“עצלנית את, שירה, בעומק הנשמה.” גבר בן 54 יושב בבית בפנסיה, ואחרי העבודה מחכות לי תוכחות וערימת כלים.
את יודעת, הרבה זמן לא יכולתי לספר לאף אחד את זה. כולם שאלו: “שירה, נו מה איתך ויוסי?” – ואני חייכתי ואמרתי “מעולה, הכל בסדר”. שיקרתי, כמובן. עכשיו אספר לך איך היה, בלי לייפות, כי אני מרגישה שאם לא אשחרר את זה – זה יישאר לי כבד בלב כמו אבן.
נפגשנו בחגיגות היובל של אחותי דפנה, שהיא בת חמישים. יוסי היה אורח מצד בעלה – איזה חבר מהעבודה, אפילו לא הבנתי מי הוא ולמה הוא בא. הוא ישב שם מכובד, בחולצה, שיבה יפה, דיבר בביטחון. בגיל שלי, את מבינה, כבר לא מקבלים עשרים מחמאות ביום, והנה גבר ניגש, מוזג לי יין, שואל על העבודה, צוחק מהבדיחות שלי. הראש הסתחרר, מה יש להסתיר.
התחלנו להתכתב, אחר כך להיפגש. הוא חיזר יפה – מסעדות, פרחים, התקשר כל ערב “איך עבר היום, יקירתי”. אני, שוטה מאוהבת, נמסתי לגמרי. אחרי חודש – ממש חודש! – הוא אמר “תעברי אליי, למה שתסבלי”. ובינתיים, בדירה שלי גרו בתי מיכל עם בעלה והנכד איתי, בן ארבע. חשבתי – נו, מה, הדירה שלי לא בורחת, תן לצעירים לחיות בשקט, היום לקנות דירה לילדים זה בכלל מדע בדיוני. חשבתי שאני עושה טוב גם לעצמי וגם להם. עברתי.
שלושת החודשים הראשונים – זאת הייתה אגדה. באמת. הוא הוציא אותי לסרטים, לפעמים בישל בעצמו, אמר “שירה, מגיע לך הכי טוב”. התפארתי בפני כל החברות, אמרתי – הנה, התמזל מזלי בגיל מבוגר, מצאתי את האיש שלי. עכשיו אני נזכרת וחושבת – איזו נאיבית הייתי. אף על פי שאולי לא נאיבית, פשוט לאדם לקראת גיל חמישים וחמש בא להאמין שעוד יכול להיות אושר, את מבינה?
ואז משהו כאילו התהפך. לא מיד, לא ביום אחד – זה התגנב לאט, כמו מים שמחלחלים למרתף. בהתחלה היו אלה הדברים הקטנים. אני עובדת כמוכרת בחנות כלי בית – עומדת כל היום על הרגליים, בערב הגב צורח, הרגליים נפוחות. אני חוזרת הביתה, ויש ערימת כלים מאתמול והיום, כיריים מלוכלכות, כביסה לא מקופלת. אני אומרת – יוסי, אולי אתה לפחות שוטף כלים? והוא מסתכל כאילו ביקשתי ממנו לתרום כליה: “שירה, אני גבר, עבדתי כל היום, היו לי פגישות, משא ומתן. ואת – אישה, התפקיד שלך הוא הבית. ככה אמא שלי חינכה אותי, וככה אני רגיל.”
בהתחלה חשבתי – נו בסדר, גבר מבוגר, הרגלים קבועים, נסתדר. ואז זה התחיל להסלים.
הוא העיר הערות על כל דבר. מרק לא מלוח מספיק – “את בכלל לא יודעת לבשל, אמא לא לימדה אותך?”. חולצה גיהצתי לא כמו שצריך – “הייתה לי אישה שגיהצה מושלם, ואת לא מצליחה בכלום”. הוא השווה אותי לאשתו לשעבר כל הזמן, תמיד לרעתי: היא ניקתה יותר טוב, בישלה יותר טעים, והגזרה שלה הייתה יפה יותר בגילי. את מדמיינת איך זה לשמוע כל יום?
ואז התחילו המבטים והטון הזה. את יודעת, יש הבדל – כשבן אדם פשוט לא מרוצה, וכשהוא בכוונה רוצה להשפיל אותך. אצל יוסי זה היה השני. הוא יכל להסתכל עליי כשאני אחרי משמרת, עייפה, בחלוק, עומדת ליד הכיריים, ולומר: “איזה מראה, פשוט יפהפייה”. או עוד קלאסיקה – חזרתי מהעבודה בערב, בערך שבע, נופלת מהרגליים, והוא ישב על הספה עם שלט ואמר: “נו, שוב לא הספקת לנקות? עצלנית את, שירה, עצלנית בנשמה.” וזאת כשהייתי עובדת יום מלא, והוא, דרך אגב, כבר בפנסיה, יושב בבית כל היום, רק לפעמים עושה איזושהי “ייעוץ” בטלפון.
הכי משפיל היה – הכלים. זה הפך לעינוי אישי שלי. הוא במכוון, אני בטוחה, במכוון השאיר את כל הכלים המלוכלכים אחריו – צלחות, סירים, כפיות בכיור, כאילו בהפגנתיות: הנה, תראי, אפילו לא יעלה על דעתי לגעת בזה. ואם לא הספקתי לשטוף מיד – התחיל מונולוג על איזו מלוכלכת אני, שאצל עקרות בית נורמליות אין בלגן כזה, ושהוא מתבייש אם מישהו ייכנס ויראה כזאת רפת.
כסף הוא מעולם לא נתן לי, למרות שעברתי אליו עם מזוודה אחת בעצם. קניתי מצרכים בעצמי, מהמשכורת שלי כמוכרת – ומשכורת כזאת, את יודעת, לא אולימפית. בינתיים הוא יכל לקנות לעצמו טלפון חדש או לנסוע עם חברים לדיג, בלי למצמץ. ואם אמרתי שאין לי מספיק לאוכל החודש – שמעתי בתשובה משהו כמו “נו, מה ציפית, לא חתמתי על לפרנס אותך, תחיי לפי האמצעים שלך”.
היו גם מילים שעדיין מסתובבות לי בראש כשאני נזכרת. פעם אחת ביקשתי עזרה להעלות שקיות כבדות מהרכב לדירה – קומה חמישית, מעלית לא עבדה. הוא אמר: “כואב לי הגב, אני לא סבל, את קנית שקיות כאלה, את מסתדרת”. והגב שלו, מה שמצחיק, עבד מצוין כשהוא הלך לדיג עם ציוד כבד.
הכי מוזר – הוא ידע להיות מקסים בחברה. נגיע לביקור אצל חברים שלו – הוא כזה ג’נטלמן, מושיט יד, אומר מחמאות: “שירה שלי”, “ידיים של זהב”, הכל כזה. וברגע שהדלת נסגרה – שוב הפנים הקפואות, המזלזלות. ואת מבינה שאף אחד לא יאמין לך אם תספרי, כי כולם רואים רק את המסכה.
התחלתי לשים לב שאני מאשימה את עצמי. חשבתי – אולי אני באמת עקרת בית גרועה, אולי אני לא משתדלת מספיק, בגלל זה הוא מגיב ככה. זה מה שהכי מפחיד אותי כשאני נזכרת – כמה מהר התחלתי להאמין למה שהאדם שלידי אומר, גם אם זה נשמע מטורף ולא הוגן. כאילו טיפה אחר טיפה הוא קירקם לי את הביטחון העצמי, ואני לא שמתי לב שנשארתי בלעדיו בכלל.
היה מקרה – חליתי, חום של שלושים ושמונה מעלות, שוכבת כמו סמרטוט. והוא מסתובב בדירה ואומר: “נו, עכשיו מי יבשל, מי ינקה, נוח לך לחלות, כמובן.” שכבתי וחשבתי – אלוהים, האם זה נורמלי שבן אדם מדבר ככה אליך כשאת מרגישה רע?
הבת שלי, מיכל, הרגישה שמשהו לא בסדר. התקשרה: “אמא, את נראית עצובה לאחרונה, הכל בסדר איתכם?” ואני התחמקתי – הכל בסדר, פשוט עייפה מהעבודה. היה לי בושה להודות. חשבתי – אני בת חמישים וחמש, אישה מבוגרת, ונפלתי לאותה סיפור כמו שוטה בת שמונה עשרה. מי יודה בזה?
מה ששבר אותי סופית – היה ערב רגיל, חזרתי מהעבודה, רגליים הומות, ראש מתפקע. נכנסתי למטבח – ושם נשאר מהבוקר מחבת עם שומן, כוסות, פירורי לחם על כל השולחן, ויוסי יושב בסלון, צופה בטלוויזיה. שתקתי, בלי שערורייה, פשוט אמרתי: “יוסי, אולי אתה פעם אחת תשטוף אחריך? הרגע חזרתי מהעבודה, תן לי חמש דקות לנשום.” והוא קם, נכנס למטבח, מסתכל על המחבת, אחר כך עליי ואומר – רגוע, אפילו בחיוך: “שירה, בשביל זה את פה. לבשל, לנקות, לשרת את הבית. אם זה לא מוצא חן בעינייך – הדלת פתוחה, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח.”
וברגע הזה, משהו בתוכי ניתק. לא דמעות, לא היסטריה – פשוט בהירות קרה. הבנתי: הנה, הכל נאמר במילים מפורשות. אני פה לא כאישה אהובה, לא כבת זוג – אני פה כמשרתת, שאפשר להשפיל מתי שרוצים, והיא עוד תצא אשמה.
לא ניסיתי להוכיח שום דבר, להתווכח, לדרוש התנצלויות. בשתיקה הלכתי לחדר, שלפתי את המזוודה – אותה אחת שהבאתי לפני שנה וחצי – והתחלתי לארוז. בהתחלה הוא לא האמין, חשב שאני עושה הצגות, כמו תמיד, ואחרי שעה אתקרר. אחר כך, כשראה שאני רצינית, התחיל להתחנף – “נו, סליחה, לא התבטאתי נכון, בואי נדבר”. אבל כבר החלטתי לעצמי הכל. יותר מדי הצטבר, יותר מדי נאמר, שערב אחד לא יכסה הכל.
התקשרתי למיכל, אמרתי – אני באה הביתה, אספר הכל, אל תפחדי. היא כמובן הופתעה, אבל לא שאלה מיליון שאלות מיד, פשוט אמרה: “אמא, בואי, נסתדר.” החתן שלי, איתמר, אפילו עזר לי להעלות את הדברים, לא אמר מילת ביקורת, להיפך, הכין תה ואמר: “שירה, את בבית, וזהו.”
עכשיו, אחרי שחלף זמן, אני חושבת על השנה וחצי האלה כמו על איזה חלום מוזר, שממנו התעוררתי לאט. הכי כואב – לא שהוא התברר ככזה. אנשים שונים, הכל יכול להיות. הכי כואב – שבמשך כל כך הרבה זמן הרשיתי לעצמי להאמין שמגיע לי יחס כזה. שאישה בוגרת, עצמאית, פתאום נעלמה לתוך דעה של מישהו אחר עליה עד כדי כך ששכחה – שיש לה דירה משלה, חיים משלה, ראש משלה על הכתפיים.
אם פתאום מישהו יגיד לך שאהבה זה כשמעריכים אותך רק על הבישולים והניקיון, והמילים “תודה” ו”בבקשה” בכלל לא קיימות באוצר המילים של בן אדם – ברחי. ברחי, גם אם את בת חמישים וחמש, גם אם נדמה לך שמאוחר להתחיל מחדש. אף פעם לא מאוחר לחזור לעצמך.
זאת הווידוי שלי. לא הסיפור הכי שמח, אבל כן אמיתי. ואת יודעת מה הכי חשוב? לא הפסקתי לאהוב את האהבה כשלעצמה. אני פשוט יודעת בדיוק איך היא לא צריכה להיות.
