Author: Lewis Simmons
נועה ישבה במטבח, אוחזת בידיה כוס תה שהתקרר. מולה מונחת מחברת מלאה בתאריכים, והיא בוהה במספרים האלה כבר עשרים דקות בלי יכולת לזוז. כי יותר מדי דברים התחברו פתאום.
היום נכנסתי למטבח וראיתי איך היא מסתכלת על הסיר. היא שאלה בכעס אם כל זה הולך לשולחן. היה מרק ירקות דל, קערה גדולה של דייסת שיבולת שועל בלי חמאה, וצלחת כרוב מבושל.
היום יצאתי לדוג בכנרת, למרות שאני יותר אוהב דיג בקיץ. אבל גם בחורף אני יוצא מדי פעם, כמו שאני אומר, “לקפוא קצת”. דגים אני לא מביא הרבה, אבל
שמעון ישב על הכיסא בסלון, מביט מבעד לחלון. למטה, בחצר, יונים התקוטטו על פיסת חלה שנפלה. ושמעון הביט בחתול. שבע שנים הם גרים יחד, אם לא סופרים את תמר, אשתו, ואת נועה, הבת.
3 בינואר היום בבוקר, בשבע וחצי, נירה ראתה אותי עומד ליד המעלית עם וסי בידיים. לחצתי אותו לחזה בשתי ידיים. הוא היה אפור, קירח בצד אחד, והריח ממנו מרתף כזה
“הוא אמר: ‘האקסית שלי הספיקה הכל’ – וברגע הזה הבנתי שאין לנו לאן ללכת ביחד” אתם מכירים את הרגעים האלה, שמשהו חשוב על עצמך מתבהר?
שנה של זוגיות עם אברהם (בן 58) הרגישה כמו אגדה, עד שבית קפה אחד הוא פרש את התוכנית שלו לחיים שלי אברהם ישב מולי בבית הקפה האהוב עליו, ערבב בכפית קפה שכבר
בעלי, בן 47, הציע שנפתח את הזוגיות – שנוכל ללכת לצדדים, ואחר כך דרש לחזור לשגרה. אבל כבר היה מאוחר מדי. “כלומר, אתה תלך להסתובב, ואני אמורה לבלוע את זה?”
“עצלנית את, שירה, בעומק הנשמה.” גבר בן 54 יושב בבית בפנסיה, ואחרי העבודה מחכות לי תוכחות וערימת כלים. את יודעת, הרבה זמן לא יכולתי לספר לאף אחד את זה.
נועה לא חיה. היא פשוט שרדה. שבעים ושתיים שנה, דירת חדר בפאתי תל אביב, קצבת זקנה שמהעשרים לחודש נשארו ממנה גרושים. ושקט. לפני חצי שנה יוסי הלך.









