חברות בתשלום
“תדמייני איזה מזל,” אמרה רבקה בשפופרת, קולה תמיד מעט מחלחל מתחת לצלעות. “צימר, חצר, אוויר הרים. אנחנו כל כך עייפים, נועה. את לא מבינה אפילו כמה עייפים.”
נועה יכלה לדמיין. היה לה כישרון לדמיין עייפות של אחרים, צרכים ורצונות של אחרים. שלה עצמה נדחקו אוטומטית לשוליים, עד שבלהט היומיום אפילו שכחה אותם לגמרי, כאילו ויתרה.
“בוודאי, תבואו,” אמרה. “אשמח מאוד.”
וזו הייתה האמת. באותו רגע זו הייתה אמת גמורה, נקייה. היא באמת רצתה לתת. השקיעה כל כך הרבה בבית הזה, עברה בו לא מעט לבד, עד שהפך לחלק ממנה משהו חי, נושם, כמעט בן משפחה. את החיות הזו רצתה לחלוק. להעניק, גם אם לזמן קצר. לשתף.
כך זה כשאנשים עוברים משהו קשה ויוצאים מהצד השני בלי להישבר. מתחשק להם לתת הלאה, הם מרגישים שהאהבה שזה עתה למדו להרגיש לעצמם, מספיק גדולה להקרין על אחרים. זו לא נאיביות. זו אמונה דקה, שהסובבים בנויים באותה צורה.
נועה בן דוד, בת חמישים ושש, מורה ללשון בדימוס, גרושה שנתיים וחצי אחרי עשרים ושלוש שנות נישואין, בעלת דירה קטנה בפתח תקווה וצימר בן שני חדרים במושב סמוך במרחק חצי שעה מהעיר. זו קורות חייה אם תרצו, אבל בדפים אין ריח של עץ האורן שצבעה לבד בשנה שעברה, או איך עמדה על גג המחסן בספטמבר, החליפה רעפים וחשבה, שלראשונה אחרי שנים לא מפחיד לה. לא מספרת על יבלות בידיים, שלא היו לה מעולם, או על הכישרון ללבות אש בגפרור ראשון.
הצימר נפל בחלקה אגב חלוקת רכוש כמעט במקריות. בעלה לשעבר, דניאל, לא רצה להתעסק, אמר שזה “גרוטאה”, שהמקום מוצף ושהבית דורש הריסה. היא לקחה. לא מתוך עיקשות, אלא כי הרגישה משהו בלי שם.
עם הזמן הבינה מה הבית הזה סוף סוף היה שלה. ורק שלה.
שנתיים וחצי השקיעה בצימר את מה שהשקיעה בעבר במשפחה: כסף, זמן, תשומת לב, דמיון. החליפה רצפות, שיפצה חלונות, קנתה תנור קטן עם אריחים כחולים, עיצבה ערוגות, שתלה ריבת-אדמה, דומדמנית, שלושה עצי תפוח. תיקנה את החמאם הישן בחצר, הכניסה מדף, תלתה בו צרור שיבה ונענע. מחסן הפכה לפינת קריאה קטנה עם מדפי עץ עד התקרה וכורסת נצרים ישנה מול החלון. התקינה מים, למדה להפעיל מערכת ניקוז.
בקיץ השלישי כבר לא היה מקום מוזנח. היה מקום מנוחה אמיתי. מקום בו שתתה תה במרפסת בבוקר מוקדם והקשיבה לציפורים בין השיחים; הדליקה נרות בתוך קופסאות זכוכית וקראה עד רדת החשכה; ישנה בלי כדורים.
לא סיפרה על זה ברבים, לא העלתה תמונות. אבל כשחברתה רבקה התקשרה עם קיטורים על עייפות, הבזיק בתוכה דימוי: דלת נפתחת, עצי התפוח מסביב, שתיהן יושבות סביב התנור והרגישה נכון לה להזמין.
רבקה הרשקוביץ. בת חמישים וארבע. חברות מאז ימי מכללת בית ברל, למעלה משלושים שנה. רבקה הייתה מורה לגיאוגרפיה, התחתנה, עזבה את העבודה והייתה עקרת בית. בעלה איתן עבד בעסקי יבוא קטנים, הפרטים מעולם לא עניינו את נועה לעומק. גרו בבית פרטי ביהוד, החזיקו כלב, טסו פעם בשנה ליוון או קפריסין. רבקה תמיד אמרה שהיא עייפה, תמיד ביקשה עזרה. נועה עזרה. ככה התנהלה החברות, גם אם אף פעם לא הגדירה זאת במפורש.
מלבד רבקה ואיתן הציעו להביא עוד שניים הצעה של רבקה “שיהיה שמח”. אלה היו מורות לשעבר: עדנה שטרן עם בעלה אורי. עדנה, בת חמישים ושמונה, לימדה פיזיקה, שקטה ומסודרת תמיד. אורי עבד במוסך. נועה הכירה אותם קלות, אף פעם לא התקרבה באמת. רבקה אמרה ש”משפחה”.
“הרכב + המארחת.” המשפט חלף בלי להיטמע. באותו רגע נועה לא עצרה לחשוב.
ההכנות נמשכו ימים. קנתה מצרכים לחמישה, תכננה תפריט לשלושה ימים, קנתה תה משובח, שני סוגי קפה, שמנת במיכלים קטנים. הוציאה מפות, כיבסה וגיהצה אותן. הפרישה סדין נקי לכל חדר אורחים, הניחה שמיכות דקות. סידרה בולי עצי אקליפטוס ליד החמאם, ארגנה צרור טימין לניחוח, קטפה פרחים וגיבשה זר לאגרטל על שולחן האוכל.
ביום שישי בבוקר אפתה מאפה בולגרי עם תרד. בשלה מרק סלק קר, הכינה קציצות בשר עם בצל, סלט מלפפונים וצנוניות. הכל הוכן במרפסת ונכסה במגבת. פתחה חלונות, הריח היה של עץ רטוב, בצק טרי ונענע.
הגיעו בארבע אחר הצהריים, באיחור של שעה. רבקה ואיתן במכונית אחת, עדנה ואורי באחרת. חנו בכניסה כמעט יחד, כאילו תיאמו זמנים. נועה פתחה שער, חייכה, ניסתה לברך אבל איתן קטע אותה: “לא רע פה. בכלל לא רע, ציפיתי לגרוע.”
רבקה נישקה אותה לשתי הלחיים. מבושמת. עדנה הנהנה, מיד שאלה איפה לשטוף ידיים. אורי לא אמר מילה. פשוט עבר בין הפרדסים, מתבונן בנכס.
פרקו תיקים. נועה בחנה את השקיות, מייחלת שיביאו משהו לשולחן. ראתה תיקים עם בגדים. רבקה שלפה בקבוק יין מבעבע זול, מהסוג שנמכר במבצע שניים במאה שקל. הניחה על השולחן.
“להגשה,” אמרה.
נועה הודתה. שמה מצד הפרחים.
ההתארגנות הייתה מהירה. רבקה ואיתן בחרו בחדר עם נוף לחצר ומיטה רחבה יותר. עדנה ואורי, בשני. חדרה של נועה, הקטן, עם אותה מיטה ישנה שלה, נשאר לה אף אחד לא התעניין מה נוח לה. אף אחד לא שאל אם כדאי אחרת.
זו הייתה תחושת העקיצה הראשונה. משהו קטן מאד, כמו אבן קטנה בנעל דוקרת אבל ממשיכים.
הארוחה הייתה רועשת. איתן דיבר רבות. רבקה צחקה, נשענת לאחור. עדנה אכלה בשתיקה, ליקקה צלחת כפולה. אורי התכבד בכל הקציצות, ורק אז בירר אם נשארו עוד. המרק זכה לשבח, המאפה נגמר עד הפירור. רבקה פתחה את בקבוק היין וחילקה בכוסות פשוטות, “כי הכוסות השוות לא היו במגירה”.
אחר כך איתן, בלי לשאול, פתח את המזנון לבדוק “אם יש משהו חזק יותר”. מצא את הליקר שזיפים שנועה הכינה בסתיו, שמרה רק לעצמה. רבקה קראה בהתלהבות: “אוי, זה בא אליי טוב.” נועה לא הספיקה להגיב. הליקר נגמר בערב אחד.
אף אחד לא פינה אחר הארוחה. רבקה פיהקה “אני הרוגה מהדרך.” עדנה הסכימה. הגברים יצאו לחצר. נועה פינתה, שטפה, זרקה, כיבתה אור. על המרפסת כבר לא ישבו.
נעמדה ליד החלון. בחוץ שקט, צפרדעיים בבריכה, קול מרוחק של מנוע שנדום.
משהו לא נח לה בפנים. אגוז כבד, כמו כדור פרווה רטוב. שכנעה את עצמה שזו רק עייפות. לילה ראשון תמיד מבולגן. מחר הכל יסתדר.
שבת בבוקר. קמה בחמש וחצי, המנהג הקבוע. בחוץ דשא עם טל, עצי תפוח בגוון דמדומים חגיגי. הביאה מים, השקתה מלפפונים. הדליקה תנור, הרתיחה מים לתה, קיצצה לחם וגבינה, הוציאה ריבת אוכמניות ומשמש. בשלה דייסה עם תפוחים, לעצמה בעיקר.
הראשון שיצא היה איתן, כבר בתלבושת ספורטיבה, התישב ישר ליד הקומקום. שאל אם יש ביצים. היא הכינה. רבקה יצאה בהמשך, אחריה עדנה ואורי. כולם אכלו, אף אחד לא פינה. רבקה רצתה נסיעה לנהר בסביבה. איתן רק רצה לשבת. עדנה ואורי הצטרפו אליו.
נועה העירה בעדינות: “רוצים לעזור קצת עם הסידור?” רבקה ענתה: “בהמשך, ברור. ננוח עכשיו.”
ה”בהמשך” נמשך עד הצהריים. כולם ישבו על המרפסת בטלפונים. הגברים גילו קלפים, שיחקו. רבקה הראתה משהו לטלפון, צחקה לעדנה. נועה הכינה צהריים מרק תפוחי אדמה עם שמנת, פטריות קלויות באבקת שום, סלט מלפפונים, קומפוט מענבים. כשהזמינה, כולם באו בתיאבון, החמיאו.
״את בשלנית נדירה,״ אמרה עדנה לראשונה מביטה על נועה לא יותר משנייה. ״כבר אין כאלה.״
״יודעת, יודעת,״ אישרה רבקה, אינטונציה, כאילו מדובר במוזרות מתקבלת.
אחרי האוכל נועה ניסתה לשבת עם ספרה מתחת התפוח. הכסא היה תפוס איתן התמקם, עם עיתון על הפנים. נועה הביאה כסא פשוט והתיישבה בפינה בצד. הספיקה חצי עמוד. רבקה קראה לה לעזור באיתור מגזינים. עדנה ביקשה תרסיס נגד יתושים. אורי הודיע שהצינור דולף, כמו תחזוקן המזמין שרות.
נועה תיקנה צינור, מצאה תרסיס, חיפשה מגזינים. חזרה לספר מצאה אותו מושלך לקרקע, דף ראשון מעט קרוע.
בערב, הבעירה את החמאם. השתמשה בעצים היקרים, שהכינה מאפריל. קילפה לבד, כי הגברים נעלמו. כשחזרו, המקלחת כבר חמימה. כולם התקלחו איתן בילה זמן רב, שפך תערובת שמנים ארומתיים, רבקה ביקשה מגבת, שמפו, שינתה זרדים. עדנה קטעה יש מים קרים לשתות? נועה הכינה קנקני מים. כשסיימו, נכנסה אחרונה; המים היו פושרים, הדלק נגמר.
היא ניערה הכל, אספה קצה מגבת, זרקה פחיות ישנות, ביצעה פינוי זריז. מטבח הפוך. קפה יקר שפוזר, כמות עצומה נאכלה, האבקה על השיש. הכל נוקה.
משהו כבד ישב בפנים. שוב שכנעה “זה טבעי, אי אפשר לבקש סטריליות, אנשים הרי רוצים להרגיש בבית. בדיוק כמוהם, כשהייתה נשואה וידעה לשכנע את עצמה שגם מה שבעלה דניאל עושה רק עייפות, לא בזדון.”
“סינדרום האישה הטובה”. קראה פעם במגזין, בזמנו חשבה שזה לא עליה. כעת בקצה לילה, כיור עם ספוג, התגנב לה ספק: אולי זה בדיוק עליי.
יום ראשון, קמה באור ראשון, חמש ועשרים. לא כי רצתה פשוט לא נרדמה. הקשיבה לנחירות דרך דלת, לרצפת מסדרון חורקת. הבית שקודם היה מקלט שקט, הפך פתאום לחנוק.
יצאה החוצה בחשכה, לשבת רגע על הספסל לצד עץ התפוח הזני, “עין שמר”. הביטה, נשמה, בדרך כלל במצבים כאלה מילאה אותה הרגשה ללא שם, שקט שאיננו דורש הסבר.
הפעם לא הייתה הרגשה. נכנסה פנימה, התחילה בארוחת בוקר מושקעת: לביבות, גבינה חמוצה, ריבת פטל, חביתת עגבניות. רצתה שולחן יפה, שיהיה באמת מושקע.
בעודה מטגנת, אורי חצה את הדלת: מפהק, מביט על המחבת. “אני לא בקטע של לביבות. יש חביתה עם פסטרמה?” לא הייתה. “טוב, חביתה עם מה שיש.”
נועה הכינה.
בהמשך עדנה ביקשה קפה חזק. נועה פתחה את המזווה, הוציאה הקפה היקר. עדנה שתתה, לא אמרה מילה, נדדה למרפסת.
רבקה יצאה אחרונה, כמעט אחת-עשרה. ראתה את הלביבות, שמחה. קראה לאיתן. אכלו לאט, דיברו על תוכניות לעוד קצת.
“נועה, אפשר עוד פעם חמאם לפני שנעזוב?” שאלה רבקה בקול אגבי, כשהיא מורחת ריבה.
“דלק נגמר כמעט,” ענתה נועה בשקט.
“נו, יש עוד קצת. רק לחימום קצר.”
לא נגמר. היא לא הדליקה.
יצאה לערוגת הגזר צריך לעקור עשבים. העבודה המרגיעה, קרקע חמה, ריח של יולי. הידיים פועלות לבד, המחשבות רחוקות ולא מפריעות.
היום עבר בנחת. שוב הכינה צהריים, פינתה, הגישה, אספה. כל היתר נחו. הם ידעו היטב לנפוש ללא התחשבות, בקלות חסרת מאמץ. איתן ישן. אורי פרש קלפים בסוליטר. עדנה דפדפה בטלפון. רבקה ניסתה למשוך את נועה לשיחה, אבל שיחה עם רבקה תמיד נמשכה רבקה בעצמה ועם אנשים זרים, עולמות זרים. לנועה נותר להסכים, להקשיב, להנהן.
גבולות אישיים. שוב דימתה את הביטוי בקול. מה זה באמת לקום וללכת באמצע? להגיד “לא”? הכל נראה כאילו סירוב הוא עלבון, קרע, סוף. כאילו הכל יקרוס אם תגיד עכשיו “אני רוצה קצת לבד”.
כלום לא קורס, כמובן. אבל זה מה שיודעת רק אחרי. תגלה מחר.
בערב, אחרי האוכל, התארגנו על הנדנדה הישנה שהיא בנתה בקיץ שעבר בעזרת מיכה מהשכן, ושתלה בעצמה כפיסי עץ ובד. שם אהבה לשבת לבד, להביט שקיעה.
הפעם רבקה ועדנה על הנדנדה. הגברים שוב אצל מיכה “תראו משהו במוסך”. נועה פינתה, שטפה, טאטאה, זרקה אשפה, בדקה את הסגר של חממת העגבניות, נכנסה להביא שמיכה, רצתה לשבת על המדרכה.
הנדנדה עמדה בהמשך הגינה, ליד דומדמנית, במרחק. בחשכת הערב, השקט חשף מילים.
“טוב פה,” אמרה עדנה, הקול היבש שלה מוכר.
“מה אמרתי לך,” ענתה רבקה, קולה מלא אושר. במקום שבו הכל מסתדר.
“היא לא תיעלב שלא הבאנו כלום?” עדנה.
הפוגה. חריקה קלה.
“לא, מה פתאום. זה עושה לה טוב. היא הרי לבד עכשיו, את מבינה? אנשים כאלה צריכים שמישהו יזדקק להם. אחרת אף אחד בכלל לא יבוא לבקר.” זה לוחש.
עדנה אומרת משהו לא ברור. רבקה צוחקת, מין צחוק פרטי של מובנים מאליהם.
“עזבי, זה משמח אותה לעבוד. היא הזמינה, היא הכינה הכל. בטוריסטים שלושת אלפים שקל לשלושה עם אוכל, את קולטת? פה הכל על חשבונה. ותכל’ס חשבתי כבר מזמן כשסידרה את הצימר, יאללה, נבקר אותה.”
שוב הפסקה. חריקת נדנדה. ואז עדנה, בשקט: “קצת עצוב לי עליה.”
“נכון,” שעתה רבקה. “קצת מסכנה. אבל ככה זה.”
נועה עמדה על המרפסת, מחזיקה שמיכה. לא זזה. צרצר תחת המדרגות החריש פתאום, כאילו גם מקשיב.
חוויה שלא הצליחה להגדיר. לא בכי, לא כעס מלבב, לא החום ההוא מהעבר. משהו קפוא, חלק, קריסטלי.
חזרה פנימה. סגרה בשקט. תלתה את השמיכה על קצה הקולב. עבר למטבח. נדלקה מנורה קטנה. שלפה פנקס ועיפרון.
החלמה מגירושין. חשבה שעברה את שלב התמימות, מוצאת את האנשים בלי משקפיים. מתברר לא עד הסוף.
לא נורא. מתוקן.
פתחה עמוד ריק. כתבה, לאט, כמו מורה הבודקת הכתבה.
קניות. שיחזרה הכל: בשר למילוי, תפוחי אדמה שלושה קילו, פטריות מיובשות שברור לה ערכן בשוק (כי השכנות מוכרות כך), חלב, קוטג’, ביצים, ירוקים, לחם וכד’. ריבות שהכינה בעצמה, אך פירות מסוימים קנתה. תה, קפה, קמח, שמרים, סודה. שתייה קלה, קומפוט מהגינה.
ספרה גם את עלות הליקר שזיפים חודשים על העץ ששתלה בידה, ליקוט, חליטה, סינון. חישוב של זמן ולא רק כסף.
הוסיפה דלק לחמאם, חישבה קוב עץ, פירטה.
פתחה את אתר “צוקי אפרת” אתר הצימרים האהוב בצפון, פרט מחיר לשלושה ימים זוג, שלוש סעודות, חמאם בלילה.
רשמה הכול. ציינה בשוליים: “ניקיון, שרות, חמאם לא מחושבים”.
כשסיימה היה כמעט חצות. האורחים פרשו, הבית נשם בשקט מוזר. סגרה פנקס, כיבתה מנורה, שכבה.
השינה עמוקה, לראשונה כל סוף השבוע.
בוקר שני, מעונן. שמיים מלטף, ציפורים יותר קצרות וענייניות. דשא יבש. נועה בקומבינזון בגינה, בודקת חממה, מתקנת עמוד. הכול במקום.
לאכול הכינה דייסה על מים, עם מלח בלבד. פרסה לחם, מעט גבינה צהובה, כמה חמאה. קומקום מים.
רבקה יצאה ראשונה בתשע. מביטה על השולחן, גבה מורם, “דייסה?”
“דייסה,” עונה.
“ולא יהיה עוד משהו?”
“דייסה ולחם.”
רבקה לא מגיבה. שותה תה, אוכלת.
עדנה שאלה על ריבה “אין”. משכה כתף.
האורחים התחילו לארוז בעצלתיים. איתן מסתובב, רבקה מחפשת קרם, מוצאת. אורזים, מוציאים.
עמדו בכניסה למכונית, מוכנים. נועה יצאה אליהם עם דף פנקס חדש סכם ברור, כתוב בכתב נקי. סכום מודגש.
“רבקה,” קולה שקול, “רגע.”
הגישה דף.
רבקה היססה, הביטה במבט מבולבל, שהתפנה לחשד.
“מה זה?”
“חשבון מגורים ואוכל. הכל במפורש.”
דממה. רבקה קוראת, אולי רק מעמידה פנים. מרימה עיניים.
“את רצינית?”
“לגמרי.”
“נועה… זה לא…”
“לא סופרת ניקיון, חמאם, עצים שפיצלתי לבד, רק מוצרים.”
איתן מציץ מעבר לכתפה, פנים של אבא בוועד הורים שקוראים לו שלא בצדק.
“זו בדיחה?” שאל.
“לא.”
“נועה, אנחנו חברים,” התחילה רבקה, קולה עולה. “חברים לא מתנהלים כך.”
“חברים לא מדברים מאחורי הגב שאני ‘מסכנה’, ולא רואים בבית שלי קמפינג חינם.”
הבעת פניה של רבקה השתנתה.
“ציטטת אותי.”
“היה ערב שקט, שמעתי.”
עדנה התרחקה. אורי השפיל מבט.
“זו פשוט בדיחה גרועה,” אמרה רבקה, עם נוקשות אותנטית, כמו אז כשהתווכחה מול המנהלת.
“הזמנתי. שמחתי להזמין. עד ששמעתי מה אומרים האנשים שהחשבתי קרובים.”
“טעית בהבנה.”
“ציטטתי מילה במילה.”
דממה. רבקה קיפלה פתקים, התחרטה, פתחה שוב.
“אם לא תשלמו,” אמרה נועה בשקט, יציב, “אפתח קריאה לאבטחת יישוב לשימוש לא חוקי בנכס פרטי. מסמכים תקינים.”
“את לא נורמלית,” סיננה רבקה, המומה, ללא כעס, יותר פליאה.
“בדיוק נורמלית. הפרטים לתשלום בגב.”
הסתובבה וחזרה לבית. מאחור שיחה חרישית. לא שמעה. ניגשה למטבח, הרתיחה מים, עמדה בחלון. בחוץ גן, שמיים כהים, תפוחים עדיין זעירים.
הטלפון צלצל. התראה: העברה. שליש מהסכום בלבד. כתבה רק: “עוד.” נכנס סכום נוסף, ואז עוד. בסוף הכול.
הניחה טלפון, מזגה תה.
ברחוב שמעו מנועים. מכונית ראשונה, אחריה שנייה. טריקות דלתות. השער לא נטרק לא סגרו אותו.
נועה יצאה לסגור שער.
חזרה הביתה.
עברה בין החדרים. אצל רבקה ואיתן סדינים בלולים, כוס חד-פעמית על הרצפה, חלון עם שארית מיץ. אצל עדנה ואורי היה קצת יותר מסודר, אך עדיין בגרסה “המלון כלול בניקיון”.
פינתה הכול. הורידה סדינים, זרקה לסל. ניקתה מדף, השליכה כוס. פתחה חלונות. אוורררה.
במרפסת חיכתה אותה בקבוק מבעבע זול. ריק. הניפה שתי אצבעות, שימה בפח.
יכנסה לחדרה הקטן, עם מדף עץ, נוף לדומדמנית. הכול במקום. אבל משהו דרש פעולה שלא ידעה לזהות. פתחה טלפון. חיפשה “רבקה”. חסמה. עדנה שטרן. חסמה.
החזירה טלפון, נשמה עמוק עד תחתית הריאות.
הקלה אמיתית, לא מתוכננת. לא “הכול מאחוריי”, אלא הקלה של להניח משהו כבד.
יצאה לגן. שמיים מעוננים, אור ראשון בזווית, זהוב ממש בגינה ההיא.
הרימה מעדר, ניגשה לערוגת המלפפונים, החלה לעשב. תנועות רגועות, קרקע חמה.
אחרי כחצי שעה הזדקפה. נגעה במצח. שמעה עקבות בשביל.
“נועה, בוקר טוב,” נשמע קול מעבר לגדר.
זה היה מיכה גלבוע, בן שישים ושתיים, שכן מהבית ליד מהנדס לשעבר, אלמן, אהב לגנן, לתקן מה שבשכונה ולדבר על מזג אוויר. היו אומרים שלום, סיפרו אחד לשני על עונת המלפפונים, על הספר האחרון שקרא, עזרו כשצריך.
“בוקר טוב, מיכה.”
התקרבה לגדר. היה נמוך, חולצה משובצת, בלי כובע, בידו צלחת עטופה מגבת.
“אפיתי פשטידת תפוחים, יש הרבה, קחי כל עוד חם.”
הושיטה יד, הרגישה החום אליה.
“תודה, מיכה.”
“ראיתי האורחים הלכו.”
“הלכו.”
“יותר מוקדם, לא?”
“כן, מוקדם.”
שתק רגע, לא מציג סקרנות, לא רחמים. רק הצעה.
“הרתחתי תה. רוצה לשבת? הספסל תוקן.”
הרימה מבט, ראתה עיניו.
“רוצה,” אמרה. “עוד דקה אצלי.”
הביאה צלחת, שטפה ידיים, לבשה סוודר קל, כי לקר ערב. יצאה דרך שער.
הספסל רחב, מתחת לעץ אגס. הוא הכין שתי כוסות, ספל מיוחד, צלוחית עם סוכר.
ישבו. שתקו, שתיקה נוחה. מעל האגס רשרשו עלים, באחת הערוגות קרקרה תרנגולת.
“רציתי לשאול הרבה זמן,” פתח, “איך את מסתדרת לבד פה? בית גדול.”
“מסתדרת. מתרגלת.”
“רואים.” אמר. “הביקתה יפה כל כך היום. ראיתי כשהגעת, היה פה נורא.”
“נכון,” הסכימה.
“עכשיו גאווה לראות.”
החמאה במרקחת משובחת, בחוץ האור השתפר, האגס נוצץ.
“מה את חושבת,” שאלה, “על אנשים שמנצלים אחרים הם בכלל מבינים?”
חשב, תוך כדי שתה תה.
“יש כאלה שמבינים וחושבים שזה בסדר; האחר מסכים, משמע שמח. ויש כאלה שלא חושבים בכלל, עושים מה שנוח.”
“ואלה שמסכימים?”
“אלה פוחדים לאבד. פוחדים שלא יבואו, שלא יתקשרו. נשארים עד נקודה מסוימת.”
הנהנה. לא חדש, אבל עכשיו ברור.
“אשתי הייתה כזו,” הוסיף. “לב רחב, נתנה לכולם שכנים, חברות, משפחה. כולם באו, הלכו, והיא אחר כך בוכה, אבל אומרת שטוב.”
הביטה בו.
“למדה להגיד ‘לא’?”
“לא,” ענה בקצרה. “לא הספיקה.”
משפט קצר, ובו הכל. לא אמרה מילה. פשוט בשלווה.
“עשית נכון,” אמר אחרי שקט. “החשבון. לא נהוג, אבל נכון.”
“לא חשבו כך.”
“לא יחשבו לעולם. ככה זה.”
חייכה, לראשונה מזה שלושה ימים.
ישבו הרבה, עד החשיך. דיברו על עגבניות, ספרים, משאבת מים שתוקנה, ציפורים בכחל המתבן. דומיה שבה.
לפני הכל, קמה.
“תודה מיכה. על הפשטידה ועל התה.”
“גם לך. על החברה.”
חזרה הביתה, הדליקה מנורה קטנה, צלחת תחת מגבת. השאירה כוס בכיור, בדקה חלונות, נכנסה לחדר.
הכל כמו שהיה: מיטה, מדף, דומדמנית בחוץ חשוך, רק צל.
ישבה, לקחה הספר, מצאה עמוד. קראה דף. הניחה.
הבית שקט, השקט שלה, שאיש לא פגע בו, השקט שלמדה להתרגל אליו בשנתיים וחצי, שפחדה ממנו, שבסוף הפך חמים.
איזון הדדי ביחסים תמיד דימתה שזה שייך לרמות אחרות. מתברר זה הכי פשוט. אם ממפגש נשאר לפחות מה שהיה קודם.
אחרי האירוח, נשאר פחות: פחות ליקר, פחות עצים, פחות קפה, פחות שקט. אבל נוספה בהירות. גבולות בריאים לא דורשים צעקות או דמעות; רק פתק וקול רגוע.
שכבה. התכסתה. שמע ציפורים מסתדרות ללילה. צפרדעיים שתקו כנראה ערב לא שלהם.
לפני שנרדמה, חשבה על הקולב בערוגת המלפפונים שצריך לחזק, להשקות דומדמנית, לבדוק אולי הגיע הזמן לקטוף.
כל כך הרבה דברים טובים, שלה לגמרי.
עצמה עיניים.
בחוץ כבר היה חושך מוחלט. המושב נמנם. מכונית חלפה באופק ונעלמה. עצי התפוח כהים יותר מהשמיים. לילה שקט, חמים.
נועה בן דוד, חמישים ושש, מורה בדימוס, בעלת הבית, הגינה והשקט הזה נרדמה.
בבוקר קמה כתמיד, חצי שעה לפני שבע. השמים צלולים, ללא ענן, הטל כבד, עשב כמעט לבן, והשמש נוגעת בו. יצאה עם מגפיים, פסעה בשביל, הקשיבה לעשב הלח.
הדקה ראשון את העמוד. דומדמנית הושקתה. הפירות מלאים, מוגדלים, עוד יום-יומיים והן מוכנות. נגעה בכמה באצבעות. עסיסיים וכבדים.
חזרה למטבח. הכינה מים. פרסה לחם. הניחה גבינה, חמאה, ריבת אוכמיות שלה, לא מה שמבקשים.
ישבה לשולחן.
מבעד לחלון, ציפור קטנה, כנראה ירגזי, חיפשה תחת העלים עסוקה, עניינית, מוצאת את מקומה.
נועה הביטה בה, אכלה לחם עם ריבה. לאט, בלי לחץ.
בעת ששתתה תה, קול מוכר מעבר לגדר.
“נועה, בוקר טוב,” קרא מיכה. “ישנת טוב?”
קמה, פתחה החלון. מיכה בגופיה משובצת גם הוא קם מוקדם.
“בוקר טוב, מיכה. ישנתי מצוין.”
“טוב מאוד. חשבתי… הוצאתי ריבת דובדבנים. הראשונה. להביא לטעימה?”
הביטה בו. פנים שלוות. עומד פשוט, ללא הצגה.
“תביא,” חייכה. “התה עדיין חם.”
“בשמחה.”
הלך. היא סגרה חלון, הניחה כוס שנייה.
הירגזי עוד מעט קפץ לענף אחר והמשיך בענייניו. הענף רעד, הסתדר.
השער חרק קלות.
