שלוש שנים של שיפוץ בלי אורחים
אני נזכרת איך שמתי פעם ספל תה על עדן החלון, והוא נעם עמד במסדרון וקפא. אפילו לא ראיתי אותו, עמדתי אל החלון, אבל הרגשתי אותו בגב. הייתה שתיקה שאפשר היה לטבוע בה.
שמת ספל על עדן החלון, אמר לבסוף. לא שאל. קבע עובדה.
כן, נעם. שמתי ספל על עדן החלון.
שם יש לכה. חם משאיר סימן.
אני יודעת.
אז למה?
הסתובבתי אליו. היה בן ארבעים ושמונה, נראה בדיוק כך. לא יותר ולא פחות. עמד בדלת המטבח, בחולצת העבודה האפורה שלו, ומד זווית ביד. המד זווית הלך איתו תמיד בסופי שבוע, כמו שאחרים מחזיקים טלפון.
כי אין לי איפה להניח אותו, עניתי. השולחן מכוסה בניילון. הכיסא השני הפוך על השולחן. ברצפה במסדרון צבע היסוד עוד לא התייבש. אני שותה תה בעמידה מול החלון, נעם. שלוש שנים ככה.
הביט בספל. אחר כך בי. שוב בספל.
אפרוס תחתית.
אל תטרח.
יישאר סימן.
שיישאר.
צמצם עיניים. ככה תמיד הסתכל כשהוא באמת לא מבין אם אני מתבדחת או לא. בעצם, גם אני כבר לא תמיד ידעתי.
נועה, מה הסיפור…
די, אמרתי בשקט, והמילה נפלה כמו אבן למים. די, נעם.
לא קלט מיד. שאל:
די מה?
אני אורזת.
הפעם השתיקה הייתה ארוכה. מכונית צפרה בחוץ, נעלמה. נעם הוריד את היד עם מד זווית.
בגלל עדן החלון?
לא. לא בגללו.
גמרתי את התה, הנחתי את הספל שם בכוונה, יציבה, בלי שום חרטה.
הייתי בת ארבעים וחמש. עבדתי כמנהלת חשבונות במשרד קטן, אהבתי לקרוא לפני השינה, החזקתי במקום העבודה קקטוס קטן, קראתי לו יאיר, וכבר המון זמן לא הזמנתי חברות אלי הביתה. המון זמן. שלוש שנים, בעצם.
הלכתי לחדר השינה.
שלוש שנים קודם, כשקנינו את הדירה הזו שלושה חדרים, קומה חמישית בבניין אבן קטן ברחוב צדדי ברמת גן הייתי מאושרת. באמת, עד העצמות. זכרתי איך נעם ואני עמדנו בין קירות מתקלפים ורצפת עץ ישנה, והסתכלתי מהחלון על עצי הברוש בסתיו וחשבתי: הנה. זה הבית שלנו.
נעם אז היה אחר. או לפחות ככה חשבתי. הלך עם מטר, מדד קירות, רשם משהו במחברת, והיו לו בעיניים אותו ברק פעם אהבתי כל כך. הברק של אדם שיודע בדיוק מה הוא רוצה ובונה אותו בידיים.
נועה, תראי היה פורש בפניי שירטוט שצייר. כאן נחלק את החדרים. הסלון-מטבח יהיה פתוח. מדפים встроיינים מהרצפה עד התקרה. כאן נתקין תאורה עם עמעם, שיהיה אפשר להכווין את האור.
יפה, אמרתי, וזה היה נכון.
נעשה הכל בעצמנו, לאט ובטוח. פעם אחת ולכל החיים.
היה צריך להקשיב אז למילים “פעם אחת ולכל החיים”. להבין שבתוכן מסתתר הרבה יותר מרק לנסות לחסוך בהוצאות שיפוץ.
החצי שנה הראשונה נראתה כמו הרפתקה. גרנו בשיפוץ. מבשלת על כירת חשמל, כי גז עוד לא היה. ישנים על מזרן ברצפה, היה רומנטי קצת וסביל למדי.
אבל אז, לאט לאט, משהו זז. גזע של הר שמגלים שזז כל הזמן ולא שמים לב.
נעם עבד בשיפוץ כל סוף שבוע, לפעמים גם באמצע שבוע. היה מנהל עבודה באתרי בניין, ידע על חומרים ומערכות יותר מרוב הקבלנים. זה היה טוב. אפילו נפלא. הבעיה לא הייתה בידע.
הבעיה הייתה שהוא פשוט לא יכול להפסיק.
בהתחלה לא שמתי לב. הרגשתי שמשהו מוזר רק אחרי שמונה חודשים לערך, כששתיתי קפה עם יעל, החברה שלי, והיא שאלה:
נו, מתי גומרים כבר? אני מתה לבוא אליך, את הרי הבטחת שקשוקה כמו שלך לא אכלתי.
עוד קצת, עניתי. נעם אומר שבטח עד פסח נסיים.
הגיע פסח. טיח, קרטונים וחול בסלון. מפה על השולחן, שתי כוסות, ואנחנו שנינו אוכלים גפילטע פיש ביד, כי לא היה מקום לשבת. כלים חד פעמיים, כי אין מקום לשטוף. הכל כמעט, כמעט גמור.
נעם, שנה הבאה נארח משפחה, כן? אמרתי כשמזגתי תה.
בטח, אמר. כשאני אסיים את התקרה בסלון, אפרוש את הפרקט, אז נעשה.
את התקרה סיים במרץ. ואז הסתבר שצריך לעשות מזגן מחדש, כי המתקין הראשון עשה לא לפי התקן ולא יכל לסבול את זה יותר. אחר כך הגיע תור דלת היציאה למרפסת קצה הגומי לא התאים ב-2 מ”מ, נעם מצא את זה עם סרגל.
אז עוד צחקתי על זה. סיפרתי ליעל: “הגבר שלי נלחם על 2 מ”מ.” היא צחקה, צחקתי איתה. זה היה באמת קצת מצחיק.
את הפרקט הנחנו במאי, כשהיה אפשר לפתוח חלונות. עזרתי להביא לוחות, להביא כלי עבודה, שאבתי אבק עם שואב בנייה. נעם עבד בשקט, כמנתח. בדק כל שורה עם מד לייזר. כמה פעמים פירק והרכיב מחדש כי הפער לא היה מושלם.
נעם, רואים בכלל? שאלתי.
אני רואה, ענה.
זה היה הרגע הראשון שבו חשתי משהו שנעצר אצלי בפנים. לא פגיעה, אלא עצירה. עמדתי עם סמרטוט והבטתי בעורף שלו ולא הייתי בטוחה למה התחושה הזו.
הפרקט נגמר ביוני. באמת יצא יפה. אלון בהיר, קווים ישרים. ליטפתי אותו. אמרתי:
יפה מאוד.
עוד שכבת לכה נדביק אמר הכי טוב, גרמני, לא נשרט.
מתי?
שבוע הבא.
בשבוע הבא, גילה שהפנל בפינה לא מחובר מספיק, חצי מ”מ פער. את הלכה דחו.
רק אז, ביוני ההוא, התקשרתי ליעל וביקשתי להיפגש. ישבנו במרפסת של קפה, שתינו תה קר. יעל שאלה:
נו, מה קורה? מתי אני באה?
בקרוב, אמרתי. ושתקתי.
קרה משהו?
לא. פשוט… את יודעת, יעל, אני מתחילה לחשוב שהוא לא יסיים אף פעם.
כולם מושכים. נמאס להם, דוחים את הסוף.
לא, את לא מבינה. הוא לא מושך. הוא… כאילו לא רוצה לגמור. כי כל עוד לא גמר, יש לו תירוץ. לא לארח, לא לסדר רהיטים, לא ממש לחיות.
יעל הביטה בי ברצינות.
דיברת איתו?
מנסה. כל פעם אומר “עוד שנייה, הכל ייצא מושלם”.
ואת רוצה מושלם?
שקלתי רגע.
אני רוצה פשוט בית, אמרתי לבסוף. רק בית.
בבית, באותו ערב, פרש בפניי עשרים דוגמאות לצבע קיר. כולם גוונים של לבן.
תראי, זה לבן חם, זה טיפה קר, פה יש האפורה. ההבדל לא גדול, אבל באור יום זה קריטי. כדאי לקחת את זה.
אני מודה, הכל היה פשוט לבן.
נעם, אמרתי. לי זה לא משנה.
הסתכל עלי כאילו אמרתי דבר חסר היגיון.
מה זאת אומרת? נגור כאן שנים.
נכון. נגור כאן. בבית עם חיים, אנשים לא עושים הבדל בין לבנים על קיר.
עושים, לא שמים לב.
תבחר אתה, עניתי בעייפות.
הוא בחר. תמיד בחר לבד. בהתחלה שמחתי שהוא מחליט. בהמשך בקושי שאל, ואז בכלל לא. לא בגסות. פשוט לא היה טעם גם ככה הוא ישכנע שהבחירה שלי טכנית לא נכונה. נגיד, אמרתי “החיפוי הזה יפה”. “ההוא טוב יותר, הוא מונע רטיבות.” אמרתי “בוא נשים ספה כאן” “זה שובר את החלל, ראי”. עם הזמן הפסקתי לומר “נעים לי”. בשביל מה?
בסוף אוקטובר, שנה שנייה, הגיע גדי ידיד שלו מהצבא. התקשר, ביקש לישון אצלנו לילה. שמחתי. קניתי מצרכים, ניקיתי, שלפתי כלים נורמליים.
נעם אמר שגדי לא יוכל לישון, כי “יש עבודות” בחדר שינה.
לא היו שום עבודות. עמדה שם מיטה ומדף מסודר. ידעתי בדיוק.
נעם, אמרתי. איזה עבודות?
שקט.
צריך להחליף קרמיקה במקום אחד. אי אפשר לישון עם הריח.
אין שום ריח.
למה שבן אדם יבוא לראות דירה לא גמורה?
באיזו “לא גמורה”?
לא גמורה.
הרגשתי שהקרקע נשמטת באמת, לא רק כמטאפורה. כי פתאום הבנתי, הוא מתבייש. בדירה שהוא עצמו בונה, כי היא לא מושלמת. ואם צריך, ישקר אפילו לידיד.
בסדר, אמרתי. לא מעבר.
גדי בא, ישב איתנו שלוש שעות, אכלנו בחוץ, הוא ישן במלון. אני נשארתי בבית, אכלתי לבד.
אותו לילה לא הצלחתי להירדם. הסתכלתי בתקרה הלבנה המושלמת. תקרה שלא היה בה כתם אחד. מיטה מושלמת, אפס אורחים כבר שנתיים.
בחורף ההוא אמא שלי חלתה שפעת, לא משהו מיוחד, אבל לבד. הייתי נוסעת אליה פעמיים בשבוע. לפעמים נשארתי לישון. נעם לא התנגד. בדיוק צבע את מסגרת המרפסת בציפוי מיוחד.
פעם חזרתי מוקדם, מצאתי אותו יושב ברצפה במסדרון עם זכוכית מגדלת, בודק רווח בפנל.
קרה משהו? שאלתי.
רווח, ענה. לא הרים ראש.
אפילו לא שאלתי כמה. גם ככה יגיד לי במילימטרים.
נעם, אכלת?
חושב.
לא זוכר.
אולי בבוקר.
משהו כזה.
הלכתי, בישלתי פסטה, טיגנתי ביצה. הגיע, הסתכל בצלחת.
תודה.
בבקשה.
אכלנו בשקט. שלג ירד בחוץ. קטלוג ידיות ארון שכב על השולחן, דיברנו עליו שנה קודם.
נעם, אמרתי.
אה?
תספר לי משהו. לא קשור לשיפוץ.
הרים מבט, כאילו ביקשתי שידבר סינית.
על מה?
על כל דבר. יום רגיל, בדיחה, מישהו בעבודה. רק לא על רווחים, לא על צבעים.
חשב רגע. באמת חיפש. לא הצליח.
אין לי, אמר לבסוף. אולי כלום.
כל הדרך למיטה הפלתי מחשבה: מתי הפך בן אדם חי לסט כלים? או שתמיד היה כזה, ולא שמתי לב? לא. הייתה תקופה אחרת. עוד זכרתי אותו, את אותו לילה ברכב הישן בדרך לכנרת. סיפר לי על קבוצות כוכבים, ידע בעל פה. “זו קסיופאה, זו דובה גדולה, הנה פליאדות”.
איפה יש פליאדות עכשיו?
בשנה השלישית חדלתי להבטיח ליעל ש”עוד מעט נגמור”. זה כבר לא היה נכון. כל מה שנסגר מיד נפתח מחדש. כל אריח שהודבק כבר לא אהב אותו. צבע שישב שבוע לא תפס את הגוון. ידית דלת שהוזמנה התגלה שהציר חורק בקור.
מאות פעמים אמרתי לעצמי: עוד שנה, עוד חודש, לא אורח יותר. אבל פתאום קניתי לי מנורת לילה קטנה, פשוטה. הנחתי על השידה. בערב נעם ראה, שאל:
מאיפה זה?
קניתי לעצמי.
למה? הרי תכננו לדים מובנים.
אני רוצה לקרוא בלילה.
לדים יהיו טוב יותר.
מתי?
לא ענה.
בדיוק, אמרתי. הלדים יהיו כשיהיו. אני רוצה לקרוא עכשיו.
המנורה נשארה שבוע. נעם העמיד לה בצד מנורה עם אהיל מתכת, באמת חזקה באור. המנורה שלי עברה לפינה. אחר כך מצאתי אותה במחסן ליד קופסאות טיח.
לא אמרתי כלום. החזרתי אותה לשידה.
הוא שוב סידר אותה לפינה.
החזרתי שוב לשידה.
לא דיבר. גם אני.
המנורה היתה שם. זו הייתה “ניצחון” קטן, וגם טרגדיה קטנה. כי בבית רגיל, בזוגיות נורמלית, זו אפילו לא הייתה שאלה סתם מנורה אישית.
באפריל, שלוש שנים אחרי שהתחלנו, כתבתי ליעל בהפסקה בעבודה:
“יעל, בא לך איזה סופ”ש בצימר? בלי גברים, רק לנשום.”
יעל מיד ענתה: “יאללה, מתי?”
נסענו במאי, ארבעה ימים בצימר קטן בגליל. קיבלתי אישור מהעבודה. נעם הופתע, לא התנגד. היה שקוע עכשיו בחדר המקלחת.
בחדר שלי הייתה מיטת עץ פשוטה, שמיכה פרחונית, וחלון קטן שמריח יער ולח. הכל קצת שרוט, קצת עקום, עם חריצים פה ושם. ופתאום הבנתי שטוב לי. ממש טוב. באותו לילה נשכבתי מול התקרה עם הסדק הקטן ופרצתי בבכי.
יעל שכבה בשקט לידי. לא שאלה. רק הייתה שם.
אני חיה במוזיאון, אמרתי לבסוף, מביטה בתקרה. מבינה? מוזיאון מושלם, אבל מת.
יעל שתקה. לבסוף שאלה:
אמרת לו?
כן.
ו?
הוא תמיד אומר “עוד רגע, עוד קצת”.
אולי טיפול? לשניכם.
לא ילך. נעם אומר שטיפול זה למי שיש צרות אמתיות. לו יש רק שיפוץ.
שכבנו בשקט, היער נכנס דרך החלון, ואני חשבתי: הנה, זה מה שחסר לי. חלון פתוח. יער. שמיכה פרחונית שקניתי כי התחשק לי, בלי למדוד. חיים.
חזרתי הביתה אחרי ארבעה ימים. ריח של טיח קיבל אותי. נעם קידם אותי, ישר רצה להראות נישה חדשה במקלחת. חלצתי נעליים, הנחתי את התיק, הלכתי איתו.
יפה, אמרתי.
רואה? עכשיו הכל מדויק. קודם צד ימין היה יותר רחב בסנטימטר וחצי.
אני רואה.
שבוע שלם חשבתי איך לשנות בלי לשבור את הקרמיקה עבדתי קשה.
כל הכבוד, עניתי.
נכנסתי לנוח. נפלתי למיטה. תקרה מושלמת.
ביוני הגיע הרגע שנחרת בראיוני. יום ראשון בערב, שמונה. נעם צבע משהו במחסן, אני בישלתי ושומעת אותו שם.
נעם! צעקתי.
מה? קרא מעבר לקיר.
אוכל עוד עשרים דקות.
אוקי.
עשרים דקות עברו. ארבעים. דפקתי בדלת המחסן.
האוכל מתקרר.
חמש דקות.
עברו עוד עשר דקות.
אכלתי לבד. ניערתי שולחן. הדלקתי כלים. בא ב-11 בלילה.
וואי, לא שמתי לב לזמן.
אני יודעת.
לחמם לי?
תחמם לבד.
הרגשתי שהוא כמובן מנוכר, עצוב.
נכנסתי לחדר, שכבתי עם ספר. קראתי או לפחות העמדתי פנים. כשהצטרף שאלתי בלי להרים עיניים:
נעם, אתה מאושר?
שתק ארוך.
אממ… כנראה כן.
בטוח?
נועה, מה זה השאלה הזאת.
שאלה רגילה.
שכב לידי בשקט. אחר כך אמר:
כשאגמור את המחסן יטפתי המרפסת, ואז הדירה תהיה מוכנה לגמרי.
סגרתי ספר.
אתה מבין שענית לי בעצם?
איך?
שאלתי אם אתה מאושר. ענית לי על המרפסת.
לא היה לו מה לומר. שכב בדממה.
לילה טוב, אמרתי.
לילה טוב.
לא כיביתי את המנורה עוד הרבה זמן. שכבתי, הסתכלתי בתקרה, נזכרתי בנו, באפשרות שפעם, היכן שהוא, היינו יושבים ומדברים סתם, על סדרות, על מה שאמא שלי אמרה, על בית הקפה שכולם אוהבים. סתם כך.
ובמציאות הזאת שקט. מושלם, כמו התקרה.
בבוקר בדיוק התעוררתי ושמתי את הספל על עדן החלון. ושם קפץ הלב. מילה “די” צמחה מזמן רק היה צריך כלי שיחשוף אותה.
ארזתי דברים ביעילות ובלי דמעות. רק את שלי: הספרים, קוסמטיקה, בגדים, מנורת הבד, תעודת זהות, תעודות, מטען, קקטוס יאיר, שהבאתי כבר מחצי שנה קודם מהעבודה כי בבית לא היה כלום חי. לנעם לא היה אכפת מהקקטוס. הוא לא השאיר סימנים.
נעם עמד בפתח החדר והביט איך אני אורזת לתיק.
נועה.
מה.
נוכל לדבר?
על מה?
מה פירוש, את אורזת.
כן.
בגלל ספל?
נעם, די. אתה מבין היטב.
אני לא. באמת לא.
עצרתי. הסתכלתי עליו. עמד גבוה, בלי מד זווית, ורק הבהלה בפנים, זו שלא ראיתי בו מזמן.
נעם, אמרתי. שלוש שנים ביחד כאן.
כן.
לא אירחנו אף ארוחה עם חברים. אף לא אחת.
כי הדירה…
כי הדירה לא מוכנה, נכון. היא אף פעם לא תהיה מוכנה. אתה מבין את זה?
שתק.
אתה תמיד תמצא מה לתקן. ככה אתה. זה לא דבר רע. אבל אני לא יכולה יותר לגור באתר בנייה.
כמעט…
לא, אמרתי ברוך אך בנחישות. לא כמעט. זה לא עניין של זמן וסבלנות. שלוש שנים אני חיה אצלך אורחת, בבית שלי. צעדתי בזהירות, שלא לשרוט, שמתי תחתיות, העברתי את המנורה שלי פעמיים. לא הזמנתי חברות, כי אתה התביישת. אני…
הגרון רעד. עצרתי רגע.
אני רוצה לחיות. פשוט ככה. עם שריטות ברצפה וכתמים על עדני החלון. אורחים בשבת. המעיל הישן שלך על כיסא המטבח. כל מה שיש בבית חי. ואצלנו אין כזה בית.
שתק הרבה. אחר כך שאל חרש:
לאן את הולכת?
לאמא. בינתיים.
להרבה זמן?
לא יודעת.
רכנתי ת’רוכסן. לקחתי יאיר, עברתי מולו במסדרון, לבשתי מעיל, נעלתי סנדלים, הזהרתי לא להביט בפרקט המושלם.
נועה, קרא אחריי.
כן.
לא ידעתי שככה זה.
ידעת, עניתי. פשוט לא נתת לזה מחשבה.
דלת נסגרה בשקט, כמו כל דבר בדירה הזאת.
נעם נשאר.
הוא נשאר, עמד רגע, עבר לסלון, התיישב על הספה שבחר שלושה חודשים, בדק בדים, דימם חודשים עד שמצא בלי כתמים. ישב בסלון המושלם שלו, הביט סביבו.
הדירה הייתה יפה. באמת. קירות בגוון המדויק, פרקט בלי פגם, תקרה חלקה. מדפים מהמסד עד הטפחות, מדוד כאילו במד לייזר. תאורה נכונה, בלי צללים, בלי סנוור. פינה במרפסת סגורה, קרמיקה צמודה.
הביט על הכל הרגיש משהו מוזר. לא גאווה, משהו כמו מועקה בלב.
על המדף נשארו כמה ספרים שלה. הביט בשמות, ניסה לזכור מתי ראה אותה קוראת בצד המנורה, סתם קוראת לא מסתתרת, אלא בתוך ערב נעים. מזמן. נהיה פתאום שקט הכל היה מדויק, ולא היה כאן כלום.
ניגש למטבח. הספל עדיין בעדן. הביט במקומו. לא היה סימן. התה התקרר מזמן.
שטף ספל, שם לייבוש. נכנס לחדר שינה, נשכב בבגדים מה שמעולם לא עשה והביט בתקרה.
תקרה מושלמת.
שכב שם שעה. אולי שתיים. זמן איבד משמעות. אחר כך קם, הלך למחסן. דליים, סבכות, טיח, כלים מסודרים. הכל במקומו. מצא דוגמית קרמיקה שהביא פעם לעבודה, בדק אותה, החזיר.
לא נשאר שם כלום מיותר. רק הוא.
בערב חימם איזה שארית, אכל בלי טעם, ניקה. דירה שהשתתקה לגמרי. פעם תמיד זז משהו: עבודה, רעשים, ריח טיח. עכשיו כלום. דממה סדורה.
ניסה להדליק טלוויזיה. לא קלט מה רואה, כיבה.
החזיק את הטלפון, עמד על השם שלה. לא התקשר. חשב.
לא חשב איך יחזיר אותה. חשב על מה שאמרה: אורחים, מנורה. על זה שחייתה כאורחת שלוש שנים בבית שלה. המילה הזאת הציקה במיוחד. אורחת.
נזכר בגדי. שקר “עבודות” בחדר שינה למה? אפילו אז לא היה לו תשובה טובה. שיקר לעצמו: בית לא מוכן, זה לא הוגן לארח. אבל הדירה אפילו הייתה מוכנה לחיות בה שנה. פשוט לא כמו שדמיין. לא מה שהבטיח לעצמו.
הבטיח לעצמו בית מושלם. עבד, לא הצליח. כי שלמות אין. היא תמיד באופק.
נועה כנראה הבינה. הוא לא.
או שלא רצה להבין.
הלך בין החדרים, הדליק אורות. עצר בסלון. מדפים מסודרים ספרים לפי גובה, חפצי נוי ברווח מדוד. הכל בפדנטיות. למד, כל פריט, איפוא.
באמצע מדף שלישי לב זכוכית קטן, קצת חום ועקום, קנתה פעם בשוק. אמר אז “לשם מה, רק אוסף אבק”. ענתה “אני אוהבת”. הוא שתק, הלב המכוער נשאר.
החזיק אותו ביד. היה לו חמים, אולי סתם דמיין.
חשב על זה שלושה ימים. שלושה ימים שוטט בבית, אכל במקרה, לא ישן. טעה באתר עבודה. חבר שאל “אתה בסדר נעם?”, ענה “כן, בטח”.
ביום הרביעי שלח לה הודעה.
“נועה, אפשר לדבר?”
ענתה אחרי שעה: “אפשר”.
התקשר. ענתה אחרי גונג שני.
היי, אמר.
היי.
מה שלומך?
בסדר. אצל אמא טוב.
שתיקה. שמע אותה זזה, אולי מניחה כוס, על עדן בלא תחתית, מי יודע.
נועה, חשבתי הרבה.
כן.
את יודעת מה אגיד?
בערך.
נועה, אני מבין שפיספסתי משהו עמוק. או ליתר דיוק בחרתי לא נכון.
שקט.
דיברת על אורחים. מנורה. אני זוכר. אני מבין עכשיו. אז לא הבנתי. או עשיתי עצמי לא מבין.
למה אתה אומר?
כי אני רוצה שתחזרי.
שתיקה ארוכה.
נעם…
אני לא מבקש עכשיו. רק רוצה להיות כנה. רוצה שתחזרי. רוצה לנסות אחרת. לא יודע אם אצליח. אבל אנסה.
שקט ארוך. שמע אותה, אולי עם ספל, משנה מקום.
אתה מבין שלהגיד “אנסה” זה לא פתרון? שאלה.
מבין.
מבין שאי אפשר לחיות כאן כמו קודם?
מבין.
לא חושבת שאתה מבין. אל תיעלב. פשוט אתה אומר דברים נכונים כי אתה מפוחד. אבל זה לא להבריג בורג.
אני יודע.
אז מה בעצם אתה מציע?
חיכה.
מציע שנפגש קודם ונדבר. לא בטלפון.
טוב, ענתה. נדבר.
נפגשנו בבית קפה רגיל, מרפסת רעועה, תפריט כתוב בגיר על לוח. נועה לבשה מעיל בז’ המוכר, הייתה קצת עייפה אבל רגועה.
הזמנו קפה. נעם הביט בה, לא זכר מתי הביט בה פשוט ככה, בלי לחשוב על מירווח או על קו.
מה שלומך עם אמא?
יותר טוב. מטפלת בצמחים, קנתה פרחים חדשים. שמחה שהייתי אצלה.
שמח לשמוע.
שתקו.
נעם, אמרה. חשוב שתבין זה לא על שיפוץ טוב. זה טוב שאתה דייקן. אבל הפכת את הבית למטרה. לא לכלי. במקום שנחיה בדירה, חיית בשביל הדירה.
כן, אמר בשקט.
אתה באמת מסכים?
מבין.
איך אדע?
הרים ספל. החזיק. הניח.
לא תדעי, אמר בכנות. גם אני לא בטוח כמה אצליח להשתנות. אבל יודע שאת צודקת אי אפשר ככה. כל עוד היית כאן אמרתי לעצמי “בסדר, סביר”. כשעזבת, נשארה לי קופסה יפה. ריקה.
נועה הביטה.
קופסה יפה, חזרה.
כן.
טוב שהבנת.
תחזירי?
הביטה בחלון. בחוץ גשם אביב. אנשים ממהרים, בפינה עציצים עם צבעונים אדומים, קצת מרוטים מהרוח.
אנסה, אמרה. אבל בתנאים.
תגידי.
חודש לא נוגעים בכלום. לא פטיש, לא דוגמית, לא קטלוג. פשוט חיים.
אוקי.
שבוע הבא מזמינים את יעל ומשה, וגם גדי אם יוכל. יושבים בסלון, כפי שהוא.
הנהן.
ולבסוף אם אתה שוב הופך כל סריטה לקטסטרופה, אני אגיד לך, ואתה תקשיב.
בסדר.
אתה מבין שזה לא מילים? זה באמת קשה.
מבין, אמר. לי קשה. אבל אנסה.
נועה הסתכלה בו עוד רגע, מבט ממשי, של מישהי שרוצה לראות אמת.
אחר כך אמרה: בסדר.
הביתה הלכנו ברגל, למרות שהטפטף. יחד, לא שלובי ידיים, אבל קרובים. היא נשאה את יאיר בכיס, הוא את התיק שלה. למטה, הביטנו בדירה.
דירה יפה, אמרה.
אמת, ענה.
עלינו במעלית. נעם פתח. נועה הראשונה. נכנסה לסלון, הניחה את יאיר על אדן החלון, בלי תחתית.
נעם הביט בקקטוס. בעדן הממורק.
לא אמר מילה.
נכנסה למטבח. שמע אותה ממלאה מים, מלחיצה קומקום.
הלך לסלון. התרווח על הספה. המדפים אותם מדפים, הלב זכוכית עמד במרכז, טיפה מוסת מהציר.
לא יישר.
ביום ראשון התקשרו ליעל. יעל ענתה “סוף סוף!” וצחקה בקול, שאפילו השכנה בטח שמעה. גדי לא יכל להגיע, הבטיח לפעם הבאה. משה הביא יין, יעל עוגה, נועה בישלה שקשוקה, שהבטיחה כבר מזמן.
השולחן נערך בסלון. נעם סידר צלחות, קלט שמשהו לא בזווית. סידר אחד, עוצר עצמו השאיר.
בארוחה היה רועש, קצת צפוף. יעל הפילה בטעות כוס יין אדום השפריץ על המפה. כולם קפאו. נעם הרגיש התקף בפנים, הביט בנועה.
נועה הביטה בו. לא בלחץ. לא חשש. פשוט הביטה.
לקח מפית, ניגב. אמר:
לא קרה כלום.
יעל נשמה. נועה חייכה טיפה.
סיימו מאוחר; דיברו, צחקו, שתו תה. כשהלכו האורחים, היה כבר מאוחר. נועה שטפה כלים, נעם ניגב. שתיקה של שקט מסוג אחר, לא כמו קודם.
אולי יֵצֵא, אמר על המפה.
ואולי לא, השיבה.
לא נורא.
העיפה בו מבט, העבירה לו צלחת.
נעם, אמרה.
מה.
היה טוב.
כן. היה טוב.
גמרו, הלכו לסלון. על השולחן ספל, כתם יין במפה. לב הזכוכית, יאיר בעדן.
נעם הביט וחשב כדאי להסיר כתם לפני שיתייבש, כדאי לשים תחתית, ספל אחד טיפה עקום…
אבל אז חשב נועה צחקה פעמיים הערב: כשיעל סיפרה על החתול, וכשמשה התבלבל בברכה. צחקה כמו פעם, כשעוד שמע “זו האישה שלי”.
עברה לחדר שינה. עצרה בפתח.
בא?
תכף, אמר.
הביט שוב בסלון. בכתם, בקקטוס, בלב.
כיבה אור.
שכב לידה. היא כבר קראה. מנורת הבד על השידה, מאירה רך. הביט בתקרה.
נועה.
מה?
כשאני מדבר על רווחים ומילימטרים את שומעת?
הורידה ספר, הביטה.
שומעת.
על מה את חושבת אז?
הרהרה לשנייה. חשבה באמת.
שאתה רחוק פתאום.
כן, אמר ברוך. כנראה נכון.
היא חזרה לספר.
הוא ידע שאולי לא יצליח. שלוש שנים זה נצח. משהו השתנה אצלה, משהו אצלו. ככה זה כמו תיקון קיר: אפילו אם משייפים, החיבור אחר. הוא ידע זאת טוב מכולם.
חשב עד שנרדם. ועל הגבול בין חצי שינה לחשיבה, חשב עוד: מחר בבוקר, ייקח את יאיר וישים אותו על תחתית, שלא ירד עיגול על הלכה.
פקח עיניים.
תקרה מושלמת, כמו תמיד.
נועה דפדפה בשקט בדף.
שוב עצם עיניים.
יאיר לא יברח. הוא יחכה עד הבוקר.
