חום. יעל
רק כעבור שנתיים של היכרות, התחתנו עמרי ויעל.
השניים ניגשו לזוגיות בזהירות רבה, כמעט כצעד על קצות האצבעות. הם שקללו כל מילה וכל מעשה. זה לא היה מפתיע; אחרי שחוו שכל רגשות עלולות להטעות, ושהאהבה לא תמיד מופיעה מיד ולעד, ניסו להבין באמת איזה אוצר נפש קיבלו אחרי שנים של אכזבות. תהו יחד, האם אפשר לסמוך באמת על הרגש החדש שנולד מתוך הכאב וההפסדים.
גם דבורה, אימו של עמרי, שתקה. היא לא רצתה להבריח את האושר שחזר לבנה, שהיה שינוי של ממש כתפיים זקופות, ניצוץ בעיניים, ועל כל פגישה עם יעל התלבש כאילו הוא עומד להתחתן באותו יום.
עמרי הכיר את יעל לאימו כמעט מייד. דבורה פקחה עיניים לדמותה החדשה בחיי הבן, אך לא מצאה דבר שמזכיר את האקסית, אורית. יעל גם סירבה בהחלט לעבור לדירה של עמרי.
“עמרי, לא צריך. רבקה, המארחת שלי, לא תבין, ואני מאוד מעריכה אותה. היא עשתה בשבילי כל כך הרבה וטוב לה שיש לה עזרה, היא גם חולה. בוא נשאיר את הכול כמו שהוא, אין מה למהר.”
עמרי הבין. זה לא פגע בקשר שלהם. להפך התקופה הארוכה של היכרות בלי לחץ נתנה להם להעמיק ולהכיר אחד את השנייה לעומק.
לסוף, יעל עברה לצדה של דבורה רק מעט לפני החתונה וזה קרה בגלל סיבה עצובה במיוחד.
רבקה הלכה לעולמה.
היא התלוננה על הלב, ויעל ליוותה אותה לרופאים, פרסה לה את כל הטיפול בבית והשתדלה לעזור בכל. יום אחד חזרה יעל הביתה וראתה את רבקה יושבת בפינת הגן שבניה בנו לה, מחזיקה מכתב מנכדהּ. יעל קראה לה, ניגשה וראתה שרבקה איננה מגיבה, איננה נושמת.
יעל הזעיקה אמבולנס, אך לרופאים היה מאוחר מדי.
אחרי שהודיעה לעמרי ולבני רבקה, ישבה ליד הפינה זמן רב, דומעת ונזכרת איך חיו יחד, איך טיילו בערבים לטיילת ביפו לנשום אוויר, איך בישלו ריבות במטבח הקטן ושרו שירים. איך רבקה קיבלה אותה מבחירה, בלי שאלות מיותרות, בדיוק ברגע שיעל הכי נזקקה למישהו.
“תודה…” לחשה יעל שוב ושוב, מוקירה תודה למי שפתחה לה את הדלת והלב כשלא היה מי שיעשה זאת.
בני רבקה הגיעו כבר למחרת עם משפחותיהם. אחרי שדאגו לכל הסידורים, בנה הבכור לקח את יעל לשיחה בצד.
“אמא רצתה שמחצית מהבית תעבור אלייך. שתישארי פה, תשגיחי, כי אף אחד מאיתנו לא מתכוון לעבור לפה. רציתי שתדעי יש צוואה. אין לנו עם זה בעיה, זה רק הוגן. לולא את, אמא הייתה כאן לבד. כולנו מודים לך על מה שעשית בשבילה.”
“לא,” השיבה יעל, מנענעת בראשה. “זה הבית שלכם. אם צריך להשגיח, אני אעשה. אבל רק אתם היורשים. היא אהבה אתכם כל כך.”
“אני יודע…”
וכך עשו. יעל מצאה דיירים אמינים שישכרו את הבית בקביעות, ושמרה על קשר עם המשפחה כשהיו מגיעים לבקר בקיץ.
חתנה של רבקה הייתה זו שעזרה ליעל כאשר חצי שנה אחרי החתונה התאשפזה.
“חוץ רחמית. אתם חייבים לבדוק את הבריאות שלך!” העיר לה הרופא המנתח. “טוב שהיה לידך מישהו! יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע!”
“זאת חמותי. אבל אתה צודק, היא כמו אימא שלי כל השנים…”
“טוב מאוד. את כבר יודעת שהיו בעיות בעבר?”
“כן.”
“אם את רוצה ילדים, צריכים לבדוק ברצינות מה קורה ולטפל כדי שלא יקרה שוב. אם לא, אולי רק IVF יעזור.”
“הבנתי…”
יעל לא בכתה. את כל הדמעות שמרה לעתיד. עכשיו היה חשוב להבין מה לעשות עם המצב ואיך לתקן. היא רצתה ילדים עם עמרי. המחשבה הזו כמעט נהפכה לאובססיה.
דבורה שמה לזה סוף.
“יעלי, אפשר לדבר?” נכנסה אליה ערב כשהבן נסע לעסקים לחיפה.
עמרי ויעל גרו כבר בבעלותם, דירה קטנה בפלורנטין. עמרי התקדם, ועסקיו שגשגו עד כדי כך שדבורה שוב חיפשה נכס להקים בו צימרים.
ההורים של יעל רצו לעזור, אך עמרי סירב.
“יעלי, נשמה, נסתדר בעצמנו. אני שמח לארח את הורייך, אבל דירה לאשתי זו האחריות שלי.”
יעל לא התווכחה; דיברה עם אביה והוא לחץ לו יד בכבוד.
“כל הכבוד. לאמך יש במה להתגאות.”
דבורה שמחה בהחלטות של עמרי: להבטיח גג לאשתו ולהקים משפחה מייד.
אבל כשהבחינה בקמטי הדאגה על מצח הבן, ויעל שרצה בין רופאים ובדיקות, דבורה נרתעה מפחד על האושר של הזוג הצעיר.
“יעלי, אל תכעסי, אני יודעת שאת חכמה. אני רק דואגת, רוצה לעזור. מה מציק לך? אני רואה שלא טוב לך.”
“כלום לא מצליח, אמא… ואם לא אוכל להביא ילדים? אז מה? אעזוב את עמרי. לא אכניס אותו לחיים בלי משמעות…”
“את טועה! את עשית את עמרי מאושר. מאז שאת איתו הוא חזר לחיות! ילדים זו מתנה, כן, וזה נפלא שיש אותם אבל הנישואים הם הרבה יותר. גם לנו, עמרי לא הגיע מייד. רצינו, ציפינו, התחננו. שום דבר לא הצליח. כמעט נפרדנו. חשבתי שבעלי איתי רק בשביל ילד. אבל טעיתי. שנה כמעט גרנו בנפרד, כל אחד מנסה את חייו. ואז הבנו כמה היינו טיפשים בני זוג הם הרבה מעבר להורות. ועמרי דומה לאביו… את מבינה?”
“חושבת שכן…”
“אל תהרסי את מה שיש. נתתם זה לזו חיים חדשים. אל תוותרי. רק אם תאמיני באהבה היא תנצח הכול.”
“איך הצלחת לבסוף להיות אמא?” יעל הרימה מבטה.
“אה, מי יודע! עד שלקחתי את עמרי הביתה, לא ידעתי בכלל שאני בהריון. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. ודווקא ברגע שנאבד לנו התקווה, הגיעה ההפתעה הזאת…”
“הלוואי שיקרה לי ככה…” יעל חייכה.
“למה שלא תדברי עם הכלה של רבקה? למיטב זכרוני היא רופאה מעולה. אולי היא תוכל לעזור?”
יעל טפחה על מצחה וצחקה, “איך שכחתי! ברור!”
וכבר בשבוע שלאחר מכן נסעה לירושלים לבדיקה. חיכו לה שם.
כעבור שנה נולדו תאומים.
האושר נכנס לביתם של עמרי ויעל, ולא עזב יותר.
עד מהרה אימצו גם ילדה מקסימה, אחרי שידעו שלא יוכלו להביא עוד. זה קרה בפתאומיות: חבר ילדות של עמרי, רק הפכה לאמא, חלתה במפתיע ושלחה את עמרי ידיעה דרך חבר נוסף, גדי.
“יעל, אנחנו אוספים כסף לגילי. היא חייבת טיפול בתל אביב. כמעט כולם תרמו, גם עמרי.”
“הבנתי. אני מיד מעביר…”
הסכום ששלח עמרי היה גדול. גילי טופלה, ודבורה התלוותה אליה, כדי לעזור עם התינוקת.
למרות כל המאמצים, לא הייתה תרופה. גילי קיבלה זמן להיפרד ולדאוג לעתיד בתה. היא ביקשה מדבורה שתמצא לבית את בתה, וזו פנתה לעמרי וליעל והם מיד הסכימו.
כך נוספה בת למשפחתם.
הצפיפות הייתה רבה בדירה הקטנה. הילדים גדלו, והגיע הזמן לשפר תנאים.
דבורה התערבה שוב.
“עמרי, למה לכם לחכות? יש את הכסף שחסכנו לצימרים קנו דירה גדולה יותר למשפחה!”
“אמא, ומה עם החלום שלך?”
“זאת החלום שלי!” נשקה על ראש נכדתה וצחקה אל התאומים. “מה אכפת לי צימרים? אני רוצה להיות עם הנכדים, לראות איך הם גדלים, לעזור לכם. תחפשו דירה ומתאימה לכולם!”
ואכן, מצאו. גדולה, מוארת. הילדים התרוצצו ומשחקים “הד”, ויעל צחקה כשראתה את התאומים מלמדים את אחותם לצעוק “היי”, ולהחזיר להם קול.
“ניקח!” קבע עמרי, מביט ביעל ובילדים.
רק דבר אחד העיב על חייהם: רונית, וועד הבית. היא לא האמינה שמשפחות מרובות ילדים יכולות לנהל חיים תקינים והתערבה בכל פרט.
“תמיד יש שם אנשים! הילדים רצים יחפים! ראיתי במו עיני! הילדה כל הזמן ישנה כשיוצאים איתה. משהו מוזר במשפחה הזו!”
“את מגזימה, רוני! חם, טוב שילדים יחפים. כל רופא יגיד! ומבקרים? אז מה הם לא שותים, לא עושים רעש.” טענו השכנות כשהביטו בילדי יעל משחקים יחד באושר. “אפשר לחשוב…”
“כן, אבל בזמן שנבדוק הילדים מסתבכים. סיפורים לא חסרים. נראים טובים אבל מאחורי דלתיים סגורות יודעים מה קורה? לא סומכת עליהם. ואגלה את האמת, אין דבר כזה ‘הכול טוב’. החיים לא בנויים ככה!”
שאר השכנות לא אהבו לשמוע, אך רונית לא נרגעה. היא, שגדלה בבית שבו האם לא פוחדת להחמיר, לא ידעה לאהוב. לחנך ידעה. לגרום סבל ידעה היטב. אף פעם לא סיפרו, לא רונית ולא אחיה, על מכות וסבל. אך בשנייה שניתן היה לברוח, עזבו שלושתם. איש לא שמר על קשר, ואיש לא עזר. אחרים ראו, אך לא התערבו. ורונית לא סלחה.
לה לא היו שורשים בני משפחה עימה לא נותרו, חוץ מהכלבה שלה, שהצילה מבן זוג שניסה להכות אותה. באותו יום יצאה מהבית, מעולם לא חזרה.
רונית לא אהבה אנשים, ולא סמכה עליהם. לכן, כשהילדים של יעל התרוצצו בשמחה, זה הציף בה קנאה וכאב ישן.
יום אחד, כשיעל שבה מהמרפסת, נתקלה ברונית בכניסה.
“עוד פעם הילדים יחפים? אין לכם כסף לנעליים?!”
יעל חייכה. הנעליים של התאומים עלו יותר מהסניקרס של עמרי, והוא הורה לא לחסוך על ספורט.
“את שוב מחייכת? מה מצחיק כל כך? ילדים צריכים דאגה! לא אוכל, לא ביגוד?!”
רונית קיבלה פתאום סחרחורת. יעל הספיקה לתפוס אותה רגע לפני שנפלה.
האמבולנס הגיע, ורונית פונתה לבית חולים. כשהתעוררה, יעל הייתה שם. עזבה הכול, הניחה את הילדים אצל דבורה, ומיהרה.
“מה איתי?” גמגמה רונית.
“תקופה חמה, היה לך אירוע. אל תדאגי, אני פה.”
יעל נשארה איתה. היא ידעה כמה בודדה רונית זה היה שקוף.
“למה?” שאלה רונית.
“כי כך צריך. רע להיות לבד ואני יודעת את זה.”
“מאיפה?”
“גם אני הכרתי בדידות. לא אשאיר אותך לבד. תשובי, אשמור עלייך. זה תור שלי.”
יעל כאילו לא שמה לב לדמעות. בעיניה אם מישהי מגדלת ורדים יפים כל כך, לא ייתכן שלבה אפל.
שנתיים חלפו.
“יעלי, איך את מנהלת אותם? לבת שלך שלווה, לתאומים אש בעיניים!” צחקה רונית, משגיחה על הבת.
“זו רק התחלה! אצל גדי יש ארבעה! כשכולם מגיעים יחד, בא לי לברוח. אשתו מתפללת שלא ייצא עוד בן.”
“כבר יודעים?”
“עוד לא. מחכה לשמוע.”
“אלוהים, איזה חום היום!” נאנחה רונית, צופה ביעל. “תגידי, את מאושרת?”
יעל שתקה לשניה.
מה צריך בן אדם כדי להיות מאושר? משפחה? יש. בריאות? ברוך השם. ילדים שמחים? נראה שכן. כלומר, אין ספק היא מאושרת.
“כן!” יעל חייכה, ורונית התפלאה שוב איך החיוך הזה משנה את כל האוויר סביבה ואפילו לוהט הקיץ, פתאום הרגיש קליל ורענן יותר.
התובנה שמלווה: בדיוק כשאנחנו חושבים שהחיים לא יכולים להיות טובים, דווקא אז אם נאפשר לפתוח את הלב לאחר ולתת יד מתגלה לנו שלאהבה ולחמלה יש כוח לרפא, למלא ולהאיר כל בית, גם בלב החום הגדול של יולי-אוגוסט.
