדת בזיכרון חדר מיון, כאב, דביר נוגע בי, ממלמל: “תחתמי פה, זה סתם טופס פורמלי לאישור טיפול”. אני בשוק חותמת בלי לקרוא.
העסק של אבא המנוח שלך הוא מזכיר בלעג זוכרת את חברת השילוח שהשאיר לך? אני הפכתי את זה לפנינה. עכשיו הכל אצלי.
גופי קפוא. האיש הזה, פעם כל כך אהוב, כבר לא דביר שלי.
את לא מסוגלת
ועוד איך, שרון. ועוד עשיתי את זה בחיוך.
הוא מסמן לדבי, האחות, שתחליף לי אינפוזיה ויוצא בצליל נעליים יקרות על קרמיקה.
אני ממצמצת, מחזיקה דמעות.
דבי ניגשת, לוחשת:
תירגעי, מתוקה. אל תבכי. אין לו שום ערך.
תודה אני ממלמלת, מנסה לא לבכות בקול.
כשדבי מחליפה לי חבישה, היא מתקרבת ולוחשת:
תגידי, למה ד”ר נפתלי אמר שבעלך היה התורם?
ככה הוא אמר.
דביר לא תרם כלום. הייתי במשמרת ההיא. שלוש פעמים שאלתי אותו רק נפנף אותי.
הדם שהגיע תורם אנונימי מהבנק, ברגע האחרון.
זה הופך הכל.
אני לא חייבת לו כלום. הכל שקר.
בלילות אני לא מצליח להירדם נזכר איך דביר השתנה, איך איבדתי אדם שלכאורה הכרתי.
והזיכרון הראשון קופץ:
ארבע שנים אחורה.
אני רץ לאוטובוס בדיזנגוף, אחרי ריאיון עבודה במשרד תרגומים. גשם שוטף, עקב נשבר.
אני עומדת מושפלת, תוהה איך אגיע לריאיון.
ופתאום קול:
נראה שהסינדרלה איבדה לא נעל, אלא תקווה
אני מסתכלת בחור בחליפת מעצבים, שיער כהה משוך, קריצה של ביטחון עצמי.
עשית אותי סינדרלה אמיתית, אני מחייכת חצי-בוכה. בשעה כזו
יש לך דקה לקבל החלטה נכונה. אני דביר.
שרון.
בואי, אין לך מה לעשות פה, אני מסיע אותך.
אני בכלל לא מכירה אותך
מעכשיו תכירי. קוראים לזה עסקה בעתיד שלך, יאללה.
דביר תמיד היה כזה דורסני, לא לוקח “לא” כתשובה. באותו יום לקח אותי למשרד, קנה נעליים חדשות:
זה עולה כמו מזכורת חודשית! אני נבהלת.
זו השקעה במקום עבודה שלך הוא גורס.
בערב הוא שלח הודעה:
אז, השרון, הבאת מזל?
הסכמתי לצאת.
וכך התחיל הכל סחרור של דייטים, זרים, מסעדות, פינוקים.
אחותי אוראל תמיד אמרה: “אהבה עיוורת אבל הפסיכיאטרית שלה רואה ממש טוב”.
אחרי חצי שנה פגשתי את הוריו.
אביו משה, איש קשוח מהדור הישן:
מתרגמת? זו לא מקצוע, האישה צריכה לבנות בית, ילדים.
אבא, אנחנו עובדים על זה דביר מחייך.
פעם עבדנו, היום ‘מתעסקים’
אמו, חוה, מורה לספרות, חיבקה אותי מיד והחלה לדבר על שירה.
הרגשתי שייכת לשיח הזה, אבל אבא המשיך לזלזל:
יפה, חכמה אבל בובה ריקה.
בהמלצת דביר, התפטרתי (“את תהיי פנינה של בית, אל תבזבזי חייך על חוזים של אחרים”).
הפכתי למארחת, סידרתי קבלות, מסיבות וניסינו להרות.
שנה חולפת, שנתיים ולא.
דביר שומר על שליטה, אבל בגופו מתקרר.
אז אבא שלי, אהוד, חלה.
אני ואוראל קפצנו בינינו, לאמא מעולם לא הייתה.
הוא נפטר שלושה ימים לפני יום הולדתו החמישים.
במהלך השבעה העיסוק היחיד של דביר מסמכי ירושה, חלוקות.
לא שמתי לב, אבל עכשיו הכל מתבהר.
עברו יומיים מאז שהעבירו אותי למחלקה רגילה. דביר לא טרח להגיע שוב.
ביום השלישי אוראל הופיעה.
הילדה שזכרתי התבגרה שלוש שנים קשות.
היא נצמדה אלי והתייפחה, ואז הניחה לי מכתב:
דביר סילק אותי מהבית. החליף מנעולים, טען שחתמת לו על הירושה.
הראה לי מסמכים.
ועוד היא מרימה מעטפה תביעה לגירושין.
הוא טוען שאת כפויה טובה, לא מעריכה את חייו שהציל.
איפה את גרה עכשיו?
באכסניה לוחשת, חדר עם עוד ארבע סטודנטיות. הכל נלקח לנו.
מרירות ממלאת אותי, אבל גם כעס אחר שלא הכרתי בי.
כשהחלמתי מספיק, שוחררתי. דביר ענה לטלפון בחוסר עניין:
כל הכרטיסים שלך סגורים. אפוטרופסות, שלוש שנים, זה היה חייב להיחסם.
אגב, תתכונני לגירושין, מספיק סחבתי אותך.
ישבתי בחוץ, בשמש של אביב, חסרת כל, ומרגע ששוחררתי הרגשתי כמו ילדה נטושה.
אוראל אספה אותי, הבאתי ג’ינס ישן וחולצה.
החדר מיטה מתקפלת עם שרטוטים ובדים.
אמרתי:
אני חייבת עבודה.
את בקושי עומדת!
חייבת. אני עוד יודעת שפות.
ניסיתי לתרגם בכוח לראשונה, ופתאום המילים מתערבבות, כלום לא יוצא נכון.
הלכתי לבית החולים.
ד”ר נפתלי אמר:
זו פגיעת ראש, זה יעבור, צריך סבלנות סוג של אפאזיה, לא נזק קבוע.
אבל מה אעשה? חייבת פרנסה!
את תחזרי לעצמך, תאמיני.
בערב שאלתי את אוראל:
מה עוד אני יודעת?
את ניהלת בית, הכנת אוכל מעולה, ארגנת הכול בעצמך.
ביום למחרת פניתי למשרד השמה.
הפקידה שם הרימה גבה:
ניסיון תעסוקתי?
עבדתי כעקרת בית בוילה.
אז עקרת בית. זה לא מקצוע. משהו נוסף?…
היא שמה לב לצלקת מעל הרקה, העלתה ספקות:
נראית לא בריאה. אנחנו נעדכן אותך.
התעקשתי:
כל עבודה. אני מסודרת, יודעת לבשל, לטפל בילדים.
היא חשבה רגע:
יש אולי אופציה זמנית. אבל קשה. אצל ד”ר איתן בר יוסף, כירורג. צריך שומרת לילדה בת 9. שלוש מטפלות כבר ברחו. אשתו נהרגה בתאונה.
הסכמתי מיד.
הדירה בפארק צמרות יוקרתית אך קפואה.
ד”ר איתן גבוה, פנים טרודות, קול עמוק.
את שרון, מהסוכנות? החדר בסוף המסדרון. שם עינת. תכירי.
הוא נעלם למשרדו.
נקשתי על הדלת.
עינת?
דממה.
סדק קל. ילדה רזה עם צמות, קבורה בטאבלט.
אני שרון, המלווה החדשה שלך.
אין תגובה. אני מתיישב לידה, בוחן את כלי היצירה.
את אוהבת פיסול? אני הייתי מכורה לזה בילדות.
מרימה קופסת חימר, ורואה מבט צד חרד.
תצטרפי אליי? אצליח לבנות מגדל יפה?
עינת מגיבה פתאום:
המגדל לא יציב, צריך לחזק.
איטיות רבה, אבל בסוף חייכה.
בערב כשסידרתי, מצאתי אלבום מצויר:
זה של אמא.
היא ציירה כאלה?
הילדה ממלמלת:
אמא רצתה לפתוח סטודיו לילדים מיוחדים. כמו מישל, החבר שלא מדבר.
דיפדפתי בסקיצות, פרויקט גדול. “צעצועי ליבי מתנה לילדים מיוחדים”.
היה ברור: לא עוד תחביב, אלא חזון. עינת נצמדה אליי, כאובה וגעגועה.
הסתובבתי בלילה, מחליט: החלום הזה לא יכול להיקבר.
בלילה הבא, כשהאבא חזר, לקחתי סיכון:
איתן, חייבים לדבר.
מה?
תסתכל בזה.
הוא החוויר:
תעזבי את זה. אני לא רוצה שידברו על אשתי.
אבל עינת חייבת את זה.
אני לא אתמוך ולא אשקיע שקל.
נסתדר.
התקשרתי לאוראל, שבדיוק עשתה סטאז’ בעיצוב:
את בעניין?
התחלנו שתינו לעבוד מהחדר. מכרנו צעצועי עץ ראשונים. אוראל תכננה, אני צבעתי והרכבתי.
יום אחד הופיעה חברה של איתן, פסיכולוגית ד”ר מירי.
זה מישל, הוא על הרצף.
נסי את זה הושטתי לו קשת עץ.
להפתעתנו הילד עיניו נדלקו, שיחק שעה בשקט.
מירי בדמעות:
תמשיכו. זה בדיוק מה שחסר לנו.
התחילו להגיע הזמנות.
אוראל, חייבות לפתוח עוסק זעיר.
לילה אחד, איתן עמד בפתח הסלון, רואה אותנו צוחקות עם עינת ואוראל, עוטפות משלוח ראשון, ערמות עץ בצדדים.
הפעם הביט בי, לראשונה, ללא שיפוט, אולי אפילו בסקרנות טובה.
אני רושם לעצמי את הלקח:
אפשר להתמוטט, להיאבד, לאבד בית, משפחה, קריירה, הכל.
אבל עם קצת תקווה, אהבה, ונחישות להרים ראש אפשר לבנות עולם חדש. אולי לא מינוס תלת, אבל בהחלט שיש בו ערך, חמלה, ואמת.
דביר איבד את נשמתי. אני מצאתי אותה מחדש כאן, בין ידיים מוכרות וצעצועים מעץ.
