Author: Alejandro García
החוקים שלי יומן אישי, 12 במרץ, תל אביב טוב, נועם, איזה מזל שבאת! אמרה אמא, ירדנה, והתיישבה מולי כשכפות הידיים הקטנות שלה מחזיקות את הראש.
אושר חופשי “נדב, תחכה רגע! די, תעצור כבר…” נדב האט קצת, הסתובב אחורה. אחריו בשביל, המעוך מהגשמים לכיוון בית דו-קומתי מטויח לבן, דשדשה
אי אפשר לקרוא ליונתן גבר… זה בכלל גבר? איזו טעות! איך ענת לא רואה בכלל במי היא בחרה להתחתן? קטן, דקיק, לא יפה בכלל, רחוק מאוד מהחלום! –
תודה לכלב מה אמרו במשטרה? לחשה יעל, כשאמא הניחה את הטלפון על השולחן. כלום טוב, מרים נשמה עמוקה, שותה מים מהכוס. אמרו שעדיין מוקדם לדאוג.
חברות בתשלום “תדמייני איזה מזל,” אמרה רבקה בשפופרת, קולה תמיד מעט מחלחל מתחת לצלעות. “צימר, חצר, אוויר הרים. אנחנו כל כך עייפים, נועה.
חום. יעל רק כעבור שנתיים של היכרות, התחתנו עמרי ויעל. השניים ניגשו לזוגיות בזהירות רבה, כמעט כצעד על קצות האצבעות. הם שקללו כל מילה וכל מעשה. זה לא היה מפתיע;
אילנית האבן הביאו את אילנית מזרחי באמבולנס, מצאו אותה שוכבת ברחוב. היא נפלה ישר לתוך שלולית קרה ומבאסת, ולא נשאר לה כוח לקום. חברה הרימו אותה, החזיקו אותה
אִשָּׁה אֲמִתִּית נָעֳמִי, אֵיפֹה אַתְּ נִמְצֵאת?! תָּבִיאִי אֶת הַמְּלָפְפֹּנִים! עֲד מָתָי אֲנִי צָרִיךְ לְחַכּוֹת לָךְ?! יֹאֵל, בַּעֲלָהּ שֶׁל נָעֳמִי
תקשיבי איזה סיפור יש לי לספר לך, באמת שאני עדיין בהלם מזה. שמונה שנים, את שומעת? במשך שמונה שנים, רון, בעלי, לא נתן לי אף פעם לנסוע לבקר את אמא שלו במושב קטן בצפון.
תשחררו את המטפלת שלי! אני יודעת את האמת! צעקה הילדה, והאולם בבית המשפט השתתק מיד במתח. רגע זה ייחרט בזיכרון של כל הנוכחים, ויסופר שוב ושוב.