Author: Alejandro García
– שבי! אנחנו לא בבית! אמרתי לדניאל בשקט. – אבל מישהו מצלצל! נעמה קפאה, חצי קמה מהספה. – שיתקשרו, עניתי. – ואם זה מישהו חשוב?
אילן יושב על שרפרף במטבח ומביט איך אבקנים רוקדים בקרן השמש השוקעת. בדירה מספר 48 ברחוב העצמאות הכול מצוחצח, אולי קצת יותר מדי. לפני שלושה חודשים עזבה יעל את הדירה.
בת חורגת כשאני ונעמה הכרנו והתאהבנו, נוגה הייתה רק בת שש. היא גדלה בלי אבא, כל כך צמאה לאהבה, שלא נתקלנו בשום קשיים בהסתגלות אחד לשנייה.
תסלחו לנו, פתח אחד השוטרים, אבל הגברת כאן טוענת שהחתול שלכם קפץ אל המרפסת שלה, תקף אותה, ואז גנב לה את החתלתול… יש בניינים כאלה, שנקראים “
החיים הם בומרנג, ככה תמיד אמר לי סבא. מה שאנחנו זורעים בחוץ, חוזר אלינו ברגע הכי בלתי צפוי. היום, אחרי הכל, אני רושם ביומן סיפור של בגידה, של הקרבה ושל
היום הייתי בטוח שמדובר בעוד קריאה שגרתית. דיווח על פעילות חשודה ליד פחי האשפה שמאחורי גן יהושע לא רימז לשום דבר יוצא דופן. אבל מה שראיתי שם שינה אותי לתמיד.
חייתה בשכונה שלנו, ממש סמוך לנחל הירקון, בחורה אחת. שמה היה טלי. צנועה כזו, שקטה, כמעט בלתי נראית. יש אנשים כאלה כאילו הם נמצאים, אבל אפשר גם בקלות לא להבחין בהם.
בגיל הזקנה הילדים נזכרו שיש להם אמא, אך אני לעולם לא אשכח איך נהגו בי כשהגרוש שלי עזב אותי לטובת אישה צעירה, הילדים בחרו לעמוד לצידו בכל זאת, הוא היה אדם
נועם הופיע בחיים של תמר ויואב בצהריים דהויים של נובמבר. הוא היה בן שמונה, בעיניים כהות כים התיכון ומנהגים של נסיך קטן. ילדים אחרים בבית-הילדים היו משתוללים
אני תפרתי שמלה מבגדי העבודה של אבא שלי, לקראת מסיבת הסיום מחווה לכבודו כל הכיתה פרצה בצחוק, עד שהמנהל אחז במיקרופון והחדר השתתק בבת אחת אבא שלי היה שרת