אנדריי ישב על שרפרף המטבח והתבונן כיצד חלקיקי האבק רוקדים בקרן השמש השוקעת. בדירה 48 ברחוב השלום הייתה אווירה סטרילית – סטרילית מדי.

אילן יושב על שרפרף במטבח ומביט איך אבקנים רוקדים בקרן השמש השוקעת. בדירה מספר 48 ברחוב העצמאות הכול מצוחצח, אולי קצת יותר מדי.
לפני שלושה חודשים עזבה יעל את הדירה. היא לקחה איתה את המזוודות, את הצבר ובעיקר את תומר בן העשר ונעמה בת השש. בהתחלה אילן הרגיש שנפתח לו אוויר. אין יותר סרטים מצוירים בלי הפסקה, אין לגו מתחת לרגליים, והוא אוכל קובה ישירות מהסיר.
אבל תוך שבוע, החופש הזה הפך לריקנות. פתאום התברר לו שבכל שנות הנישואים הוא ממש התקלקל בדברים של בית; שכח בכלל כמה צריך לדעת ולעשות.
הכי קשה הייתה ההמתנה של יום שישי.
“אבא! הגענו!” נעמה מתפרצת לבית, מביאה איתה ריח של גן שעשועים ושמפו לילדים.
אילן מחבק אותה בחוסר טבעיות. תומר נכנס אחריהם, שקט, עם אוזניות מביט לרגע באבא, בוחן אותו במבט.
“אחלה שהגעתם, כנסו. התכוננתי במיוחד בשבילכם.”
אילן מחליט: אם יהיה אבא הכי טוב, הם ירצו להישאר. הוא קונה מחבת טפלון יקרה, מדפיס מתכון מהאינטרנט.
“אבא, מה ארוחת הבוקר?” תומר שואל בשבת בבוקר, זורק מבט למטבח.
“פנקייקים!” עונה אילן בהתלהבות, מנסה להילחם בגושים בבצק, “עם ריבת פטל, בדיוק איך שאתם אוהבים.”
“כמו אצל אמא?” נעמה שואלת, עולה על כיסא, עיניה מלאות תקווה.
אילן משתנק.
“יותר טוב מאצל אמא, תראו לבד.”
אחרי חצי שעה המטבח מזכיר שדה קרב. קמח על הגבות של אילן, על הרצפה, איכשהו גם על המנורה. הפנקייק הראשון יוצא קרוע ואפור, השני נשרף, השלישי יוצא משונה בצורתו.
העצבים משתלטים עליו. הוא שונא את המחבת, את הכיריים, את חוסר האונים שלו. היה רוצה לצעוק: “למה זה כל כך מסובך?”, אבל הוא רואה את שני הילדים מחכים בשקט.
“כמעט מוכן,” הוא לוחש, מנגב זיעה מהמצח.
לבסוף יש ערימה של פנקייקים זהובים על השולחן. לא עיגולים מושלמים, חלקם נשרפו בשוליים, אבל יש ריח אמיתי במטבח. אילן מזיז לצידה קערית עם ריבה, מחכה לשיפוט.
נעמה טועמת, עוצמת עיניים בחיוך.
“טעים, אבא. מאוד.”
תומר מהנהן, לא מוריד את האוזניות, אבל מחסל שלוש חתיכות מיד. אילן נאנח. חום נעים ממלא את ליבו. לרגע נדמה לו שהבין משהו שהמרחק ביניהם הולך וקטן עם כל פנקייק.
ערב ראשון הוא הזמן הכי קשה. אלו השעות שהשמחה של המפגש מתחלפת בעצב שקט של פרידה.
הם יושבים בסלון. אילן קנה קונסולה חדשה, מהסוג שתומר חלם עליו כבר חודשים.
“תום, איך הולך? עברת את הבוס?” אילן מצטרף אליו.
“כן, תודה, אבא. מגניב פה,” עונה הבן בלי להסתכל.
“נעמה, תרצי שאקרא לך סיפור?” מחזיק בספר צבעוני.
“אבא, מתי אמא תבוא?” נעמה לא מסתכלת עליו, רק בוהה בנעליים שלה שמונחות ליד הדלת.
“בעוד שעה, יקירתי. לא טוב לך כאן? יש לנו קונסולה, פנקייקים, גלידה בפריזר. אפשר גם ללכת לגן החיות מחר, אם תישארו…”
תומר פתאום מניח את השלט. שקט כבד נופל בחדר.
“אבא, פה טעים. ויש אחלה קונסולה וגם… אתה משתדל, אנחנו רואים.”
אילן מחייך, אבל בפנים מרגיש זרם חשמלי של דאגה.
“אז כיף לכם? טוב לכם פה?”
נעמה מתקרבת אליו, נשענת על לחיו הזרקנית.
“אצלך טעים, אבא, אבל אצל אמא… יש בית וחום.”
המילים האלו מכאיבות יותר מכל ניירת גירושים. אילן מביט סביבו. רהיטים יקרים, מכשירים נוצצים, שיפוץ חדש. הכול מושלם, אבל מת.
“איך זה ‘בית’, נמלה?” קולו נשבר. “פה החדרים שלכם, הצעצועים…”
תומר פוגש סוף סוף בעיניו. אין שם כבר ילדותיות, רק אמת כואבת ואחראית.
“אבא, בית זה כשאתה יודע של מי הגרביים אלה או אלה. זה כשתולים על המקרר את הציורים הישנים שלי, אלו שמעולם לא שמת לב אליהם. זוכר שהבאתי תעודה בהנדסת רובוטיקה לפני שלוש שנים?”
אילן פותח פה, רוצה לומר “בטח”, אבל שותק. אז, היה תמיד בנסיעות. או בעבודה. או “עייף”.
“אמא זוכרת איזה אבקת כביסה עושה לי פריחות,” תומר מוסיף. “ואתה אתמול שכחת באיזה כיתה אני. אתה… כאילו מתארח כאן, מאוד רוצה שנהיה מרוצים. למדת להכין פנקייקים ביום אחד, אבל אותנו לא למדת בעשר שנים.”
אילן מכסה את פניו. הכול נכון. שנים “בנה” בית: הביא כסף, ארגן חופשות, אבל הוא עצמו לא היה. היה פונקציה. כספומט. צל שחולף מאוחר בלילה במסדרון.
הוא הפסיד לא ליעל לעצמו. חשב שמשפחה זו נתון. גילה שזו עבודה יומיומית בנוכחות מלאה.
בדלת נשמעת דפיקה. יעל באה לקחת את הילדים.
אילן קם, איש זקן בבת אחת. מלביש לנעמה את המעיל, מגיש לתומר את התיק.
“תודה על הפנקייקים, אבא,” נעמה מנשקת אותו באף.
“להתראות, אבא,” תומר עוצר רגע, ידו על כתף אבא, “הקונסולה באמת אדירה.”
יעל על הסף, עיניה רואות את הכתמים על חולצתו ואת העצב שלו.
“אילן, אתה בסדר?” היא לוחשת.
“כן,” הוא בולע רוק, “תקשיבי… נעמה אמרה שאין לי פה בית. והיא צודקת.”
יעל שותקת, מאפשרת לו להשלים.
“אני… רוצה לבוא. לא רק לאסוף אותם לסופי שבוע במוזיאון הזה. לעזור לתומר עם פרויקט. באמת. ולנעמה יש ביום חמישי הופעה בגן… אני אבוא. מותר?”
חיוך קטן בצד פיה של יעל.
“נשמח, אילן.”
הדלת נסגרת. אילן נשאר לבד. הפעם לא הולך לטלוויזיה.
הוא פונה למקרר. שטח לבן לגמרי.
מהקלסר בכניסה הוא שולף ציור ישן מקומט של תומר זה ששמר בטעות עם המסמכים. יש שם רכב עקום ושלוש דמויות קטנות. אילן לוקח מגנט ותולה את הדף במקום הבולט ביותר.
אחר כך מוצא את תומר בטלפון.
“תום, ראיתי את מערכת השעות שלך ברובוטיקה. ברביעי אני פנוי. בא לך שאלווה אותך לסדנה ההיא שדיברת עליה? בלי קונסולה ובלי פנקייקים. רק נדבר.”
התשובה מגיעה אחרי דקה: “סבבה, אבא. אני מחכה.”
אילן מסתכל על הידיים שלו, רואה את דמותו במראה. הוא קולט: בית לא בונים בסוף שבוע. אבל היום, הוא באמת הניח את האבן הראשונה.
הוא נכנס למטבח ומתחיל לשטוף כלים. לא כי צריך, אלא כי בבית שהוא מתחיל לבנות לא צריך לגרור לכלוך מהעבר. מעכשיו, כדי שהילדים יישארו, הוא לא צריך להכין כמו אמא. הוא רק צריך להיות אבא, יום יום. בלי מתכון.