אסור לשיר
את מחייכת לא נכון.
נעמה לא מיד ירדה לסוף דעתו שזה מופנה אליה. עיניה שקעו בכפות הידיים, מונחות על ברכיה, מעל שמלה בצבע כחול כהה, שלא הייתה בוחרת בעצמה לעולם. לוחצת בכתפיים, בוהקת מדי, לא שייכת לה.
נעמה. אמרתי, את מחייכת לא נכון. הכל נראה מתוח. כולם שמים לב.
אמנון לחש מבלי לסובב את ראשו. הסתכל לאולם שם כבר התאספו אורחי החגיגה של החברה שלו. עשרים שנות קיום. ערב חשוב. אירוע גדול. התפקיד שלה כבר הוגדר מראש, כמו סעיף בחוזה: לשבת לצידו, להיראות יפה, לא לדבר יותר מדי, לא לשתות מעל כוס אחת, לא לפתוח שיחות עם שותפים אלא אם ביקש אישור.
סליחה, אמרה.
פחות סליחה, יותר הפנמה.
המסעדה הייתה מהסוג בו מרגישים את הכסף פיזית. לא בהתרסה אלא כנוכחות שקטה; במשקל המפות על השולחנות, באור המועם של הנברשות, במסלול המלצרים השקט כספינות באוויר. נעמה כבר הייתה כאן כמה וכמה פעמים, ותמיד חשה מיותרת. לא כמו אשת-איש מוצלח, אלא אישה חיה עם שם, עם סיפור, ועם משהו שאולי נשאר בה אי-שם בפנים.
בת 55 הייתה. עשרים ושמונה מזה לצד אמנון בן-שלום. הכירו בשנה האחרונה שלה באקדמיה למוזיקה בירושלים. הייתה בולטת, מלאת קול, מאוהבת ברחמן ובצ’ייקובסקי. הוא היה יזם צעיר, עיניים בוערות וביטחון שכל העולם ניתן לעיצוב. הביט בה כאילו היא עצמה העולם. אחר כך התברר שרק רצה לעצב גם אותה.
אמנון, אולי אלך לרונית? היא יושבת שם, לבד.
רונית תחכה. אין מה לעשות אצל השולחן של משפחת גולן.
אנחנו מכירות כבר עשרים שנה.
נעמה קולו לא היה כועס. בעיקר עייף, כאיש שמסביר לילד אותו הדבר בפעם המאה זה ערב חשוב. רק תשבי ותחייכי.
חייכה. היטב. על פי הכללים.
עוד ועוד מוזמנים זרמו פנימה. שותפים, לקוחות, אנשי מפתח, נשותיהם. כולם נאים, קולניים במידה, מדברים בהרצליה-ביזנסית. נעמה תפסה שברי שיחות וחשבה מתי דיברה לאחרונה על דברים שמעניינים אותה באמת. על מוזיקה. על מבנה פוגה. על איך הקונצ’רטו השני של רחמן עוד מפרק אותה, גם כשהיא רק שומעת אותו בסלון.
בבית רדיו בקושי הדליקו. אמנון לא אהב מוזיקה קלאסית. היה אומר שזה “עושה לו רעשים בראש”.
פתאום, בשולחן הסמוך, אישה בשמלה אדומה התגלגלה מצחוק מסיפור של מישהו. צחוקה היה אמיתי, צרוד משהו, חי. נעמה קלטה שהיא מביטה בה בקנאה לא בגלל הגיל או היופי, אלא פשוט כי צחקה מתוך רשות ללא אישור.
הערב התגלגל בדרכו. ברכות, מחיאות כפיים, נאומים על עשרים שנות הצלחה ועתיד מזהיר. אמנון הרים כוסית קצרה וקולעת, כהרגלו. הקהל מחא לו וסמך עליו ש”יידע להחזיק אולם”. פעם, אולי, גם היא ידעה. לעמוד מול אנשים, לשיר עד שיחסיקו לנשום.
המופע האחרון היה לפני עשרים וארבע שנה, בערב באקדמיה למוזיקה; משם אמנון לקח אותה מוקדם כי היה צריך לטפל בעסק.
המנחה הכריז על תחרות כישרונות בסיום, כשהקהל היה משוחרר יותר. מין שעשוע: מי שרוצה קם ובוחר להצחיק, לקסום, לשיר. אמנון רטן.
טעם רע, לחש.
נעמה שתקה. הביטה לעבר הבמה. מיקרופון. לידו פסנתרן צעיר עם פנים טובות שכבר ניגן קטעי רקע בארוחה. קלטה את ידיו הארוכות, את הטיית הראש הקלילה שלו לקצב, אפילו בקטעים שקטים.
שניים עלו לדובב בדיחה, מפוחית. הקהל מחה כפיים ברוח טובה, בלי להתרגש. המנחה שב להזמין משתתפים, ודממה סמיכה ירדה.
נעמה חשה משהו זז בה, לא בהתרסקות יותר כמו דלת שלא זזה שנים ונפתחת מטפיחה קלה. הניחה מפית, קמה.
לאן את הולכת? שאל אמנון.
לשירותים.
לא הלכה לשירותים. הגישה למנחה לחש באוזן. הוא הרים גבה, הנהן. פנתה לפסנתרן, שיחה שקטה של פחות מדקה. הנהון והתעוררות בעיניו.
כשהנחה קרא בשמה, אמנון כנראה לא קלט מיד. אחרי שניות הבין. נעמה קלטה את פניו בזווית העין לא הביטה אליו ישירות. הביטה אל המיקרופון.
היו שלוש מדרגות לבמה. עלתה ועמדה מול כל האורחים, זרים בחליפות וגלימות נוצצות. חלק כבר התעסקו בעניינם, אחרים ציפו בנימוס לעוד “הופעה”.
הנהנה לפסנתרן.
הוא חיפש אקורדים והאולם שקט, כי לא הייתה מדובר באיזה להיט או קלאסיקה פופולרית. זה היה רחמן. ווקליזה. היצירה שהגישה בבחינת הגמר שלה. בלי מילים רק קול ומוזיקה.
התחילה לשיר. בשניות הראשונות בעצמה התקשתה להאמין: יש לה קול. הוא לא נעלם בשתיקה הזו, לא התייבש. רק השתנה. ייחודי, מבוגר יותר, אבל חי מאוד.
ושקט ירד באולם פתאומי, לאט לאט כולם השתתקו, כיבו קולות וצפו למרכז. נעמה כמעט לא קלטה את זה; כל כולה בדיוק הצליל, בנשימה, ולא לחשוב על אמנון, לא על הפנים שלו, לא על מה שיקרה אחר כך.
אחר כך לא משנה. עכשיו יש רק את זה.
הקהל שתק רגע אחרי התו האחרון. ואז קם. לא מייד, חלק-חלק אבל קם. מחיאות כפיים אמיתיות, לא מנומסות. האישה באדום צרחה “בראבו!” הפסנתרן הביט בה כלפי מעלה, נדהם.
נעמה ירדה מהבמה, רגליה רועדות מעט, הלב פועם, אבל בקצב. פנתה לשולחן, יודעת שבתוך שניה תראה את פניו של אמנון.
הוא לא מחא כפיים.
שבי, אמר.
התיישבה.
את מבינה מה עשית עכשיו?
שרתי.
תחסכי חוכמות, קר ולאט. הפכת את עצמך לעניין המרכזי באירוע שלי. בלי אישור. את יודעת איך זה נראה?
איך זה נראה?
כאילו אשתי מחפשת תשומת לב. כאילו לא מספיקה לה. שתה מהכוס, הניח לאט בחזרה. נלך עוד עשר דקות.
אמנון, עוד לא…
עשר דקות.
שלושה הספיקו לגשת אליה. האישה באדום (סתיו), לחצה ידה, אמרה: “מדהימה, מאיפה את?” גבר מבוגר עם זקן לבן אמר רק: “נפלא. אצל מי למדת?” רונית שמזה עשורים מוכרת לה, רצה מהשולחן, חיבקה, הריח שלה תיבל את האוויר, ונעמה כמעט בכתה.
נעמה, איפה היית כל השנים? שמיים, שרת כמו…
רונית, זזים, אמר אמנון, שהופיע פתאום. אחז בזרועה, לא בגסות, אך בלחץ מורגש אפילו מבעד לבד השמלה. סליחה, לראש נעמה כואב. חייבים ללכת.
בדרך לא דיבר, והשקט היה חמור מכל. נעמה הביטה בחלון, אורות העיר בליל תל אביב, חנויות, פנסים. הייתה שלווה משונה בתוכה. לא שמחה ולא פחד משהו אחר. כאילו נזכרה רק עכשיו איך קראו לה כשנולדה.
בבית הוריד את הז’קט, תלה, פנה אליה:
ככה. אני מבין שמשעמם לך. אני מבין שאת רוצה משהו לעצמך. אבל יש גבולות. שמת אותי במבוכה מול אנשים שכל פרנסתי תלויה בהם.
שרתי. מחאו כפיים.
עשית מעצמך מופע בחברה. מבינה את ההבדל?
לא, אמרה, והופתעה לשמוע עד כמה קול רגוע. תסביר.
הביט בה ממושכות, אז אמר:
הכל יש לך. בית, רווחה, מעמד. מה חסר לך? ובכנות, לא אתאמץ להבין.
אגיד לך מה חסר. חסרה לי אני.
מה זה אומר?
אתה יודע.
הלכה לישון, נשכבה בלי לפשוט את הבגדים, ובהתה בתקרה הלבנה, החלקה, כמוהם כלפי חוץ. שמעה אותו מסתובב, דלתות נפתחות ונסגרות. אז נדם הכל.
לא נרדמה. חשבה. נזכרה איך לפני חמש עשרה שנים הסכימה לפטר עצמה מהמוסד בו לימדה פיתוח קול. אמר שמורה לזמר לא ראוי כבודה, שהמשכורת מגוחכת, שאין למה לעבוד. הסכימה מתוך תקווה “להגשים את עצמה”. זה לא הגיע, כל פעם שניסתה הוא ידע למה לא מתאים, לא נוח, או לא דרוש.
לא הרים יד. לא הרים את הקול. הסביר תמיד ברוגע מה נכון ומה לא. עשרים ושמונה שנה של הסברים עד שהפסיקה לשמוע את קולה הפנימי. אפילו בראש.
עד אתמול.
בבוקר, כשנשטף במקלחת, הורידה תיק ישן מהארון. שמה בו ניירת: תעודות, דרכון, דיפלומה של האקדמיה שמצאה במגירה, כמה תמונות, נייד, קצת מזומן שחסכה בשלוש השנים האחרונות “למקרה חירום”. לא ידעה איזה מקרה עכשיו ידעה.
לבשה ג’ינס, סוודר, מעיל. כשיצא מהמקלחת חיכתה בדלת עם התיק.
לאן את הולכת?
אני עוזבת.
דממה ארוכה.
דברי בהגיון.
אני מדברת. אני עוזבת.
נעמה ניגב ידיים, הביט על כמו שמסתכלים על מישהי בהתקף. את בהיתקפות. תשכבי, נרגעים. ננהל שיחה בערב.
כבר שוחחנו.
אין לך כסף. אין לך עבודה. תגיעי לאן?
אגיע לאן שצריך.
נעמה, את מצחיקה. בת חמישים וחמש. תגיעי…
פתחה דלת, יצאה. מאחוריו קולה העמום אין מילים. לוע המעלית אט, והביטה על השתקפותה בדלת המטאלית מקומטת, מטושטשת משהו. כמעט חייכה למראה.
הלכה רגלית. רק הלכה. הסתיו היה יבש וקריר, ריח עלים וקפה עלה מקפה שכונתית. נכנסה, לקחה כוס, התיישבה ליד חלון, שלפה נייד, התקשרה לאדם היחיד שהרגישה שתוכל.
רונית, אני צריכה עזרה.
אלוהים, מה קרה?
עזבתי את אמנון.
שתיקה. ואז:
איפה את?
רונית, חיה לבד בדירה קטנה בחולון ילדיה בגרו מזמן, בעלה נפטר פתחה הדלת ושתקה. רק אמרה:
בואי. המים כבר רותחים.
ישבו במטבח עד מאוחר. נעמה סיפרה, רונית הקשיבה, לא קטע ולא גלגלה עיניים שפכה תה. לבסוף אמרה:
עזבת. זה העיקר. השאר מטופל.
יחסום כרטיסים. בטח כבר עשה.
חסם?
כן. הבהיר בשנה שעברה: אם אעזוב תראי.
נראה אותו, נאנחה רונית.
לא ארך זמן עד שהטלפון התמלא הוא, העוזר שלו, ואז אמא של נעמה, שבעצמה הספיק לשכנע. אמא בוכה בטלפון, אומרת שאמנון סיפר לה שקרה לנעמה התמוטטות “אחרי ערב חברה”, שהיא יצאה מהבית לא במצב תקין וצריכה עזרה.
אמא, אין לי התמוטטות.
נעמה’לה, הוא דואג. אמר שהתנהגת מוזר, שאת צריכה רופא…
אמא, שרתי. עליתי לשיר. זה לא התקף.
הוא אומר שהיה לא ראוי, היית לו לבושה…
אמא. אני בסדר. אני אצל רונית. אדבר איתך מחר.
באמת נחסמו החשבונות. גילתה כשרצתה למשוך כסף, הכרטיס נדחה. הכסף מהמזומן הלך מהר, רונית לא הסכימה לקחת דמי שכירות אבל זה כמובן לא פתרון ארוך.
אחרי שלושה ימים אמנון שלח לה בגדים. לא בא בעצמו אלא שני גברים זרים הביאו חבילות. נעמה פתחה בכניסה: שמלות קיץ באוקטובר, נעלי עקב, קישוטים שוליים, לא מעיל אחד חם, לא ספר אחד חשוב. מסר מהדהד.
יום אחר כך אמא התקשרה; אמנון בא אליה, שתה תה והסביר שנעמה תמיד הייתה רגישה, שהוא עשה הכל, שהיא לא העריכה, שהוא דואג וחושש שהיא צריכה עזרה מקצועית. אמא תמיד ידעה להקשיב למי שמסביר בשקט.
נעמה, אולי תחזרי, תדברו…
אמא, הוא חוסם לי חשבונות ומספר שאני משוגעת. מבינה מה זה אומר?
אמא היססה.
גבר, נעמה’לה. כולם כאלה כשהם נעלבים.
נעמה ניתקה ובהתה בחלון. אחר שלפה את תעודת הגמר מהתיק, הניחה על השולחן. כריכה כחולה, אותיות זהב. נעמה בת צבי בן-שלום. בוגרת מחלקת זמרה קלאסית. אולי חמש עשרה שנה לא ראתה אותה.
בבוקר התקשרה לאקדמיה למוזיקה בירושלים שאלה על פרופ’ אריה ברק, המרצה שלה. חשבה שאולי כבר הלך לעולמו. אבל עדיין כאן. עבד במוסד, בן מעל שבעים. הביאו את המספר.
פרופ’ ברק? זו נעמה בן-שלום. זוכר אותי?
שתיקה ארוכה.
בן-שלום? מהשנה הרביעית?
כן.
זוכר בהחלט. נעלמת לי, נעמה’לה. שנים לא שמעתי עלייך.
נעלמתי. אתה צודק. פרופסור, אני צריכה עזרה.
נפגשו כעבור יומיים בכיתה קטנה בקומה שלישית. היה בדיוק כפי שזכרה: קטן וצנום, עיניים נוקבות, ידיים אחוזות בברכיו. התבונן ואמר:
הזדקנת.
גם אתה.
ככה זה. חייך דק תשירי.
עכשיו?
כן, למה לחכות?
שרה. בהיסוס, ריאות שלא משתפות פעולה, רעד בגבוהים. ברק לא הפסיק אותה. אחרי שסיימה שקט.
יש קול, פסק. הטכניקה חלשה. נשימה על הפנים. אבל יש קול. זה מה שחשוב, נעמה’לה. כל השאר חוזר.
תוך כמה?
תלוי בך. אם תעבדי ברצינות, בדו-שלושה חודשים אפשר לדבר תכלס. פנה. למה הפסקת?
התחתנתי.
הבעל אסר על שירה?
לא אסר. פשוט… זה מה שיצא. לאט לאט.
הביט בה ארוכים.
לאט לאט, חזר. טוב. בן-שלום. מתחילים לעבוד.
התאמנו יום-יום. נעמה הגיעה לתשעה בבוקר, הלכה שתיים, לפעמים מאוחר. הקול חזר לאט ובגלים יום בא בקלות, אחר כך כאילו שוב מאפס. ברק היה קשוח “לזמר אין גיל. יש טכניקה ויש רצון. כל השאר תירוצים”.
רונית מצאה לה עבודה זמנית להדריך חוג שירה לגיל הזהב בבית תרבות. משכורת צנועה אבל שייכת לה. אהבה את המפגשים, נשים בנות שישים ושבעים ששרו פשוט כי רצו. בלי קריירה, בלי מה יגידו. זה ריפא.
אמנון לא נח. דרך מכרים שמעה שהוא מפיץ שמועה: עזבה בגלל פסנתרן כלשהו, מצבה הנפשי רופף, שנים סבל ממנה. משתנה לפי קהל, העיקר: היא בעייתית הוא קורבן. חלק קונים, חלק מנידים ראש. אמא מדברת לעיתים רחוקות, נזהרת במילים.
את חושבת על העתיד? על מגורים?
חושבת.
הוא מוכן לדבר בשקט רק אם תחזרי.
לא חוזרת.
אפשרי להגיע להסכם… גירושים, רכוש…
אמא, הוא חוסם אותי ומספר שאני חולה נפש. אין הסכם עם אנשים כאלה. גמרנו.
אמא נאנחת לשיחת נושא. נעמה לא כועסת עליה. דור אחר, הבנה שונה של מהו נישואים וסבלנות. קשה לדרוש ממי שלא למד לדבר בשפה שאתה מדבר.
אחרי חודש ברק אמר משהו חשוב. באמצע סידור התווים לפתע פלט:
עוד חודשיים קונצרט צדקה גדול בעיר. תוכנית קלאסית. מחפשים סולניות. אוכל להמליץ עלייך.
נעמה קפאה.
לא שרתי כבר עשרים וארבע שנה.
אני יודע.
קהל יהיה מכובד?
קונצרט מועבר בטלוויזיה של האזור. גיוס כספים לבית חולים לילדים. כן, קהל מכובד.
שקלה.
אחשוב.
אל תתמהמהי. לא מחכים.
הסכימה אחרי יומיים. ברק הנהן כאילו לא הייתה לו ברירה.
ששת השבועות הבאים היו אינטנסיביים כמו בימי בגרות. בנו תוכנית: אריות, רומנסות, ולסיום, לבקשת ברק, שוב רחמן יצירה קשה יותר. נעמה התאמצה עד שנרדמה אצל רונית על הספה. עייפות אחרת מהעייפות של חיי הנישואין אז הייתה מדכאת, עכשיו הייתה חיה.
רונית גוננה עליה, וידאה שהיא אוכלת, נוזפת על שעות העבודה המרובות. נעמה צחקה כך צריך. הקשר התהדק, יותר מבשנים שקדמו; חיים, כשאין מסכות, מקרבים.
שלושה שבועות לפני הקונצרט התחילו הצרות. התקשר האחראי, בחור צעיר ומגומגם: “יש כמה הסתייגויות לגבייך”. ענה למבוכה.
התקשרו אליך מצד אמנון?
שתיקה.
לא יכול להתייחס.
ברור.
התקשרה לברק. הוא, קצר:
בואי מחר. אני אסדר.
ברק סידר. איך, לא שאלה. נותרה בתוכנית. אבל הסיפור לא נגמר. שבוע לפני המופע רונית צילצלה באמצע חזרה:
נעמה, היו פה שניים. אמרו ששלח אותם אמנון. שאלו אם את מתגוררת אצלי.
מה ענית?
שאין לי מושג מי זו נעמה. אבל הם מסתובבים בחוץ. תזהרי.
בתוכה יורדת פתאום צינה. לא ממש פחד יותר ודאות: לא ישחרר. התרגל להחזיק. העזיבה לא פגעה בו אישית, אלא הפרה סדרים.
סיפרה לברק שהוריד משקפיים, ניקה, החזיר.
ייעשה מאמץ לסכל את הופעתך.
כנראה.
פוחדת?
חשבה בכנות.
לא. עייפה מלפחוד.
טוב. היסס. להופעה יגיע גם שגיא דן.
מי?
מפיק גדול. עובד עם אולמות ענק. הבאתי במיוחד. שמע עלייך מאותו ערב במסעדה מישהו שלו היה שם. רוצה לשמוע אותך. אז תשירי יפה, בן-שלום.
הביטה בו.
כל זה בשבילי?
ארבעים שנה אני מלמד, ענה שלוש תלמידות עם קול באמת היה לי. אחת ירדה מהארץ והצליחה, שנייה הלכה לעולמה צעירה. שלישית התחתנה ונעלמה. תמיד חשבתי על השלישית. שמח שנמצאה.
יום קונצרט. יום אפרורי. נעמה הגיעה לפילהרמונית שעתיים לפני, סקרה במה ריקה, נשמה את הדממה של אולם ריק. אולם גדול, שמונה מאות מושבים. היא אהבה את הרגעים האלה, האולם עדיין ריק, הבמה בוהה בה.
שעה לכניסה ניגש אליה האחראי, מתנצל בלחש:
נעמה בן-שלום, שניים מחכים בחוץ. טוענים מטעם בעלך. דורשים שתבואי.
זה לא בעלי. גרוש.
אומרים שיש להם אישור רפואי לאשפז.
נעמה קפאה שניות.
שיגידו מה שבא להם. אני מופיעה. שיכנסו לראות אם רוצים.
האחראי התקשה. נעמה הביטה בעיניים.
זו ההופעה שלי. אף אחד לא עוצר אותי. מובן?
בטח, אבל…
תקרא לברק.
ברק טיפל. לא ראתה איך, אך לא נכנסו פנימה. לפני ההתחלה ראתה אדם חסון במעיל יקר עומד בלובי, ברק משוחח עמו חרש. מן הסתם שגיא דן.
נעמה עלתה שלישית. האולם היה מלא, מצלמת טלוויזיה בצד. עלתה בשמלה פשוטה שבחרה. בלי נצנצים, נינוחה. נעמדה, הביטה אל הקהל.
ושרה.
הראשון זרם קל, כמעט שמחה. השני דרש מאמץ והייתה נתמכת בדרך, אבל התאפסה. בשלישי כבר לא חשבה על קהל, לא על מצלמות, לא על מי מחכה בחוץ. רק מוזיקה. זה היה המקום שלה. משם באה. זו היא.
כשנשמעה הווקליזה של רחמן, השתררה באולם הדממה היחידה הזו שבה לא רק שומעים, אלא מקשיבים. נעמה שרה וידעה שזה דומה אולי למה שמרגיש חולה שחוזר לאוויר הפתוח, לפתע רואה שהשמיים עדיין כחולים הם לא נעלמו. חיכו לה.
הסיום הגיע, ובדלת הצדדית הופיע אמנון.
רק קלטה אותו בזווית. ניגש במהירות, מדבר עם מאבטח, תנועות חדות. לידו עוד מישהו.
השלימה את הצליל האחרון. עד הסוף. לא החסירה כלום.
הקהל עמד.
אמנון נעצר באמצע המעבר; לצידו שגיא דן, גבוה במעיל, דיבר בשלוות נפש. נעמה ראתה איך פניו של אמנון משתנות. משהו בו קרס לא קולנוע, בשקט אדם מבין בפתאומיות שהוא לא שייך.
פנה ויצא.
מאחורי הקלעים ניגש שגיא דן, לחץ ידה.
שמעתי עליך. עכשיו שמעתי אותך. יש לנו המון מה לדבר.
מה בדיוק?
חוזה, הופעות. בארץ ובחוץ. יש לי אולמות באירופה המחפשים בדיוק כזה קול. גיחך קלות ואף אחד לא יפריע. אני מתחייב.
ברק עמד בצד, רק הנהן כשהביטה בו. כאילו אמר הכל.
עם אמא דיברה באמת רק אחרי. ישבו יחד במטבח; אמא הביט בה זמן, ולבסוף אמרה:
ראיתי אותך בטלוויזיה. בקונצרט.
ראית?
רונית צילצלה, הדלקתי. שתקה, קיפלה מפה. לא ידעתי שאת ככה שרה.
שמעת אותי באקדמיה.
שם הייתי אמא שלך, דאגתי. פה הייתי רק צופה בטלוויזיה ופתאום את. הרימה מבט. נעמה’לה, תסלחי לי.
על מה?
שהאמנתי לו יותר מלך. הוא ידע לדבר. את שתקת. חשבתי שותקת, סימן שטוב לך. לא קלטתי.
נעמה אחזה ידה.
אמא, בסוף קלטת נכון. פשוט לא מיד. זה בסדר.
לא כועסת?
בכלל לא.
אמא בכתה חרש, רק דמעות. נעמה החזיקה בידה, וחשה שסליחה זה לא להעמיד פנים ששום דבר לא קרה; זה לקחת הלאה רק מה שצריך.
חלפה שנה.
נעמה עמדה מאחורי הקלעים באולם וינאי עתיק. הקהל התיישב, רחשי בגדים, שיעול מרחוק, שפה זרה אך זהה כמו תמיד. בחוץ שלג ירושלמי דמיוני.
חייה: דירה שכורה בווינה קטנה, שלה בלבד; חוזה עם דן; מזוודה לערים חדשות; ברק מתקשר מידי שבוע לפעמים בסקייפ. אמא מבקרת מופתעת תמיד איך היא מספיקה הכל.
על אמנון שמעה רק פה ושם. אמרו, העסק התרסק קצת, איבד שותפים. חצי שנה אחר כך נישא בשנית לאישה שקטה, צעירה, לא מוכרת לאיש. קלטה, חשבה, הרגישה רק עייפות של הבנה. לא מרירות, לא כאב רק הבנה. יש אנשים שלא משתנים. ממשיכים לחפש את האדם הנוח.
חבל עליה, אבל כבר לא סיפור שלה.
סיפור שלה אחר. יש בו גם עייפות מטיסות, ויכוחים עם מנצחים, גמגומים בשפות, לילות בבדידות מלון. ובצדם: בוקר בעיר זרה לפתוח חלון ולשמוע רחוב חדש. מחיאות כפיים שלה בלבד. אפשרות לקנות שמלה לבד. אפשרות לטלפן למי שמבקשת. אפשרות לסגור דלת ולדעת שמעבר לה מחכה רק שקט.
לפעמים חשבה על השנים האבודות לא בכאב, אלא בזהירות. עשרים ושמונה שנה. המון. יכלה לשיר בכל השנים האלה. יכלה להיות מישהי אחרת. או אותה אחת, פשוט מוקדם יותר.
אבל “יכלה להיות” הוא מקצוע עקר. זה ידעה.
היא כאן. יש לה קול עכשיו. יש לה במה עכשיו.
העוזרת הציצה מהווילון:
נעמה בן-שלום, שלוש דקות.
באה.
יישרה שמלה, כהה, שבחרה בעצמה. נשמה עמוק. עצמה עיניים לרגע.
לפתע זינק בפנים אמנון מהערב ההוא במסעדה: “את מחייכת לא נכון”. “סליחה”, אמרה אז. ישבה עם חיוך הנכון, ולא שמעה את עצמה.
חייכה עכשיו. לא נכון. פשוט כי רצתה.
ויצאה לבמה.
האולם נדם.
והיא שרה.
