תסלחו לנו, פתח אחד השוטרים, אבל הגברת כאן טוענת שהחתול שלכם קפץ אל המרפסת שלה, תקף אותה, ואז גנב לה את החתלתול…
יש בניינים כאלה, שנקראים “בנייני פינתי”. שני אגפים מתחברים בזווית ישרה בדיוק תשעים מעלות.
כשהמרפסות פונות לחלק הפנימי של הפינה, הן כמעט נפגשות שם.
“כמעט” הזה גג מטר וחצי הפרש.
אז ככה…
גבר ואישה, שגרו בקומה החמישית, חזרו יום אחד מהעבודה הביתה. שניהם עבדו באותה חברת הייטק ונסעו יחד ברכב שלהם.
בחניון ראו כלבים משוטטים רודפים אחרי חתול רחוב שדיירי הבניין נהגו להאכיל גם הם.
הגבר רץ והפחיד את הכלבים, אבל החתול לא יצא מזה חלק. מזל שלא נגמר רע. הם הרימו אותו ונסעו איתו ישר לווטרינר.
במרפאה ניקו, תפרו, עירוי עם סליין וויטמינים, זריקת אנטיביוטיקה, והוראה יום יום לבוא לבדיקה ולעוד זריקות לשבוע הקרוב.
כך גנדי הגיע אליהם הביתה.
“למה גנדי?” תשאלו. קיצור של “גנב”. שהרי הוא היה נראה מאיים ומפחיד. אבל כפי שהתברר בהמשך…
החתול הגיבור התרגל במהירות לפינוקים וחום. אחרי יומיים כבר היה שוכב על שמיכת פליז, גורס בצהריים ועושה עיניים לאישה שמלטפת אותו.
“תראה איזה מפונק,” היא הייתה צוחקת כשהייתה מגרדת לו את הבטן.
גנדי היה מסנן פרצוף הפצעים עדיין הציקו אבל המירוץ המשיך. הוא באמת נהנה מזה.
הוא השמין, התנקי, הפרווה התחילה לנצנץ, ותוך זמן קצר הוא כבר העדיף לישון על הברכיים שלהם מאשר על הרצפה.
החיים ברחוב קור, רעב, מכות, פחד חמקו לאטם, כאילו זה לא היה אלא סיוט.
עכשיו היה יוצא רק למרפסת, מתמקם על הקצה וצופה במה שקורה בחצר. בחוץ? ממש לא התגעגע. הוא כבר ידע מה המחיר של “חירות”.
המרפסות של השכנים לא עניינו אותו, עד שיום אחד…
עד שיום אחד הופיע ב”מרפסת המקבילה” של הבניין הסמוך חתלתול קטנטן, פרוותי ומטופח.
“חי לו נסיך קטן… מאיפה לו להבין מה זה חיים בחוץ?” קינטר גנדי, פיהק בהפגנתיות, והפנה את ראשו.
אבל ביום למחרת שמע קול מוזר. הקול הגיע מהמרפסת של הגוזל הנסיך.
גנדי ניגש לעבר הקצה.
החתלתול היה מכווץ בפינה ובכה חרש.
היי! פנה אליו גנדי. מה קרה לך, מה אתה בוכה? הקיבלת אוכל לא נכון?
הקטן נבהל, נדחף עוד יותר לפינה, והביט בחשש בחתול הגדול.
מה אתה בוכה? חזר גנדי.
ואז, בלי לצאת מהמחבוא, קיבל את התשובה בלחישה:
היא הרביצה לי עם כפכף… אתה יודע כמה זה כואב?
גנדי אף פעם לא חטף כפכף. כעת אהבו אותו, פינקו, מחלו לו על הכול. אבל כאב את זה הוא בהחלט הכיר.
כפכף? הרים גנדי גבה. למה?
ייללתי בבוקר מוקדם. הייתי רעב…
ומה קרה? התפלא גנדי.
היא הרביצה לי על זה. גם צעקה…
גנדי שתק. הגוזל האפור רעד בפינה ולא העז להוציא הגה.
עלה בו זיכרון התקופה כשהיה בעצמו גוש פרווה מבוהל ברחוב קר, רעב, מבועת.
זה קורה הרבה? שאל חרש.
כמעט תמיד, השיב החתלתול בבכי. כל רעש, כל טעות. היא לא אוהבת אותי…
אבל דווקא לחברות שלה היא מתגאה בי בטלפון, אומרת שאני יקר. “עולה המון כסף”. ואני בכלל לא יודע מה זה “יקר”…
גנדי ידע. הבעלים שלו תמיד אמרה:
אתה שלי, אתה הכי יקר.
אבל שם המילה “יקר” נשמעה אחרת לגמרי.
הוא הזעיף פנים. זו לא סיטואציה רגילה. ברחוב היה יודע מה לעשות. אבל עכשיו…
עכשיו הוא חתול ביתי, מפונק. ומה עושים בעניין כזה?
את החתלתול קראו מיד פנימה. הוא התכווץ, הוריד את הראש, והותיר על הרצפה שלולית פיצפונת. נכנס בדחיפות לדירה.
גנדי הביט בשלולית. נזכר איך פעם, כשהיה קטן, עשה את אותו דבר כשכלב ענק רדף אחריו.
מאז הוא מבלה את רוב זמנו במרפסת. את החתלתול קראו בשם מכובד במיוחד שקל.
לגנדי, דרך אגב, התאים הרבה יותר שם כמו “נודניק”.
“נודניק” התרגל אליו וכעת בא למרפסת לקטר באופן קבוע:
היום היא איימה שאם לא אפסיק לעשות רעש, תעיף אותי מהמרפסת. נמאס לה לנקות אחריי…
לגנדי היה זנב מסתמר כולו והשיניים יוצאות לבד.
לעיתים קרובות שמע את צעקות בעלת נודניק וגידופים, ולפעמים…
לפעמים נבהל מהצליל של כפכף נוחת על גוף קטן.
הוא קיבל החלטה מזמן. אבל פחד לעצבן את המזל שלו.
“יזרקו אותי,” חשב. “על דבר כזה בטוח יזרקו.”
לא רצה לחזור לקור, לרעב, לבדידות. לא רצה לאבד את האנשים שהצילו אותו.
אבל המחשבה שיכולה להרוג את הקטן לא נתנה לו מנוחה.
זה קרה כעבור כמה ימים.
גנדי ישב על המרפסת מאזין. קולות קללות נשמעו מהדירה הסמוכה. האישה, מכורבלת בפיג’מה, שוב צעקה על נודניק.
הוא צפה בכל דרך ההשתקפות בדלת הזכוכית.
היא התקרבה, הרימה כפכף, התכופפה אל החתלתול הקטן שצנח לרצפה וצעקה:
אני אחתוך לך את הראש, מעצבן שכמוך!
הוא בקושי הבין איך פתאום היה במרפסת השנייה. פשוט, בניתור אחד עבר את המטר וחצי האלו.
האישה לא הספיקה לזרוק את הכפכף. פתאום, מולה במיטה הופיע…
לא, הופיעה…
מפלצת. פשוט מפלצת.
חתול ענק, פרצוף של מאפיונר, שיניים של נמר, שורק, צווחני. בעיניה הוא נשף אש, ובעיניים שלו עפו ברקים.
ככה זה לפחות נראה לה.
היא צווחה, הפילה את הכפכף, ואיכשהו גם תחתוניה נרטבו מהפחד.
היא הייתה משוכנעת השטן עצמו הגיע.
“השטן” הרים את כפו בציפורניים שלופות. היא צעקה, כיסתה את פניה ונפלה על המיטה התעלפה.
כעבור עשר דקות דפיקה בדלת. בפתח, שכנה פרועה, עיניים בולטות.
החתול שלכם תקף אותי!!! צווחה. שרט אותי, גנב לי את החתלתול הכי יקר בארץ! אני מזמינה משטרה!
גברתי, ענתה האישה בקור רוח, החתול שלנו לא יוצא מהבית. והחתלתול שלך לא אצלנו.
פניה של השכנה התעוותו. היא רצתה עוד משהו לומר, אבל הצליחה להפיק רק נשיפה מעצבנת, סגרה את הדלת וטרקה.
עוד עשר דקות, משטרה. מאחוריהם אותה שכנה מסבירה במבטא של מועצת העירייה.
סליחה, פתח שוטר בעייפות, הגברת טוענת שהחתול שלכם קפץ אליה, תקף אותה וגנב לה את החתלתול…
סליחה? שאלו הגבר והאישה פעם אחת.
הבעת הפנים שלהם תדהמה אמיתית.
קצינים, אומר האיש, תיכנסו, תראו בעצמכם: החתול שלנו שוכב על הספה, ישן. ואין כאן שום חתלתול!
כולם נכנסים. ואכן גנדי ישן לו בכיף על הספה.
זה הוא! אני מזהה אותו! צורחת השכנה. הוא גנב לי את השקל שלי וטיפס עליי!
סליחה, מה הוא גנב? התבלבלו השוטרים. החתול גנב לך כסף?
מה אתם, דפוקים?! קוראים לו שקל!
השוטרים מסתכלים על המרפסות.
כמעט שני מטר, נענע אחד בראשו.
ואת רוצה להגיד שהחתול שלך קפץ כזה מרחק עם חתלתול בפה? הוסיף השני.
אתם לא מאמינים לי?! צרחה. רצה בדירה, צועקת: שקל! שקל! שקל!
פותחת ארונות, מדפדפת בין מגבות, תולשת דברים, זורקת בגדים על הרצפה.
השוטרים הושיבו אותה בזהירות.
גברתי, אמר קצין בשקט, זה כבר הרס רכוש. מותר לבעלים להגיש נגדך תלונה.
מה?! עליי?! אחרי שהחתול שלהם פשט לי את העור וגנב לי את החתול?
אגב, הזעיף השני, תוכלי להראות היכן בדיוק נשכת או שרט אותך?
השכנה התבלבלה, הגמגמה, לבסוף צעקה:
כולכם עוד תשלמו על זה!
סליחה, אומרת בעלת הדירה בנימוס, את יודעת, יש כאן ריח חזק של שתן… אולי תקומי מהכיסא?
עיניה של השכנה נפתחו לרווחה. סומקה, החוירה, והשתבללה לדירתה בבושת פנים.
מגישים תלונה? שאל שוטר.
חס וחלילה, ענו בני הזוג ביחד.
קצת לא מאוזנת, פסקה האישה.
סליחה על ההפרעה, חייכו השוטרים, הלכו.
האיש והאישה הביטו על גנדי שהתעורר על הספה, ניגש לארון, פתח אותו קלות בטפריו, קפץ פנימה, והוציא
חתלתול אפור קטן, רועד מצמריר.
רבאק… לחש הזוג יחד.
שניהם התיישבו על הספה.
גנדי הניח בעדינות את השקלון לידם.
ומה עכשיו? שאלה האישה והניחה את החתלתול על הברכיים.
השקלון התכווץ עוד.
אל תדאג, אמר האיש ברוך.
אנחנו אהבים חתולים, המשיכה האישה, ליטפה אותו בעדינות. ואתה, חמוד שלי… עונש! פנתה אל גנדי. ככה לא עושים. צריך לחשוב אחרת.
וגם, מה אחרת? תמה הבעל. הוא הציל אותו מהמכשפה. זו גאווה למה להעניש?
ובכלל, אין פה שום חתלתול. השוטרים אמרו בעצמם.
ככה זה תמיד, נאנחה האישה לשקל סולידריות של גברים. תגיד, אולי נקנה לו חטיף מתנה?
בהחלט! מגיע! צחק האיש. בוא גנדי, יש לי חזה עוף בשבילך.
תראה אותו! התרעממה האישה וחיפשה חיזוק מהשקלון.
אבל החתלתול הקטן שלח כפה, אחז את כף ידה והצמיד אותה אליו.
האישה חייכה ואמרה ברוך:
טוב… בפעם הראשונה נסלח.
הגבר וגנדי הלכו למטבח והשקל נשאר על ברכיה, לומד שמלטפים זה מדהים.
ותוך כדי, חשב מה באמת המשמעות של “יקר”.
היה בטוח אצלה, זה בכלל משהו אחר…
