אילנית האבן
הביאו את אילנית מזרחי באמבולנס, מצאו אותה שוכבת ברחוב. היא נפלה ישר לתוך שלולית קרה ומבאסת, ולא נשאר לה כוח לקום. חברה הרימו אותה, החזיקו אותה בקושי, העלו על האלונקה ונסעו איתה אל חדר המיון של איכילוב.
אילנית אישה גדולה, כבדת משקל, לבושה בחליפה אלגנטית, נעלי עקב דקים, צמידי זהב על הידיים, עגילים גדולים יוקרתיים, תיק עור איכותי מחובק אליה בכל זאת סירבה לשכב באמבולנס. כשהתעוררה, עשתה לאפרים, נהג האמבולנס, מה־זה סצנה על זה שהוא מסריח מסיגריות, ליאור הפראמדיק קיבל ממנה הרצאה על איטיות, ואת נועם, הסטאגר הצעיר, גירשה מייד: בשביל מה אתה פה, תניח לי.
נועם ענה לה בלחש: לא כזה התעקשתי
חכם גדול! תפתח את הפה שלך עוד פעם ונראה מי יגע במי! נרכנה אילנית קדימה, שילבה ידיים על התיק, הרימה כתפיים, ובמלוא הגובה, נכנסה לטריטוריה שלה חדר המיון. סוקרת הכול בעיניים של מפקחת סמויה. קימטה גבות, שפתיים עבות מכווצות, המייקאפ כבר מתערבב מזיעה, מדגיש כל קמט. תתקדמו כבר, אני לא יכולה לשבת כאן, יש פה רוח פרצים! נופפה לעבר המסדרון העמוס.
האחות בדלפק, שפרינצה, ראתה אותה נכנסת בפרווה עד הקרסול, לקחה מהפראמדיקים את הניירת ואמרה בקור: מהר, תמשיכו, פה אין לכן מה לעשות.
משבר לחץ דם גבוה, התעלפה ברחוב, לא דפקה את הראש מדווח נועם.
יופי נועם, יאללה, תחזור תן לנו לעבוד. ליטפה אותו על הכתף שפרינצה, והוא ממש דומה לה, ברור שזה הבן שלה.
ככה מסדרים קרובים לעבודה חשבה אילנית במרירות.
הראש כאב לה נורא, הידיים נשמטות כל התיק שלה כבר מאיים ליפול. היא הרגישה אפס כוח, גם לדבר בלתי אפשרי. הלשון יבשה ונראית ככה נפוחה, מרגישה שהיא נדבקת לחיך. כל מה שהיא רצתה זה לשתות מים.
אפשר מים? שאלה בקול רם, אף אחד לא שמע אותה, ואף אחד לא הסתכל עליה.
סביבה בלגן: משפחות דוחפות מיטות עם חולים, מרגיעות, שואלות, מחזיקות ידיים כאלה שכבר מנותקים. רופאים מתרוצצים עם סטטוסקופים תלויים על הצוואר, קוראים דפים, צועקים: להעביר לדימות!, ואחיות עסוקות, לא בענייניה של אילנית.
מי זאת מזרחי? שואלת סוף־סוף אחת האחיות.
אני. אני פה! ענתה אילנית, הפעם חזק.
תקשיבי, קחי את הקופסה הזאת, שירותים שם, אחר כך דם. ותורידי תכובע! חמסין פה, לא אנטארקטיקה!
ואילנית בכלל שכחה את הכובע הפרוותי ששמה, כמו יעל פוליאקוב בסרט ישן. מזל שכבר זעה נוטפת על המצח.
באי־רצון הורידה את הכובע, דחפה לתיק בחיפזון בין כל המסמכים. היא לא חשבה להיתקע פה רצתה לקבל טיפול ולחזור למשרד שלה. אילנית מזרחי מנכלית של חברת חלונות הגדולה בתא, לא יכולה להרשות לעצמה לעצור. עסקים לא מחכים.
האחות הדביקה לה קופסה בדגימות על הברכיים.
אילנית תמיד הייתה גדולה: תינוקת ענקית, ילדה בגובה מוזר, נערה גבוהת קומה. איזה גובה יש לה! שמעו אמה בקופת חולים, ולנעליים שלך בטח קשה למצוא מידה, צחקו עליה בחנויות הנעליים.
אמא שלה באמת הייתה קטנטנה לידה, כמו כף יד, אבל את הגנים קיבלה מהאבא החסון, שנפטר מסרטן כשאילנית הייתה בת שמונה.
היא תמיד הרגישה מסורבלת ונבוכה כמו גוליבר בגן הילדים, והחברות התרחקו ממנה. בבית הספר צחקו עליה, אבל בספורט מצאה ניחומים זריקת דיסקוס, הדיפת כדור ברזל, שם היא סוף־סוף הצליחה. נפצעה כמה פעמים, הכתף שלה עדיין רגישה, אבל היה לה סיפוק. אחר כך חוותה אכזבה גדולה: התאהבה בצורה עיוורת בגבר שבסוף רק שיחק בה והוא נעלם. היא נותרה לבד, התבגרה, קברה את אימא והפכה את עצמה לאישה שאף אחד לא מתעסק איתה.
התחילה בוועד הבית, ניהלה פועלים, אחר כך עברה מעטפות ומסמכים בימי תחילת ההיי־טק, כל העולם השתנה כולם פתחו עסקים. אילנית עשתה שיפוצים עם החברה, תמיד חשבו שהיא גבר עד שהבינו ואז צחקו איתה, הגנה על כולם, הייתה משלנו. היא הייתה קשוחה, לא בזבזה זמן על מפגשים, אבל תמיד איתנה.
אילנית האבן היו קוראים לה מאחורי הגב.
בסוף פתחה את חלונות לעולם החברה שלה, לא ויתרה לאף אחד, הפכה למומחית בחלונות ותריסים, דרשה מעובדיה להגיע לרופאים, ציפרה במתנות, ניהלה משמעת חסרת פשרות אך תמיד דאגה. לא הייתה לה שום חברה פחות כאב ראש, פחות אכזבות. עדיף ככה.
אם פיטרה מישהו כבר אירגנה חלופה או המליצה למקום אחר, כדי שלא תרגיש אשמה. רכבת בעיניים שלהם, היא בעיקר היתה רכבת בלי מעצורים. תשאל על בנה הבכור, רומי? בשבילו היא עשתה הכול, זה ברור.
מי שלא עמד בקצב קם והלך, אבל בעידן שבו כולם מחפשים עבודה נוצרה סביבה חבורה אדוקה, לויאלית.
עליהם היא נשענה עכשיו, כשהיא שוכבת בבית חולים רק שיתפקדו!
מה זה?! אני לא הולכת! הטיחה את הקופסה על הרצפה. יש לי לחץ דם, אני צריכה לשכב כאן, אתם בכלל קוראים את הדוח?!
איזה דרמה, נשמה! קרא לעברה יצחק, הומלס מזוקן, לובש תחבושת לראש. רוצה עזרה? תני לי, אעשה בשבילך אבל תני לי את הכובע! הוא צחק בקול.
תעזור לעצמך! נבחה אילנית והידקה את הכיסא אל הקיר, השאירה סימנים בטיח.
גברת! למה את עושה שטויות רק עכשיו סיימנו שיפוץ! התעצבנה שפרינצה סיגלית, מי אחראית על ההיא?
עזבי, אני עוזבת. איך קוראים למקום שלכם? ניסתה אילנית לקום, חיפשה טלפון רצתה להזמין מונית הביתה.
אל תרוצי לשום מקום, שב כבר. עכשיו יבוא הרופא, יניח אותך לנוח, ענתה שפרינצה.
אבל אילנית כבר הייתה עמוק בשיחה בטלפון.
רומי? עדן, תני לי את רומי! קראה למזכירתה. אני בבית חולים, מחר יש לי פגישות. אני חייבת את רומי.
היא לא צורחת, היא פשוט מתארת מצב בשקט, ברור.
עדן הלכה לספר לרומי: אמא שלך בבית חולים.
הבנתי. עזבי, תני לי עשר דקות, ענה רומי מהמקלחת. ברור שהקשיב אבל אם היא מדברת, כנראה היא בסדר. לא יקרה כלום.
רומי חיכה לה כל הילדות, בבקרים עד הערב, כשתחזור. הייתה עסוקה, עבודה, אחר כך איזה ביזנס ענק. באדיבותה הצליחו לעבור לדירה חדשה, שמעו עליה ברחבי העיר בזכות החלונות שהיא סיפקה בחינם לבית הספר, עזרה לכל מכריה למצוא אנשי מקצוע, הכל ארגנה רק אצל בנה, היה נדמה לה, נכשלת.
בחיים היא לא חיבקה אותו, לא אמרה בפירוש אני אוהבת אותך. הגבול ביניהם היה ברור. אם נולדת, זו כבר אחריותי לדאוג שתהיה בן אדם, לא יותר מזה! חשב בעצמו.
עדן ניסתה למצוא אותה בטלפון, לחלח את בעלה. אמא שלך במיון, חזרה שוב, אבל הוא לא התרגש.
אילנית הרגישה את זה. היא הבינה מה זה להיות יש רק את עצמי. היא נשענה על הקיר, ניסתה לקום, נתקלה בקצה של הכיסא, התרסקה על הרצפה והיקר מכל, התיק העור שלה, התרוקן על הריצפה. הכובע נפל לידה, והשכיבה קרסה.
ההומלס מהר להרים אותה, אבל לא החזיר את הארנק והטבעת שלה השק. אילנית ראתה בו מישהו מוכר, אבל קווי המתאר התמזגו, והיא לא הצליחה להיזכר.
הכול הִתרחק, היא נשמה בכבדות. לכל אורך האוזניים הדהד במונוטוניות: החזיקי ימינה, החזיקי ימינה
כל בוקר נהגה אילנית לנסוע עם ריין, נהג הצמוד שלה. הוא היה מחכה לה ברבע לשמונה, פותח לה את הדלת, עוזר לה עם המעיל, מחייך אליה, מפעיל גלגלצ או קול המוזיקה.
אף פעם לא התלונן, בזכות אילנית זכה למענקים, דאגה לכל מחסור, חבילות מזון, תרופות לאשתו, אפילו לקמפינג במרום גולן קיבל הנחות. גם אם הרימה אותו באמצע הלילה שהיה מוכנה לדהור לירושלים לדיון, הוא תמיד התייצב. היא בקושי התנצלה זה היה ה”קוד”. היום, דווקא, זה נגמר: ריין נתקע מתחת לדירה שלה, כי משאית זבל מוחצת לו את הטויוטה.
אילנית, בואי פשוט נזמין גט טקסי! נאנח. לא, אני מתמודדת לבד, אקח קו 1. ויצאה מהבית, עננה אפורה בואכה הרכבת הקלה. האנשים זזו הצידה, אף אחד לא חוסם לאילנית את הדרך.
בתחנת הרכבת החום הכה, נחיל האנשים זרם, כולם ממהרים. הכריזה: החזיקי ימינה קולה הדהד במוחה.
בערב ההוא, אחרי הסיבוב בחדר מיון, מכל הבדיקות, נחתה סוף־סוף על מיטה במחלקה. האור עמום, ריח תרופות ומעט גריסיני וניל נוסח הייאוש, אותם אוהבת, אך כמעט לא אוכלת.
המחלקה בקומה שלוש. מהחלון לא רואים את נתיבי איילון, הכל מלא רכבים, צבעוני כמו שרשרת אורות.
אילנית נזכרה ביום אחד, כשקנתה לרומי שרשרת אורות יפה מפיצוציה בתל אביב אחרי שיצאה איתו מהגן. הגננת כבר עמדה לעזוב. רומי ישב לבד בלוקבדה, ניגב דמעות שלא תראה.
נו הנה, רומי, חיכית והנה אני פה! קראה הגננת בקול חזק.
רומי קם, משפשף עיניו. היתה לו חליפת שלג אדומה, עם פסים מחזירי אור מאוד אהב למרות שניסה להסתיר מאמא.
מה בקופסה? שאל בצעדים קטנים.
או, תראה איזה יופי! זו שרשרת אורות, נקשט את העץ! היא, גוש קרח, התרגשה פתאום.
כל הדרך רומי דמיין איך השרשרת מנצנצת להם בבית. למחרת התכוון להתרברב לכולם בגן שהוא קיבל ממנה. אבל כשדלקו האורות, הכל התפוצץ והשרשרת לא עבדה. אמא סגרה בחזרה את החוטים, והכניסה לקופסה. אל תדאג, אני אסדר. בוא לאכול משהו, יש לי עוד כביסה, אמרה.
אז, דפקו לה פועלים בעבודה על השרשרת, ובסוף זה עבד. אבל לכיתה א’ כבר עלה, והפנטזיה התפוגגה.
ועכשיו, מישהו מסתורי מתחבר לאותן השרשרות על לבבות של אנשים, והיא נורתה נשרפה, צריך לתקן.
הדלת נפתחה, נכנסה אחות בלבוש ורוד.
אל תפתחי עיניים, אני הולכת להוריד איפור בזהירות. אם ייכנס, ישרוף אותך, צחקקה.
אילנית נרעדה מהנעימות. איזה מרגיע מתי מישהו ליפף אותי במשהו עדין ככה? נזכרה באמא, שהייתה מנגבת לה את הפנים במגבת מרעננת כשהייתה חולה.
חבל, לחשה אילנית. תני לי, אני אסתדר לבד. אבל זאת התעקשה: תני לנוח, צברי כוח! הנה, עוד קצת.
האחות שלפה סיכות מהשיער שלה.
אני אשלם, אני אין לי ארנק אבוד גנחה אילנית.
פעם שנייה בחייה שגנבו לה את הארנק. ראשונה כשעמדה ברכבת התחתית, מישהו נדחק בה, יצאה לקנות לחם גילתה שסכין קרע את התיק ונטל את הארנק, יחד עם מטבע אמריקאי ושוקולד קטן שקיבלה מרומי. אז בכתה כמו ילדה.
חבל היה לי חשוב, לחשה לעצמה עכשיו.
האחות לקחה לה את לחץ הדם, ומיד אילנית נפלה לשינה עמוקה.
כשהתעורר רומי מהשינה, בכלל שכח מאמא, ודן ב־HD בכדורגל שמשודר על מסך שטוח שקיבל מאימו. עדן עוד ניסתה להתקשר.
לא היה אצלם חום אף פעם לא ירדו לדקויות של רגשות. אילנית אהבה במעשים: פנצר בסלון תיקון, טיול ספורט לאשתו רשמה למכון הכי טוב, בדים משובחים, אוכל. יזמה לא חיכתה.
עדן לא הצליחה להבין אותה, נרתעה ממנה, אך לבסוף קיבלה. החליטה יום אחד שתחסוך בחשאי ותשיב לה את כל מה שעשתה בשבילה.
גם כלפי רומי אהבה ככה: תיקנה לו פעמיים סקייטבורד, סידרה לו שיעורים בכדורסל, קנתה לו מערכת סטריאו. לא חיבקה, רק בנתה סביבו חומה של מענקים ודאגות. הוא, מצידו, דחה אותה.
כשאמר שמתקיים חתונה הופתעה, אבל ארגנה הכול בלי חפירות, בסטייל, במקום יוקרתי. עדן קיבלה שמלה בדיוק כמו שרצתה, אבל רק בחנות שמיועדת לטובות.
עדן שאלה אותה פעם למה היא אף פעם לא מדברת על רגשות. אילנית המשיכה כרגיל: עבודה, פרופילים, הצעות, תביעות, עסקאות.
בלילה הבא, כבר ידעה עדן איפה נמצא הארנק והחזירה אותה. ההוא מהמתנה במיון סיים את חייו, סיפרה. זה אותו בחור מהספורט, גבי ברוקנר. הוא היה ההוא שהריץ עלייך באימון דיסקוס
הוא מת. אני חיה. אמרה אילנית לעצמה.
וכבר לא הייתה אילנית האבן אלא פשוט אישה, רחוקה מלהיות עשויה מאבן.
עכשיו יש לה קטיה, יש זינה, אפילו עדן, הבחורה הפשוטה והנאיבית שדואגת לה, יש עבודה, מאות דברים לטפל בהם, נכד שעוד רק אולטרסאונד. עדן, תמיד תגידי לו שאת אוהבת אותו, גם כשאת כועסת. אני אף פעם לא אמרתי והיום אני מצטערת. אישה צריכה לאהוב כדי לא להתקשח.
עדן הנהנה, ולאילנית זו הייתה הוכחה: אין אבן, יש לב. אישה ענקית, מיוחדת, שהעזה להיוולד לעולם הזה וצעקה בעוצמה כמו רעם את הכניסה שלה לעולם.
