יומן אישי, 12 ביוני
בערב התרמה מפואר במלון היוקרה “הילטון תל אביב”, שבו הכל נמדד במותגים ובתגי מחיר, שוב חשבתי: כמה בקלות אנחנו שוכחים את מה שבאמת חשובאת האדם עצמו.
האולם המרכזי היה מלא אור מבריק של יהלומים ונשים עטופות בבגדים נוצצים. נעמה, בשמלה זהובה בוהקת, ליד בן זוגה עידו, לגמו ברגוע יין איכותי וצחקו על הסובבים. לפתע, רגע הצחוק שלהם נגדע בבת אחתבדלת נכנסה בחורה צעירה, הדסה קראו לה. היא לבשה מעיל פשוט, דהוי, צבעו בז, ונעלה נעליים שטוחות רגילות, שנראו קצת מלוכלכות.
נעמה, עם מבט מזלזל ושפתיים קפוצות, חסמה להדסה את הדרך. היא בחנה במבט ארוך את הנעליים הישנות שלה, והתכווצה בגועל. עידו לא התאפק ולחש לנעמה, בקול שגם אחרים שמעו:
באמת, ניקוי וסידור לבאים מהשירות לא עושים פה סיבובים הערב?
נעמה לקחה צעד קדימה ואמרה בציניות:
חמודה, מרק חינם מגישים שלוש רחובות מכאן. את קצת הורסת לי את האטמוספירה של הערב.
אבל הדסה לא נרתעה, היא שמרה על מבט יציב, עיניה פגשו את עיני נעמה בשלווה. בשתיקתה ראיתי עוצמה וכבוד עצמי, כזה שלא מתאפר ולא מתגנדר, אלא פשוט קיים.
בדיוק ברגע הזה, פנה אלינו במהירות גבר מבוגר במקטורן יוקרתימר רפאל כהן, ראש קרן הצדקה. הוא אפילו לא הביט על נעמה ועל עידו שכבר רצו להחמיא לו, אלא נעמד ישירות לפני הדסה והוריד ראשו בכבוד:
גברת שטרן! אלף סליחות, המטוס הפרטי שלך נחת מוקדם מהצפוי. החוזה לרכישת החברה מוכן וממתין לחתימה שלך.
עיניה של נעמה נפערו בהלם, הלסת שלה ממש נשמטה. כוס היין האדום, שעלתה לה מאות שקלים חדשים, נשמטה מהיד ונשברה על רצפת השיש הלבנה.
הדסה לקחה בשלווה עט מהעוזרת, השאירה חתימה מסודרת, מבלי להסיר את המעיל הישן. ואז היא הסתובבה אל עבר נעמה ולחשה בקול רגוע וקר:
אגב, נעמה, זו כבר לא המסיבה שלך. בדיוק רכשתי את הבניין הזה וגם את החברה של בעלך. האטמוספירה שלך לא מתאימה לתכניות שלי. אבטחה, ליוו את האורחים האלו החוצה.
נעמה ועידו נשארו המומים, וצוות האבטחה הנימוסי ליווה אותם בנחישות אל מחוץ לאולם.
מוסר ההשכל שכתבתי לעצמי הלילה: לעולם אל תשפוט אדם לפי הבגדים שעליו. מאחורי מעיל ישן, עלול להסתתר הכוח שמחר יקבע את גורלך.
קרה לכם שפגעו בכם ככה? אני אשמח לקרוא בתגובות סיפורים דומים שלכם.
