את צדיקת הדור, שלי. אם לא את, אמא שלי מזמן הייתה במוסד סיעודי. אני חייב לך את כל חיי.
קולו של עידו היה רך ונוגע ללב. הוא נישק את ראשה של אשתו, הניח על כתפו את התיק, ויצא לפרוזדור. דלת הכניסה נסגרה אחריו.
שירה נשארה לעמוד לבדה במטבח. בת ארבעים ושתיים בלבד, אך נראתה מבוגרת בעשור לפחות. עורה חיוור ויגע, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ידיה הפכו מחוספסות מהשימוש הקבוע באקונומיקה, והגב התחתון צרח כל הזמן מכאב מתמשך. שבע שנים עברו מאז שחייה כאילו נעצרו. אז, חמותה, שרה רבקה, עברה שבץ קשה. האבחנה הייתה חד-משמעית: שיתוק של פלג גוף תחתון ושל יד ימין, פגיעה בדיבור.
עידו, בן יחיד, התמוטט אז בבכי על ברכיה. אחות בברסלב היתה יקרה מדי שירה, רסטורטורית מצטיינת של כתבי יד עתיקים, התפטרה ממוזיאון תל אביב, ומכרה את דירת החדר שקיבלה מסבתה, כדי לשלם על השנה הראשונה של השיקום והתרופות היקרות. היא עברה לדירת חמותה מריחה נפתלין, חשוכה ומלאה בעצב.
חיים על “הולד”
שבע שנים התנהלה שירה על פי לוח זמנים של מחנה צבאי. קמה בשש. מחליפה חיתולים. רוחצת את עור החולה, מנסה למנוע פצעי לחץ. מאכילה במרק טחון בכפית. שרה רבקה הייתה מטופלת קשה, קפריזית ולבבית. אם התבלין לא היה מושלם, ירקה אוכל על המיטה, ולעיתים הפילה במזיד את הסיר, רק כדי למשוך תשומת לב.
שירה לא התלוננה. ראתה בזה שליחותה. עידו עבד ימים כלילות, וחזר בלילה כצל. כל הכסף הלך לבניית בית החלומות שלהם ביישוב סביבה התקווה האחרונה, שאולי יום אחד יחיו שם יחד סוף סוף. הכול נרשם על שם שרה רבקה, למען הנחות מס. שירה בכלל לא קראה את הניירות לא היה לה פנאי.
לאחרונה, החמות החלה להיחנק אפילו משתיית מים. פעמיים הצילה שירה את חייה בעת חנק. הפחד ששרה רבקה תמות בזמן שהיא קונה לחם הפך אובססיה. אז שירה עשתה צעד משוגע, שהפך את עולמה: היא קנתה מצלמה סינית זולה בשוק הכרמל, והסתירה אותה מעל ארון הספרים בחדר החמות, מוסווית בין ספרי קודש ישנים. רק לראות שהכול בסדר לפחות ממרחק.
פני השקר נחשפות
זה היה יום שלישי קריר של נובמבר. שירה חיכתה בתור בסופר השכונתי, כשהרגישה צורך לבדוק באפליקציה איך החמות מסתדרת.
התמונה נטענה באיחור. כשסוף סוף הופיעה, שירה החסירה פעימה. שקית החלב נשמטה מידה והתנפצה על הרצפה.
על המסך נראתה שרה רבקה יושבת זקופה על קצה המיטה, קמה, פוסעת בקלילות לארון, פותחת מגירה, שולפת סיגריה ומדליקה מול החלון.
שירה לא נשמה. ברקע נכנס עידו. עידו, שכביכול היה בפגישת עבודה בצפון תל אביב.
בעצבנות, לחצה שירה על המיקרופון לשמוע מה קורה שם.
אמא, שוב את מעשנת פה? שירה עוד תרגיש.
שירה הזו סתומה, תאמין לי. אגיד שנכנס ריח מהחצר, לחשה שרה רבקה בקולה החזק מתי אצא כבר מחיתולים פה? נמאס לי מהדייסות שלה.
סבלנות, אמא. עוד חודשיים הכול יגמר. הבית החדש כמעט גמור. ברגע שנקבל טאבו, אני מגיש בקשה לגט. רותי בהריון רביעי חודש, צריך לדאוג לה. נעבור כולנו לשם, ושירה? שהיא תחפש את החברים שלה. אין לה לאן ללכת, אין עבודה, אין דירה. שתודה בכלל שגרה פה.
נכון מאוד, גיחכה שרה רבקה, רוקנה אפר לפח קטן גם חסכנו על מטפלת. שפחה בהתנדבות.
שקט של קיץ יוני
בקולנוע היו גיבורות צורחות, שוברות כלים. שירה לא בכתה, היא הוקפאה. שבע שנים נגזלו ממנה: נעוריה, קריירה, ילדיה שלא נולדו, הדירה שמכרה. הכול הלך לשני נוכלים שגזרו לה את החיים, ויצרו שקר שבץ אמיתי היה, אך החמות התאוששה כבר אחרי שלוש שנים. הם הפכו את המחלה לכלי עבורה: עידו חסך כסף, ורותי המאהבת קיבלה בית.
שעה אחר כך שירה שבה הביתה בשקט. שרה רבקה שכבה וייבבה:
שי-רה… מים…
שירה ניגשה בסבלנות, הגישה לה מים, ניגבה את הסנטר, ולחשה:
קחי, שרה רבקה. תשתי, תתחזקי…
אסור לה לאבד שליטה. אין לה כלום בידיים. הכול רשום על שם שרה רבקה, דירת הסבתא נעלמה. אם תצעק תיעלם עם מזוודה בלבד.
אבל שרה רבקה שכחה פרט קטן: לפני חמש שנים, כשאכן הייתה משותקת, רשמה ייפוי כוח כללי לשירה ניהול מלא על נכסים וחשבונות, תוקף עשר שנים. החמות הייתה בטוחה שאין סיבה לחשוש.
מחיר החירות
שלושה ימים התנהלה שירה כרגיל שוטפת, מבשלת, מחייכת. בלילות הלכה אל הבנק, והמשכה: במשיכת כל הכסף מהחשבון המשותף, בדיוק הסכום שמכרה את דירת סבתא. במקביל פנתה למשרד נדל”ן, ומכרה את הבית ביישוב ב־60% ממחיר השוק. הכסף הועבר לחשבון חדש.
הכול נעשה כחוק. למחרת עידו יצא, שירה ארזה מזוודה קטנה. לקחה רק מסמכים, מחשב נייד, בגדים ישנים שום דבר שקנה לה.
לפני שיצאה, נכנסה לחדר. שרה רבקה עצמה עיניים.
שירה הניחה על השידה דיסק און קי עם תיעוד כל ההקלטות וקירבה את הפח עם בדלי הסיגריות. לחשה:
רפואה שלמה, שרה רבקה. תאלצי עכשיו באמת לקום. כבר אין חיתולים.
היא יצאה מהדירה. לָנֶצַח.
חיים בלי מסכות
אין כאן סוף מהאגדות. לא חיכה לְשירה נסיך. בת ארבעים ושתיים, בדירה שכורה בגבעתיים. הידיים עדיין מסריחות מאקונומיקה, הלילות סיוטים מהשנים האבודות.
שנתיים של טיפול ותרופות לקח לה לחזור להתבונן לאנשים בעיניים, לחזור לעבוד בשיקום כתבי יד. חלק מהכסף המקולל הושקע ברופאים, חלק להישרדות. היא איבדה את שנות חייה היפות, שלא ישובו.
אבל הגורל הצחיק את כולם.
עידו ניסה להגיש תלונה המשטרה סירבה, הכול נעשה כחוק. כשהבינה רותי שאין בית בפרויקט ושאין כסף, עזבה אותו, דרשה מזונות.
שרה רבקה נאלצה לקום. אבל כשאת חיה בשקר ובשנאה, הגוף מתחיל להאמין. שנה אחרי, אחרי מלחמות עם בנה המפורק, ליבה קרס הפעם השיתוק היה סופי, אמיתי.
עידו נשאר לבד, בדירה מסריחה בתל אביב, עם אמא משותקת, חובות עתק וכלום תקווה שמישהו ייקח עליו את הנטל.
מוסר השכל: המפלצות האמיתיות לא מתחבאות מתחת למיטה. הן מברכות אותך לשלום כל בוקר. נתינה היא תכונה יקרה אבל בלי גבולות, היא עושה אותך חפץ. לעולם אל תקריב את חייך למען מי שלא ייתן עבורך אפילו פרט שולי. יום אחד תגלי שהמזבח שלך הוא סתם עוד מִזְנון של גזלנים.
ומה את היית עושה במקומה של שירה? היית עומדת בזה? הצדיקות באמת משתלמות? ספרו בתגובות. ולמרות הכול, לפעמים, כשהיא מניחה יד עדינה על קלף בן מאות שנים מריחה דיו דהוי, עוקבת באצבע אחר כתב-יד נשכח שירה לוחשת לעצמה: אולי יש בעולם תיקון. בתוך הסדקים, בין התפרים והקמטים, אפשר לשוב ולהחזיר משהו חי.
והיא מבטיחה, לעצמה בלבד: מכאן והלאה, האור לא ייכבה עוד מחייהּ בעבור אף אחד. לא תוותר עוד על חלומותיה כדי לשרת שקרים של אחרים. גם אם לא נותר לה אלא עתיד לא ודאי, לפחות הוא שלה, נקי, ללא מסכות.
ברחובות גבעתיים, בשעת ערב, היא נושמת עמוק. לצידה אין איש ובפעם הראשונה מזה שנים, זה לא מפחיד אותה. זה משחרר.
כי כשאת סוף סוף לומדת לומר “די” העולם, למרות הכול, מתחיל לבנות אותך מחדש.
