חייתה בשכונה שלנו, ממש סמוך לנחל הירקון, בחורה אחת. שמה היה טלי. צנועה כזו, שקטה, כמעט בלתי נראית. יש אנשים כאלה כאילו הם נמצאים, אבל אפשר גם בקלות לא להבחין בהם. העיניים תמיד נטועות ברצפה, צמה דקיקה בצבע חיטה, ומטפחת ישנה שכיסתה ראש. היא עבדה בסניף הדואר, מיינה מכתבים וחילקה קצבאות לקשישים.
ואף אחד לא שם לב לטלי. החבר’ה משכונת התקווה, בחורים כמו תרנגולים רוצים צבע, צחוק רם, שיהיה לה אש בעיניים. וטלי…
ואז, באותו אביב, שלחו למושב שלנו מכונאי חדש. שמו היה נדב. גבוה, רחב כתפיים, שיער שחור כמו פחם, ועיניים שובבות. וגם ניגן על אקורדיון! כל ערב, ליד המרכז הקהילתי, כשנדב פתח את המנגן לכולן הלב דפק. וגם לטלי. כל כך חזק, שנראה היה שאיבדה את דרכה.
מה יש לה, עכברה אפורה, לחפש אחד כזה? סביבו הסתובבו כל הבנות היפות, והיא רק הסתכלה עליו מרחוק, נאנחת נאנחות שחותכות לב.
וככה, חברים, התחילו דברים מוזרים בשכונה.
החלו להגיע לטלי מכתבים. מתל אביב. מעטפות יפות, עבות, כתב גברי וגדול. וכיוון שטלי עבדה בעצמה בדואר, היא ראתה ראשונה את המכתבים, אבל אי אפשר להסתיר כלום מהשכנה שלנו, רינה הדוורית, שלא היתה לה עצם בלשון. מיד פיזרה שמועה:
לטלי השקטה שלנו יש רומן! בחור מהעיר כותב לה, כל הזמן! בטח עוד רגע יציאו לה נישואים!
טלי הפכה מסתורית. לחיים הסמיקו, העיניים נצצו, כאילו התייפתה בבת אחת. הגב התיישר, הצמה נקשרה בסרט סאטן. היא הלכה ברחוב עם מעטפה, כאילו נושאת עיטור של כבוד.
ונדב התחיל גם הוא לשים לב. מדי פעם הביט לכיוונה. אתם יודעים איך גברים ברגע שאישה חשובה למישהו, היא משמעותית גם לאחרים.
אך טלי, מסכנה, שוקעת עמוק יותר לחלום שלה. יושבת לפעמים על מדרגות הדואר, קוראת מכתב, מחייכת לעצמה. ואנשים לוחשים: “הנה, המוזרה שלנו ברת מזל”.
הסוף הגיע פתאום, כרעם ביום בהיר.
היה חג הקיץ, כל השכונה הצטופפה ליד המרכז הקהילתי. אקורדיון, ריקודים, צעירים וצחוק. טלי הגיעה גם, הלכה מהצד, לבושה שמלה חדשה, והתיק שלה תלוי על כתפה.
אז קפצו אליה כמה שובבים האחים עזר, ששתו כבר קצת יותר מדי. רצו להשתעשע, תפסו את התיק, והרצועה הישנה נקרעה. התיק נפל לאדמה, נפתח, וכל הדברים שלה התפזרו, כולל ערימת המכתבים, קשורים בסרט.
אחד האחים, גיא, חטף את המכתבים, צחק:
יאללה, בואו נראה מה הגבר העירוני כותב לטלי שלנו!
טלי הסתערה עליו, לבנה כסיד:
עזוב! תחזיר!
אבל הוא היה זריז, הוציא דף מהמעטפה והתחיל להקריא בקול רם:
“טלי היקרה שלי! העיניים שלך כמו גלים בירקון…”
ההמון שקט, מאזין. זה באמת היה כתוב יפה. ואז גיא נעצר. הפך את הדף, לקח עוד מכתב, וחיפש באור של העמוד.
היי, חברה! הוא קרא פתאום, אפילו המוזיקה הפסיקה. תראו! זה אשכרה מצחיק!
הוא נופף בדף:
פה הכל מחוק! כתוב בהתחלה “שלום, טלי היקרה”, ואז מחוק ובמקום כתוב “היי, יקירתי”, וגם זה מחוק! זה טיוטה, חברים! היא ניסתה לנסח לעצמה מכתבים יפים!
והתחילו לצחוק, בכזה צחוק עז, כאילו הרוח מפזרת ענפים.
כותבת לעצמה!
בנתה לעצמה חתן!
טלי עמדה באמצע, עם הפנים בידיים. הכתפיים שלה רעדו. בושה כזו שאי אפשר לשאת, או לברוח. הייתי אז צעירה, לא ידעתי איך לעזור, פשוט נבלעתי במקום.
ואז, פתאום, המוזיקה נדמה. נדב, שישב עד עכשיו בצד עם האקורדיון, הניח את הכלי. קם לאט. ההמון פינה דרך היה בו משהו רציני, קשוח.
הוא ניגש לגיא, לקח ממנו בשקט את המכתבים. אפילו לא התנגד, רק הפסיק לחייך.
נדב אסף את שאר המעטפות מהרצפה, ניער מהאבק. ניגש לטלי, שעדיין הסתירה את פניה.
הוא שם לה יד בעדינות על המרפק ואמר בקול ברור:
מה אתם צוחקים? לא ראיתם בן אדם מימיכם?
ואז פנה לטלי ולחש:
בואי, טלי. אני אקח אותך הביתה. כבר חשוך.
וכך הלכו, בין כולם, בדממה שהפכה פתאום עוקצנית ומביכה. נדב הלך בגב זקוף, מחזיק את התיק והציע לה יד.
מאותו ערב הכל התחיל ביניהם. לא מיד, כמובן. הרבה זמן פחדה טלי להסתכל לאנשים בעיניים. אבל נדב לא עזב אותה. ליווה, הקפיד לחכות לה מחוץ לעבודה. חצי שנה אחרי חתונה!
חיו אהבה אמיתית. נדב העריץ אותה, פינק אותה. טלי פרחה, ניהלה בית לתפארת, וגידלה לו שלושה בנים. ואף פעם אף אחד בשכונה לא הזכיר שוב את אותו מקרה. נדב ידע לסגור עניין במבט אחד.
עברו שנים רבות. נדב נפטר לפני שלוש שנים מהלב. טלי, שנותרה אלמנה, הלכה ודעכה בלעדיו. אני פוקדת אותה לעיתים קרובות, בודקת לחץ דם, שותה איתה תה.
פעם ישבנו בסלון שלה. סתיו, גשם תופף על הגג, והעץ בקמין פיצח. טלי מיינה חפצים במגירה, הוציאה קופסת עץ עם גילופים נדב עצמו עשה לה.
פתחה, והנה… אותם מכתבים. דהויים, במעטפות ישנות.
את יודעת, גילה אמרה לי בקול רועד חשבתי שהוא זרק אותם אז. או שרף. התביישתי לשאול, התביישתי כל החיים על השקר ההוא.
היא לקחה את המכתב העליון, ומתחתיו דף משובץ, טרי יותר, כנראה נכתב מעט לפני מותו.
טלי שמה משקפיים, קראה, דמעות זולגות:
הושיטה לי: “תקראי, קשה לי לראות”.
אני פותחת, קוראת בכתב עקום:
“טלי שלי. מצאתי את הקופסה, ושמרתי. תסלחי לי שלא דיברתי איתך על זה כל השנים. ראיתי כמה קשה לך מאז אותו ערב, ולא רציתי לפתוח את הפצע. היום אני מבין אולי טעיתי. אולי היה עדיף שנדבר, שלא תסבלי. ידעתי הכל, טלי. כבר אז ראיתי שזה כתב היד שלך, זכרתי מהחשבוניות בדואר. לא צחקתי כי נקרע לי הלב. חשבתי: כמה צריכה להיות בודדה אישה, כדי לכתוב לעצמה מילים טובות? כמה אנחנו, הגברים, עיוורים שלא רואים נשמה כזו. תודה לאותם מכתבים, טלי. לולא הם, אולי הייתי עובר ליד האושר שלי. בשבילי תמיד היית הכי יפה בעולם. נדב שלך.”
ישבנו שם, בוכות. הריח היה של תה, תפוחים יבשים וגעגוע כל כך צורב.
כך זה, חברים. טלי שיקרה מרוב בדידות, כדי שישימו לב אליה. ונדב ראה לא את השקר אלא את הכאב מאחוריו, ועטף אותה בחום של אהבה.
היום כשאני מתבוננת בקופסה הזו, אני אומרת: אל תשפטו מהר את מי שעושה שטויות. לפעמים זו רק צמאון עז לאהבה שמניע את הלבבות.
