אני נזכר באותו יום, כאילו היה זה בעבר רחוק, אבל התחושה עדיין חיה בי. אף אחד לא הכין אותי למה שקרה בבית החולים ההוא בירושלים, ולא חשבתי שאהיה שונה כשאצא משם. באותו בוקר בסך הכל הגעתי להחזיר מפתחות של רכב לגרר, עוד תיקון אחד מתוך מאות שעשיתי שנים רבות. לא רציתי להשתהות שם אפילו רגע מיותר.
בעודי כבר בדרך החוצה, חלפתי ליד אחת המחלקות ושמעתי קול חנוק, כמעט בלי יכולת לבכות. נעצרתי, מתוך דחף רגעי ומוזר, והצצתי בדלת החצי-פתוחה.
על המיטה שכב ילד קטן, בן שבע או שמונה, חיוור ודקיק, נשימותיו כבדות, ידו מחוברת למכשור רפואי. עיניו הכבויות גילו עייפות שאין בילדים. אבל זה לא היה הדבר החזק ביותר.
צמוד אליו התגלגלה כלב קטן, לבן-חום, רזה ואומלל, שערו סבוך ומלוכלך, רגלו חבושה בקושי. מבע עיניו של הכלב היה כשל מי שחווה מכאוב ודחייה, אך שם, ליד הילד, הוא נח בשקט, שומר ומסור.
ידו של הילד ליטפה את פרוות הכלב. מבלי לחשוב פעמיים, לחשתי:
שלום…
הילד פנה אליי באיטיות, איננו מפחד אלא עייף ולו בקשה כבדה. ביד רועדת נטל צנצנת זכוכית קטנה ובה מטבעות שקלים, ודחפה לעברי בלחישה:
בבקשה…
ניגשתי והשתופפתי לידו.
מה קרה, ילד?
הוא הביט בכלב בעיניים דואגות ולחש:
קח אותו… כאן כל הכסף שלי… קח את הכלב שלי… תגן עליו כשלא אהיה. אבא החורג שלי שונא אותו, ואם אלך, יגרש אותו לרחוב.
עמדתי דומם. ראיתי הרבה אסונות על הכבישיםאנשים שאיבדו הכל ברגעאבל אף מראה לא הכין אותי לילד שדאג קודם לכלבו, יותר מנפשו.
החזרתי בעדינות את הצנצנת:
אני לא צריך את הכסף. אני אעשה כל מה שצריך. מבטיח לך, הכלב שלך בידיים בטוחות.
הוא הביט בי בעיניים מהססות, מאמין בקושי, ואז חיבק את הכלב קרוב אליו, כאילו זו הייתה תקוותו האחרונה.
מה שקרה אחרי־כן, לא דמיינתי.
שוחחתי עם הרופא. רק אז למדתי שהילד, רני כהן, עוד יכול להינצלבתנאי שיעבור ניתוח מורכב שעלותה גבוהה. אמו נפטרה מזמן, ואביו החורג, כך אמרו הרופאים והאחיות, כבר ויתר עליו, עסוק בדאגתו לכסף ולירושה.
חזרתי אל החברים שלי באנגר בדרום תל אביב, וסיפרתי להם הכול. לא היו בינינו בעלי ממון, רק אנשים עם לב. בלי מחשבה שנייה התחלנו לאסוף שקליםמוכר כלי עבודה, שולף חסכונות, מדבר עם קרובי עבר, הולך מדלת לדלת לבקש עזרה.
הכלב, עמית, הלך איתי. רחצתי אותו, הובלתי אותו לווטרינר, דאגתי לו, והואלאט לאטהבין שזו משפחתו החדשה.
עבר זמן והשגנו את הסכום. הניתוח הצליח. חיים חדשים נפתחו לרני. והיום בו לקחתי את עמית לביקור במחלקה, לא אשכח.
עמית נעמד בדלת, מבולבל ונרגש, וכשעיניו פגשו את מבטו של רני, הסתער על המיטה בקפיצה, מחבק אותו בכפותיו. רני חיבק אותו חזק ובכה, לא מתוך פחד הפעם, אלא מעוצמת האושר.
לפעמים, כשאני עובר ברחוב, ניגשים אליי אנשים ואומרים שעשיתי מעשה גדול. האמת, בסך הכל הייתי במקום הנכון בשעה הנכונה, וראיתי עד כמה גדול הלב של ילד אחד קטן.
