Author: Alejandro García
25 במרץ, 2024 אני, איתן כהן, בן 34 מירושלים, תמיד חלמתי לצאת ממעגל העוני בעזרת גידול חזירים. אני יודע שזה לא ענף פופולרי בארץ, אבל באזור בגליל העליון
אני נזכר באותו יום, כאילו היה זה בעבר רחוק, אבל התחושה עדיין חיה בי. אף אחד לא הכין אותי למה שקרה בבית החולים ההוא בירושלים, ולא חשבתי שאהיה שונה כשאצא משם.
תקשיב, זה סיפור לא פשוט לספר, אבל אני משתף אותך כי אני סומך עליך. אז אני דביר, וכל החיים שלי לא היו בדיוק בכלל קלים, אתה יודע? אמא שלי, תמר, ילדה אותי
סנדוויץ אחד וסוד בן חמש עשרה שנה לפעמים נדמה לנו שאנחנו בסך הכול עושים מעשה טוב קטן. אבל מה אם אותו מעשה הוא המפתח לעבר שלנו? היום אני רוצה לשתף בסיפור
את צדיקת הדור, שלי. אם לא את, אמא שלי מזמן הייתה במוסד סיעודי. אני חייב לך את כל חיי. קולו של עידו היה רך ונוגע ללב. הוא נישק את ראשה של אשתו, הניח על
Life Lessons
אסור לשיר את מחייכת לא נכון. נעמה לא מיד ירדה לסוף דעתו שזה מופנה אליה. עיניה שקעו בכפות הידיים, מונחות על ברכיה, מעל שמלה בצבע כחול כהה, שלא הייתה בוחרת בעצמה לעולם.
В затишье 1943 года, в небольшом мошаве на севере Израиля, носила Дנה Коэн траур по погибшему на фронте мужу с таким достоинством и благородством, что
בדרך כלל בחמש וחצי בבוקר שורר שקט מוחלט במושב שלי. השמיים עוד אפורים, הפרות זזות בעצלתיים בדיר, והאוויר הקר מלא ריח של חציר טרי. באותו בוקר בדיוק סיימתי
יומן אישי, 12 ביוני בערב התרמה מפואר במלון היוקרה “הילטון תל אביב”, שבו הכל נמדד במותגים ובתגי מחיר, שוב חשבתי: כמה בקלות אנחנו שוכחים את מה
לפעמים מספיק רגע אחד כדי לחרב חיים, ופרט אחד קטן להחזיר הכול למסלול. היום אני רוצה לשתף ביומן שלי סיפור שעשה לי צמרמורת אמיתית. סצנה 1: כעס והאשמה בעלת