ביום שלישי, כ”ה בחשוון, רשמתי ביומן.
במושב רמות כולם הכירו את איתן. לא כי היה מלך השכונה או נדבן גדול, פשוט המשק שלו תפס את כל הכניסה, ובלעדיו מעט דברים הוחלטו כאן. איתן היה גבר חסון, גוץ, עם עיניים תמיד אדומות, שבזמן האחרון הביטו יותר ויותר מלוכסן.
אשתו, נועה, הייתה מהנשים שנכנסות הביתה כמו קרן שמש. בגיל עשרים ושש היא עדיין נראתה ילדה, שערה הבהיר קלוע, קולה חרישי, חיוכה ביישני. היא הייתה צעירה מאיתן בהרבה, וכל המושב רחש אז:
“למה בחורה צעירה כזו הלכה על זקן?”
הסיבה הייתה פשוטה: אמא של נועה, אלמנה עם פנסיה זעומה, נשמה לרווחה כשאיתן שלח שדכנים.
“בת שלי, לא תחסרי כלום. יש לו משק, פועלים, גג טוב מעל הראש, אוכל, שפע. לא לנצח נרעד בצריף.”
ונועה לא התווכחה. היא מעולם לא התרגלה להתווכח. התחתנה, ובהתחלה החיים באמת השתפרו. איתן התייחס אליה בסבלנות, אפילו בחיבה לפעמים. הבית היה מלא טוב. הפועלים, שבעה רווקים ועוד נשואים ממושבים שכנים, גרו באותו צריף ארוך על שטח המשק. איתן שילם להם בדיוק, לא עיכב, האכיל מקדרה משותפת. הגברים היו מרוצים: עבדו בלי רטן, הבוס היה חבר, האדמה שלו. כלומר, לא שלו, אבל אלה פרטים.
על הפרטים האלה ידעו רק מעטים. את הקרקע של המשק איתן לא רשם על שמו כחוק. הוא סידר הכל דרך המועצה האזורית בהיכרויות, מסמך עם חתימה של מישהו מתאים, והסכם בעל פה עם ראש המועצה.
רשמית הקרקע נחשבה חקלאית, שייכת למישהו לא ידוע, ובפועל איתן שלט בה כמו אציל. מיסים שילם בקמצנות, חלק שיחד במזומן פקידים מוכרים, חלק פשוט התעלם.
“אולי לא יבואו, למי אכפת?” היה אומר, טפח על הכיס.
אבל משהו השתבש בו בחצי השנה האחרונה. לאט, בלי להרגיש, התחיל לשתות קודם בערבים, אחר כך בצהריים, ואז בבוקר מצא תירוץ למזוג כוס. העסקים התבלבלו: החמיץ מועדים, קנה מספוא רע, הסתכסך עם ספקים. הפועלים שתקו תחילה, אחר כך רטנו.
“איתן, מתי משכורת? כבר חודשיים לא שילמת,” העז לשאול דוד המבוגר, שעבד אצלו חמש שנים.
“אוי!” שאג איתן, מוזג לעצמו כוס חדשה. “שיהיה לך מצפון! אני נותן לך גג מעל הראש, אוכל, ואתה… חכה!”
החודש הראשון הפועלים סבלו. השני גם, אבל התחילו לדבר על לעזוב. אך לאן ילכו, כשהעבודה פה בשטח שלו, והוא חייב להם כבר חודשיים? והחורף עוד חודש, המושבים מסביב נידחים, אין עבודה בשום מקום.
נועה ראתה הכל. שמעה בלילות איך הפועלים הזועמים צועקים יחד בצריף על כל המשק. ראתה איך בעלה חוזר מהם כועס, פניו מעוותות, וקודם כל מחפש את הבקבוק בארון. היא ניסתה להתערב. בשקט, נשי:
“איתן, אולי תיתן לאנשים את הכסף? הם עובדים…”
“תסתמי!” צעק. “מי את, שתגידי לי, כפויית טובה! הוצאתי אותך מהבוץ, מלביש ומנעל אותך, ואת?!”
נועה קפאה כמו ארנבת לפני צפע. אחר כך, כשהוא נרדם, ניגבה דמעות והלכה לרפת לבדוק אם האכילו את הבהמות. כי הפועלים הנפגעים והכועסים גם החלו להזניח. הכבשים לא קיבלו מספיק אוכל, הפרות לא נחלבו עד הסוף.
“למה את מגנה עליו?” שאל אותה פעם דוד, כשהיא חלב שתי פרות בשבילו בשקט. “ברחי מכאן, בחורה, לפני שיהיה מאוחר.”
“לאן אלך? הוא בעלי,” לחשה נועה. “אמא לא תקבל אותי בחזרה, בושה. והוא… הוא לא תמיד היה כזה… פעם היה אחר.”
“פעם,” צחק דוד. “פעם הדשא היה ירוק יותר. עכשיו הוא אדם אבוד. וגורר אותנו איתו.”
בערב ההוא איתן השתכר במיוחד. יצא למרפסת, מתנדנד, צעק שהוא המלך והאלוהים כאן. אחר כך הלך לצריף הפועלים “לעשות סדר”. נועה ישבה במטבח, מחבקת ספל תה קר, והקשיבה לבעלה פורץ לדלת של אחרים, מקלל, ומישהו, דוד או עידו הצעיר, צועק לו בחזרה.
מחוץ לחלון טפטף גשם סתווי מאוחר. במשק כבו האורות. ובמועצה האזורית, בחדר חמים של מישהו, שכבה תיקייה עם חובות וקרקע לא רשומה, ומישהו כבר העביר אצבע מהורהרת על שמו של איתן.
אבל איתן לא ידע. הוא היה עסוק מדי בלהרוס את חייו לבנה אחרי לבנה, כוס אחרי כוס, ריב אחרי ריב. ונועה ישבה בחושך וחשבה כמה קשה להיות טוב, כשמי שאת מנסה להציל אפילו לא רוצה שיצילו אותו.
בלילה ההוא ייללה הרוח מבעד לקירות הדקים של צריף היער. נועה לא ישנה, הביטה מבעד לחלון שאור ירח עמום חדר דרכו. היא יצאה, עמדה על המרפסת, לבשה מעיל. ולפתע מישהו מאחור כיסה את פיה בידו, תפס אותה בזרועותיו, גרר אותה למקום כלשהו. היא פחדה.
כשהתעוררה, ידיה רעדו, לא מקור, מפחד שהתחיל מפנה מקום להפתעה. ראתה את יוני, פועל שלנו, גבר בריא ויפה תואר. יוני לא עשה לה רע.
הוא הביא אותה לצריף קטן, בגסות אך כמעט בזהירות, כמו שנושאים חפץ שביר, חוששים להפיל. סגר במנעול, והיא שמעה אותו מתעסק מבחוץ, מתקן משהו, בודק. ואז דממה. אפילו נשימתו פסקה, כנראה עמד מתחת לדלת, האזין אם היא בוכה.
נועה לא בכתה. היא פתאום הבינה שבשבי הזה, בצריף היער עם רצפת עפר ותנור עצים, נושמים איכשהו יותר בקלות מאשר בביתה שלה. בבוקר יוני הביא לחם, שומן, כוס חלב. הניח על שולחן גס, פתח בשתיקה את הצרור. וכבר עמד ללכת, כשנועה שאלה בשקט:
“למה עשית ככה, יוני?”
הוא קפא ליד הדלת. כתפיו רחבות, גוץ, ידיו מלאות צלקות ישנות מחבלים וקש. מבטו עקום לא כועס, יותר כמו ניצוד.
“בעלך לא משלם לנו כסף,” אמר בקול עמום. “חודשיים. לי אמא במושב השכן לבד, הפנסיה שלה זעומה. הבטחתי לעזור.”
“ובגלל זה חטפת אותי?” נועה שאלה בשקט.
היא מעולם לא הרימה קול. עכשיו הביטה בו כאילו לא מאשימה, אלא מנסה להבין. יוני שתק, ואז הסתובב בחדות ופרץ:
“את רוצה להמשיך לחיות איתו? הוא לא רואה אותך ימים, צועק, מעליב. שיכור כלוט. צעקות, קללות, אלימות… שמעתי איך צעק עליך בשבת שעברה במטבח. יצאתי לעשן, שמעתי הכל.”
היא החווירה. הורידה עיניים.
“לא עניינך, יוני.”
“לא, זה ענייני,” אמר לפתע בתקיפות וצעד אליה, עצר במרחק שני צעדים. “כי אני… לא יכול לראות את זה. איך את מתכווצת כשהוא עובר. איך את שותקת. והוא… סלחי לי, גברתי, אבל הוא בהמה.”
נועה הרימה עיניים. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הביטה במישהו לא בחשש, לא באשמה רגילה, אלא בעניין חי ואמיתי. יוני היה יפה, עצמות לחיים רחבות, אף ישר, לסת כבדה עם גומה. ובדבריו הייתה פשטות כזו, חמימות מוזרה, שצבטה בחזה.
“ריחמת עליי?”
“אני לא מרחם,” הזעיף פנים. “אני…”
לא סיים. קפץ החוצה, טרק את הדלת. והמנעול ננעל שוב. כך עברו שלושה ימים. יוני הביא אוכל, הביא סמרטוט נקי במקום מגבת, תיקן את המגופה בתנור, סתם את החורים בקירות שלא ינשב. כמעט לא דיברו, פחדו ממילים. אבל בערב אחד, כשהוא חימם מים על התנור שתתרחץ, נועה אמרה פתאום:
“אתה יודע, החיים עם איתן לא קלים. אמא שמחה שלא אחסר כלום. ואמת, לא חסר לי כלום. חוץ מדבר אחד.”
“מה?” שאל יוני.
“שמישהו יסתכל עליי כמו על אדם. לא כמו על רהיט. לא כמו תוספת למשק. אלא כמו על אדם חי.”
יוני קפא עם הסיר בידיו. אחר כך הניח אותו על השולחן, נאנח בכבדות, התיישב מולה על הספסל. הניח לפניו את ידיו הגסות, אצבעות סדוקות, ציפורניים שבורות.
“אני מסתכל,” אמר בשקט. “כבר הרבה זמן. מהיום ההוא שריחמת על פרה שלא נחלב, ובלילה הלכת לרפת בעצמך. ואני נגררתי אחרייך, חשבתי שאת בודקת גנב. ואת פשוט… ריחמת. עמדת ליד הפרה, ליטפת אותה ולחשת משהו טוב. ואף אחד לא ראה אותך. היית לבד. ודמעה זלגה על הלחי. אז הבנתי ש…” המילים נגמרו. הוא בלע בכבדות.
נועה הושיטה יד ונגעה באצבעותיו. הוא נרעד, אך לא התרחק.
“יוני, ומה אם הוא ישלם? אז תשחרר אותי אליו?”
“לא יודע,” לחש. “חשבתי שישלם ונגמר, את חופשייה. עכשיו… לא רוצה.”
היא חייכה בפעם הראשונה מזה שנים לא חיוך מנומס שהיא חייכה ליד שולחן החמות או בחג המושב. אלא חיוך אחר, עייף אבל אמיתי.
“ואני, יוני, לא רוצה אליו. לא בשביל שום כסף. לא בשביל שום… הבטחות.” והוא לחץ את ידה בזהירות.
ביום השלישי איתן מצא מכתב. יוני הניח אותו מתחת לדלת ביתם בלילה. קצר, ללא חתימה: “שלם לפועלים חודשיים ותקבל את אשתך חיה ושלמה. אחרת תאשים את עצמך.”
איתן, רועד מהחמרמורת, התרוצץ במשק. צעק על הפועלים, האשים את כולם: דוד, עידו, אפילו ויטלי הזר. יוני עמד בצד, גירד את האדמה עם קצה המגף, ופניו אבן. רק עיניו דרוכות, כמו זאב שחש מלכודת.
“איפה היא?” איתן תקע אצבע אליו. “דבר, יוני!”
“מה אני יודע?” ענה יוני באדישות. “אולי ברחה מצער.”
איתן חרק שיניים. אך באותו ערב נסע למועצה, משך כמעט כל החסכונות שהיו לו, וחילק את החוב. דוד ספר את הכסף על כף ידו, צחקק וחייך מרוצה.
“כבר מזמן.”
אבל למחרת הגיע מכתב מנועה. כתב יד קטן, חיוור, בעיפרון על דף מחברת אפור: “איתן, אל תחפש אותי. אני חיה ושלמה. נכון, אף אחד לא מחזיק אותי. עזבתי אותך מרצוני החופשי. אליך לא אחזור. את הכסף לפועלים נתת, כל הכבוד. ממני אל תצפה לכלום. אפילו לא משמי. להתראות. נועה.”
איתן קרא את המכתב שלוש פעמים, אחר כך שתה כוס ערק, ניפץ את הכוס בזווית השולחן וילל, מזעם או מכאב. את אשתו לא אהב, אבל בבית צריכה להיות עקרת בית. הפועלים שמעו את היללה והחליפו מבטים.
היא ישבה על הדרגש ומיינה ענפים יבשים להסקה. יוני הגיע לצריף לפנות ערב. המנעול היה תלוי פתוח, היא עצמה הרימה את הבריח מבפנים. ישבה על הדרגש, מינת ענפים.
“נו, נגמר,” אמר, עומד על הסף. “את הכסף הוא נתן. את כבר לא בת ערובה.”
“אז עכשיו אני פשוט נועה,” הרימה אליו עיניים. “ולא אשתו של איש.”
יוני עשה צעד, אחר כך שני. התיישב לידה בלי להביט. ושתק הרבה. ואז חיבק אותה בפעם הראשונה בחיים כמו שבאמת רצה לחבק אדם אהוב, בתשוקה ובחמדנות.
“הישארי,” אמר בקול עמום, טמן את ראשו בשערה. “לא בצריף הזה, לא. אני אקים לי אחר, חדש, במושב שלי. נחזיק פרות, לא אצל איתן, לבדנו. אני יודע לעבוד, לא נאבד.”
נועה הניחה ראשו על כתפו. ושם, בצריף היער ההוא שהריח עשב יבש ועשן תנור, פתאום הבינה שלראשונה מזה שנים ארוכות היא לא פוחדת ממה שיבוא.
כי החיים עם איתן לא היו קלים, הם היו ריקים, קרים, מתים. וכאן, עם האיש השתקן, המגושם, הטוב הזה, אפילו הקירות נשמו חום.
“נשארתי,” לחשה. “נשארתי, יוני.”
מחוץ לחלון טפטף שוב הגשם. אי שם במושב קראו תרנגולים, והמשק של איתן היה בהישג יד. אבל עכשיו המרחק הזה נראה עצום, כמו בין החיים של אתמול לחיים של היום.
עוד צפויים להם הרבה: אביב רעב, רכילויות זרות. עוד יבנו בית לבנה אחרי לבנה, יגדלו ילדים, ילמדו לבטוח זה בזו. אבל בערב ההוא פשוט ישבו מחובקים על דרגש ישן, ואף אחד בעולם לא יכול היה להפריד ביניהם, לא האדון של אתמול, לא תאוות בצע, לא הסתיו העמום והלח הזה.
ובמשק של איתן בינתיים התפזרו הפועלים. מי לעיר, מי לבתיהם. נשארו רק פרות, כבשים, קרקע לא רשומה וחובות ישנים למס הכנסה. ודממה שבה הלכו והתחזקו צעדיהם של אלה שבאו לבדוק אותו. אבל זה כבר סיפור אחר.
לקח לי הרבה זמן לכתוב את ההתרחשויות האלה ביומן. מה למדתי? שלפעמים הגאולה מגיעה ממקום לא צפוי, ושמי שנראה כמו כלא יכול להפוך לחירות אמיתית, אם רק מישהו מסתכל עליך כמו על אדם. אני כבר לא אותו פועל שותק. יש לי בית, ויש לי אותה. וזה השיעור שלי: אל תפחד לחטוף את מי שאתה אוהב מהחורבן, גם אם זה אומר לחטוף אותה ממש.
