בת חורגת
כשאני ונעמה הכרנו והתאהבנו, נוגה הייתה רק בת שש. היא גדלה בלי אבא, כל כך צמאה לאהבה, שלא נתקלנו בשום קשיים בהסתגלות אחד לשנייה. המשפחה שלנו זרמה בהרמוניה עד הרגע שבו הגיעה התקופה גיל ההתבגרות.
“אתה לא אבא שלי!” צעקה פתאום נוגה.
לא אבא? אז מי, ברשותך, היה יושב איתך על כל סיפור וסוד מחצר בית הספר, ומגן עלייך באסיפות הורים? מי היה מחביא את שוקולד אחרון בבית במיוחד בשבילך כשכואב בלב, או משתף אותך בסוד שגנבת את הבובה מחצר של שירה השכנה, ומי, סליחה, היה זוחל בלילה בשקט כדי להחזיר את הבובה לשיחים, שלא תגידו כלום? ולזכור טוב, רק לפני כמה שנים החלטנו להיות אנשים ישרים ואם את קראת לי אבא מאז שהיית ילדה, מדוע פתאום אני הופך ל”לא אבא”?
האמת, המילים הללו מהבת החורגת שפשוט תמיד הרגשתי בת אמיתי, כאבו לי בלב. אבל לא הרשיתי לעצמי להראות זאת. ראשית, אני גבר, ושנית, טינה כלפיה לא תפתור שום בעיה, רק תעמיק אותה.
“נימוק שלך התקבל,” הצדתי לה בהומור, “אז מה דעתך לדון מחדש במערכת היחסים שלנו? המשמעות של לא אבא ולא בת, אתה מבינה…”
בלב רציתי פשוט לחבק אותה, אבל ידעתי שנכון לתת לה לבחור רק בגבולות שהיא מסמנת לעצמה. אבל גם בזה, נוגה הפתיעה אותי, רק אמרה “לא רוצה,” וסגרה את הדלת בפרצופי. דבר כזה אפילו בתור ילדה לא קרה, היא תמיד ידעה להסביר כל דבר, אפילו למה לא רוצה לאכול דייסה.
“לא טעים!” הייתה מסבירה לי ברוגע.
“למה?”
“חסר סוכר ויש שכבת קרום למעלה.”
הנה! תשובה עניינית וברורה! אז תבשל שוב, או פשוט יותר, תן לה את העוגה שבפרסומת מבטיחים שיש בה מספיק תוספות…
עמדתי קצת מול הדלת הסגורה, מלטף במבטים את דוגמת העץ, בניסיון למצוא פיתרון אבל שום רעיון לא עלה לי. חזרתי ושכנעתי את עצמי: ימים יביאו.
נעמה, אגב, קיבלה את השינויים של הבת שלה בפשטות. אמרה שגם היא בגילה הייתה כזו, ואבא שלה היה מוכן שתעזוב לכל מקום, רק שתשאיר אותו בשקט. לדבריה, כשסערת ההורמונים תיעלם, הכל יחזור לעצמו. רק שכל אחד חוזר בזמן אחר, ואני אם להיות כן כבר מתגעגע לילדה שלי, שאין איתה אפילו מי לראות חדשות הספורט בערב, או לרכל על דנה, החברה של נעמה, שמחליפה צבעי שיער כמו ערפילי גשם בתל אביב.
לאט לאט נוגה החלה לצאת מהקונכייה מדי פעם, בשאר הזמן הייתה עוקצנית יותר ויותר, עד כדי כך שהיה בטוח להתרחק. רק היא ידעה את לוח הזמנים שלה ושל מצבי הרוח. אבל בכל פעם שהיא הייתה כמו פעם, הרגשתי אושר כמו ילד קטן.
“בנות, יוצאים שבת לטבע?” הצעתי. “מבטיחים מזג אוויר מושלם, ניקח חכות, אוהלים…”
“נוגה, הולכים?” נדלקה נעמה.
“אין מצב. תצאו לשם לבד עם הדגים שלכם, חכמים!” ואז טריקת דלת והבעה משתוממת שלנו. דקה קודם הילדה הייתה חיוך, ובשנייה משתנה למבול סוער.
“כנראה שגם דייג כבר לא בראש שלה,” משכתי בכתפיי.
ואז, ערב אחד, נוגה פשוט נעלמה. לא חזרה מהחוג, לא ענתה לטלפון. עברנו על כל רשימת החברות ואני, לא יכול כבר להמתין בחוסר מעש, יצאתי לחפש את הבת שלי. התחלתי עם יונתן פעם היה חבר קרוב שלה, שנים לא שמענו ממנו.
“אין לי מושג איפה היא,” מלמל.
“אולי איזה כיוון?”
“אחרי שהיא כינתה אותי ‘משעמם’, לא יצא לנו לדבר בכלל…”
“אתה יודע, היא אמרה שזה גם עליי, אבל אני עדיין דואג לה. ככה זה אצל אבות…”
כבר ירדתי במדרגות, ואז יונתן המבוכה:
“חכה, אולי עם גיא. מהכיתה שלה, לא נראה לי תתלהב לפגוש אותו.”
“מצוין! תדריך אותי אליו.”
הגענו לחניון ישן, שמוזיקה רועשת משתוללת ממנו. ליד אחד המוסכים עמדו כמה נערים ונערה. נוגה לא הייתה שם. התקרבנו.
“אני מחפש את נוגה, פה איתכם?” צעקתי מעבר למוזיקה.
“אתה צוות חילוץ?” זרקו בבדיחה עייפה.
ופתאום, מהדלת נוגה בעצמה.
“למה הגעת?!” היא כמעט צועקת.
“בגלל שאת כאן.”
“אני יודעת איך מגיעים הביתה.”
“יכול להיות, אבל עדיף שתחזרי עם מי שאשתף עליו דאגה. המכונית כאן, הנסיכה.”
היא נאנחה, התיישבה לידי ברכב, ממלמלת לעבר יונתן: “בוגד…”
מאז זה הפך לשגרה; מוציא אותה באמצע הלילה מהחניון, עונה לבדיחות הנערים על “הנהג הפרטי” שלה. ולילה אחד, סירבה לחזור הביתה.
“מה אתה רוצה? תשחרר, אני כבר גדולה. מתי שבא לי אני חוזרת.”
“תבקשי ממשרד הרווחה, זכויות ילדים מוגדרות בברור בחוק הישראלי.”
“עוף לי מהעיניים!” הסתובבה, מסיימת שיחה.
“אני לא עוזב בלעדייך, אפילו למקומות שאמרת לי ללכת…”
“חבל שאמא הכירה אותך. עדיף שלא היית בחיים שלי!” אמרה, אבל עלתה לרכב.
המילים האלה כאילו נתנו לי אגרוף בבטן. כל הדרך חזרה העיניים דמעו, ושקלתי להתייאש. מי אני, שאני מתעקש להיות בחיים שלה? סתם, בן זוג של אמא. אבל להפקיר אותה בין הבורות של החיים? לא אוכל. אפילו אם תקרא לי בשמות, תזעם אעמוד כאן.
עם הזמן, החבורה של נוגה התפזרה, המוסך נסגר, לא שמעתי לאן היא הולכת עכשיו. יונתן תחת הלחץ שלי, גילה כמה אפשרויות, אך בכל המקומות האלה לא מצאתי אותה.
היא חזרה מתי שבאה לה לפעמים בלילה. ראיתי את הדאגה אצל נעמה. הרוגע בהקשר לבגרות של נוגה היה רק מסיכה, כדי לשמור על הבית. שנינו נשארנו ערים עד שנשמע קול דלת הכניסה.
ואז, לילה אחד, הטלפון צלצל. רעדתי מכל הגוף.
“מיכאל, זה יונתן. נוגה התקשרה, היא תקועה בדירה ברחוב אבן גבירול, ומפחדת לצאת.”
“כתובת מדויקת?”
“רק תיאור, אבל הבנתי.”
“אתה בא איתי.”
נעמה הביטה בי, שפתיה רועדות. ודאי שמעה הכול.
“אל תדאגי, נטפל בזה! תישארי פה, ואם אפשר תאפי לנו פנקייקים, כי אני תמיד רעב בלילות כאלה. בבקשה ממך, אל תשאירי אותי רעב…” נשקתי לה על האף, הרגשתי את המליחות של הדמעות.
ביקשתי את יונתן, ודהרנו ברחובות תל אביב. בשכונות הצדדיות הכביש היה פתוח, אך במרכז פקקים עד אמצע הלילה. כמעט פגענו בשני חברה שישבו על הכביש עם בקבוק בירה. בסוף, כשהגענו, ביקשתי מיונתן:
“תישאר לשמור על הרכב שלא נגלה הפתעות.”
התחמק מהמבוכה ונשאר.
עליתי ברגל, עובר דירות, בודק. הזקנה על המדרגות, ערה כרגיל, צמאה לקצת שיחה.
“יש שלושה דירות בעייתיות! שם גרים מפוקפקים…”
ניסיתי דירות ראשונה, שיכור עם כלב חמוד ואישה עייפה. שנייה, שקטה, לא עונים. המשכתי עולה.
בלב דופק ניגשתי לדירה הבאה. פתאום הדלת נפתחה, בחורה יוצאת דומה דמיון מדהים לנוגה, אבל המבט שלה מזגג, עיניים כאילו של בובה. נסוגתי צעד פנימה, דפיקות לב היסטריות.
“נוגה!” צרחתי לתוך הדירה, דוחף אנשים, מחפש אותה. בין כל הבלאגן שמעתי בקול הבוכה:
“אבא! אבא!” זה בא מהאמבטיה. פתחתי את הדלת בכוח, נוגה מחבקת אותי ובוכה, בודדה, פשוט ננעלה בו.
כשיצאנו, כבר הגיעו שוטרים. הזקנה הלשינה, ניידת הגיעה.
“החזיקו כאן את הבת בכוח?” שאל שוטר.
“כמעט. אני רק אבא חורג,” התפתלתי.
“זה אבא שלי!” אמרה נוגה בקול.
אחר כך ישבנו כולנו בבית, אוכלים פנקייקים עם שמנת מלוחים מהדמעות של נעמה, כנראה ואני מעביר לה, סוף סוף, שיחה על חיים. הסברתי לה, שגם אם תגרש אותי מהחיים שלה, אני אשאר, כי אין לי חיים בלעדיה ובלי אמא שלה. הסברתי שקשה להתבגר, שזה כמו קרקסן שמאזן כדורים, ושנפילות מלמדות לקום. הן ישבו מולי, מחייכות, פנים אל פנים. משפחתי. שלי.
