נועה לא חיה. היא פשוט שרדה.
שבעים ושתיים שנה, דירת חדר בפאתי תל אביב, קצבת זקנה שמהעשרים לחודש נשארו ממנה גרושים. ושקט.
לפני חצי שנה יוסי הלך. לא לאישה אחרת – פשוט הלך. בשקט, בשינה, אפילו לא נאנח. נועה התעוררה בבוקר והוא כבר קר. והיד שלו היתה מונחת על קצה המיטה כאילו רצה להגיע ולא הספיק.
הבת מאיה הגיעה מתל אביב להלוויה, שהתה שלושה ימים, השאירה על המקרר כדורים ללחץ דם ונסעה, וזרקה בסוף: “אמא, תתקשרי אם צריך.” נועה לא התקשרה. ומאיה התקשרה. פעם בשבועיים, בדיוק לפי שעון.
– אמא, מה שלומך?
– בסדר.
– טוב. נשיקה.
זה כל השיחה. כל הקשר. כל המשמעות.
נועה הלכה לחנות. לבית המרקחת. לפעמים למרפאה, שם מדדו לה לחץ דם ואמרו “תשתדלי לא להתרגש”. היא לא התרגשה. היא בכלל לא הרגישה כלום. כמו רהיט. כמו הארון הישן הזה במסדרון שיוסי תמיד התכוון לזרוק, אבל לא זרק.
ביום ההוא, רגיל, נובמברי, עם שמיים נמוכים וגשם דק, נועה חזרה מהמרפאה. לחץ הדם שוב קפץ. הרופא הניד בראשו, רשם מרשם נוסף. נועה תחבה אותו לכיס ואפילו לא הסתכלה.
ליד פחי האשפה משהו זז.
חתולה. רזה, תלת־צבעונית, עם אוזן קרועה. ישבה ממש על האספלט הרטוב והביטה בנועה. לא בתלונה, לא. לא מבקשת. אלא איכשהו… מעריכה. כאילו שוקלת: זאת או לא זאת?
נועה עברה לידה.
החתולה קמה והלכה אחריה. בשתיקה. לא מיאה, לא רצה לפנים, פשוט צעדה שלושה צעדים מאחור, כמו צל.
נועה הסתובבה ליד הכניסה.
– תתרחקי ממני.
החתולה ישבה. מצמצה. ונשארה לשבת.
נועה עלתה לקומה השלישית שלה, סגרה את הדלת, הדליקה את הקומקום. עמדה ליד החלון – למטה, על הספסל ליד הכניסה, ישבה אותה חתולה.
חתולה מטורפת.
בבוקר נועה פתחה את הדלת וכמעט מעדה. על המחצלת, מכורבלת בכדור, ישנה אותה חתולה. איך הגיעה לקומה שלישית – לא ברור. אבל שכבה כאילו זה בדיוק המקום שלה.
– נו, מה לעשות איתך? – שאלה נועה.
החתולה פתחה עין אחת. וסגרה שוב.
כאילו התשובה הייתה ברורה.
נועה לא הכניסה אותה. טוב, בדיוק היא חשבה ככה.
פשוט הוציאה צלוחית עם חלב. פשוט השאירה את הדלת פתוחה, כי מחניק, נובמבר, והרדיאטורים מחממים כמו משוגעים. והחתולה פשוט נכנסה.
נועה עמדה במסדרון והסתכלה איך הפרצוף הרזה והחצוף הזה מרחרח את הפינה במסדרון. אחר כך המטבח. אחר כך הסלון. ופתאום עצרה.
כורסתו של יוסי. ישנה, שקועה, עם משענות ידיים שחקוקות. אותה אחת שבה ישב כל ערב, לחץ על השלט ואמר: “נועה, תראי מה עושים.” נועה חצי שנה עקפה את הכורסא הזו במסלול עקיף. לא יכלה לשבת בה, ולא יכלה לזרוק. היא עמדה כמו אנדרטה. כמו חור בחדר.
החתולה קפצה. הסתובבה בשקע ונשכבה. התכרבלה, כיסתה את האף בזנב.
והחלה לגרגר.
לנועה רעדו השפתיים. היא רצתה לצעוק: “רידי משם!” אבל הגרון התכווץ, ובמקום צעקה יצא משהו צרוד, לא ברור. היא התיישבה על הספה והביטה הרבה זמן איך החתולה ישנה בכורסה של בעלה.
– תליני לילה, – אמרה נועה בצרידות. – מחר אני אוציא אותך.
מחר היא לא הוציאה. וגם מחרתיים לא. החתולה נשארה.
היא קראה לה מיצי.
– מיצי, בואי תאכלי, – אמרה נועה, שמה על הרצפה צלוחית.
מיצי אכלה. והביטה בנועה מלמטה למעלה באותו מבט. מעריך. רגוע. מבט של מי שיודע משהו שעוד לא הבנת.
אחרי שבוע נועה קנתה אוכל. הזול ביותר, בחבילה צהובה, במבצע. עמדה בחנות חיות והרגישה כמו אידיוטית. המוכרת, נערה כבת עשרים, עם ציפורניים ורודות, שאלה:
– איזה גזע?
– לא גזעית. נדחפה, – גמגמה נועה ויצאה בלי להיפרד.
אחר כך קנתה ארגז חול. אחר כך קערה. רגילה, קרמית, כי מהצלוחית מיצי תמיד שפכה. אחר כך לוח גירוד במאה תשעים שקל, כי החתולה התחילה לגרד את פינת הספה, והספה היא הדבר היחיד שהיה לנועה במצב סביר.
“זמני, – חזרה לעצמה. – הכל זמני.”
אבל החיים כבר השתנו. בלי לשים לב, בחשאי, כמו מים שחופרים באבן.
קודם נועה התעוררה בתשע, שכבה והביטה בתקרה. עכשיו – בשבע וחצי מיצי ישבה ליד הכרית, הביטה בפנים ושתקה. לא מיאה. פשוט ישבה וחיכתה. ומההמתנה השקטה הזו היה אי־אפשר לא לקום.
נועה קמה. הלכה למטבח. מזגה אוכל. הדליקה קומקום. ופתאום גילתה שהיא כבר עשר דקות עומדת ליד החלון ומביטה בחצר. סתם. לא חושבת על לחץ דם, לא חושבת על קצבה, לא חושבת על יוסי.
בערבים נעשה אפילו יותר מעניין. קודם נועה הדליקה טלוויזיה – לא כדי לראות, אלא כדי לא לשמוע את הדממה המתה. קולות מהמסך מילאו את הריק, ונדמה שאת לא לבד. עכשיו מיצי נשכבה לידה על הספה, ליד הירך, וגרגרה. בשקט, בקביעות, כמו מנוע קטן. ונועה בפעם הראשונה מחצי שנה כיבתה את הטלוויזיה.
השקט לא היה מפחיד. שקט עם גרגור – זה שקט אחר לגמרי.
היא תפסה את עצמה מדברת עם החתולה. לא מקשקשת, לא, נועה בכלל לא ידעה לקשקש, אפילו עם מאיה בילדות. פשוט דיברה. כמו עם בן אדם.
– שוב לחץ דם מאה שישים. הרופאה הזאת, שרה, מסתכלת עלי כמו על מתה. ואני, אולי עוד אחיה. למרות כולם אחיה.
מיצי מצמצה.
– מאיה התקשרה. שוב אותו דבר: “אמא, מה שלומך?” ומה שלומי? כלום. אם כי… קודם – כלום. ועכשיו… עכשיו אני לא יודעת.
החתולה התחככה בראשה בכף ידה. ונועה השתתקה, כי שוב נהיה צר בגרון.
השכנה חנה באה לתה, ראתה את מיצי וטפחה בידיה:
– נועה! אמרת שאף פעם, בשום אופן!
– אני עדיין אומרת – זה זמני.
– אה, זמני, – חייכה חנה, מביטה איך החתולה מתחככת ברגליה של נועה. – יש לך אוכל בשלושה מקומות, קערה קרמית ולוח גירוד. מאוד זמני.
נועה סובבה את פניה לחלון, שחנה לא תראה שהיא מחייכת. פעם ראשונה מחצי שנה.
אחר כך מאיה התקשרה. נועה לא הבינה למה סיפרה על החתולה. זה פשוט יצא. אולי רצתה לשתף – בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היה לה במה לשתף.
– אספת חתולה? – חזרה מאיה. – טוב, לפחות איזו עיסוק, אמא.
איזו עיסוק.
נועה הניחה את השפופרת והרגישה כעס. אמיתי, חם, חי. לא עלבון – עלבון היה מוכר, צמרירי, חסר צורה. אלא כעס. כזה שבא לדפוק באגרוף על השולחן ולהגיד: “את בכלל מבינה?!”
בדצמבר הכול התפרק.
מיצי התחילה לאכול פחות. קודם נועה לא שמה לב – נו, לא סיימה, קורה. אחר כך לא נגעה בכלל. הקערה עמדה מלאה מבוקר עד ערב, והאוכל התייבש בגבשושית חומה. מיצי שכבה בכורסה של יוסי וכמעט לא זזה. רק נשמה – בתדירות, בדקות, כאילו חסר לה אוויר.
– היי, – נועה כרעה על ברכיה, הביטה לחתולה בעיניים. – מה קורה איתך?
מיצי מצמצה. והפנתה את הפרצוף לקיר.
לנועה נפל משהו בפנים.
היא מעולם לא הייתה אצל וטרינר. יוסי החזיק כלב בילדותו, אבל נועה – לא, אף פעם, היא בכלל לא הבינה אנשים שסוחבים חיות לרופאים, מבזבזים כסף, עצבים. “לבני אדם אין מספיק לטיפולים,” אמרה פעם. עוד לא מזמן אמרה.
ועכשיו עמדה במסדרון עם כלוב נשיאה בידיים. את כלוב הנשיאה קנתה אתמול. ארבע מאות שקל במבצע – פלסטיק, עם סורג מרופט. דחפה לתוכו את מיצי, והחתולה לא התנגדה. זה היה הדבר הכי מפחיד. קודם הייתה שורטת, מתפתלת, שורקת, ועכשיו שכלה כמו סמרטוט והביטה.
המרפאה הווטרינרית “חי” בנווה שאנן. קטנה, צפופה, מריחה מתרופות ומפרווה רטובה. נועה ישבה על כיסא פלסטיק, לחצה את כלוב הנשיאה לברכיה, והרגישה לא במקום. מסביב מבקרים צעירים, עם כלבים גזעיים, עם חתולים פרוותיים בתיקים יקרים. והיא – גמלאית במעיל ישן, עם כלוב מרופט, שבתוכו שכבה חתולה לא גזעית עם אוזן קרועה.
הרופא היה צעיר. ממש ילד, כבן שלושים, עם משקפיים וחלוק כחול. קראו לו ד”ר אמיתי, אבל הוא אמר בעצמו: “אפשר אמית.” בדק את מיצי, מישש את הבטן ושתק. הפנים השתנו.
– מה? – שאלה נועה.
– צריך לעשות אולטרסאונד.
הוא עשה. הרבה זמן העביר גשוש על בטנה של מיצי, לחץ על עכבר, קימט את המצח. אחר כך פנה לנועה ודיבר בזהירות, כמו שמדברים עם מי שמרחמים עליו:
– יש לה גידול. בחלל הבטן. צריך ניתוח. אם לא – חודשיים־שלושה, אולי קצת יותר.
– כמה זה יעלה? – שאלה נועה.
– עשרים ושמונה אלף שקל. עם הרדמה, עם טיפול אחרי ניתוח.
נועה הנהנה, לקחה את כלוב הנשיאה ויצאה.
עשרים ושמונה אלף שקל. קצבתה. כולה. בלי שארית.
היא ישבה על ספסל ליד המרפאה. דצמבר, קור אימים, אצבעות קופאות. מיצי בכלוב – שקטה, ללא תנועה, רק העיניים נוצצות דרך הסורג. מביטה. לא מבקשת, לא מתלוננת, פשוט מביטה.
נועה הוציאה טלפון והתקשרה למאיה. צלצול, שני, שלישי.
– אמא, אני בעבודה, תעשי מהר.
– מאיה, אני צריכה עזרה. החתולה צריכה ניתוח. עשרים ושמונה אלף שקל.
שקט. אחר כך אנחה. וקול שממנו נהיה לנועה קר יותר מרוח דצמבר:
– אמא, את רציניית? עשרים ושמונה אלף על חתולה חסרת בית?
– היא לא חסרת בית. היא שלי.
– אמא. זאת חתולה. סתם חתולה. אם תמות, תיקחי אחרת. יש מלא בחצר.
נועה עצמה עיניים. פתאום ראתה בבירור, כמו תמונה – את יוסי בכורסה. איך הוא מחליף ערוצים ואומר לה: “נועה, את האדם הכי עקשן עלי אדמות. אם את מחליטה, את מזיזה הרים.” הוא חזר על זה כל כך הרבה שהיא כעסה. ועכשיו הייתה נותנת הכל כדי לשמוע עוד פעם.
– אמא? את שומעת?
– שומעת, – אמרה נועה. – תודה, מאיה.
וניתקה.
שלושה ימים היא חשבה. שלושה ימים – זה הרבה כשמישהו גוסס לידך.
מיצי שכבה בכורסה ונמסה. כמו נר. אכלה כפית. שתתה מעט. הפסיקה לגרגר. נועה ישבה לידה, על הרצפה, על שמיכה ישנה, וליטפה את ראשה של החתולה – קלות, בקצות האצבעות.
– אמרתי שאת שלי. שלי את.
ביום הרביעי נועה קמה בשש בבוקר. התלבשה. הלכה לדואר. עמדה בתור לקצבה – שלוש זקנות לפניה, כולן עם קבלות, כולן איטיות, כולן נצחיות.
השטרות היו בכיס המעיל, ונועה הלכה ברחוב, לוחצת יד על הצד, כאילו נושאת משהו שביר. במובן מסוים, כך היה.
במרפאה הווטרינרית הניחה את הכסף על הדלפק. ידיים רעדו – מקור או מפחד, לא הבחינה.
– הבאתי את החתולה לניתוח.
אמית הביט בכסף, אחר כך בנועה, שוב בכסף. הנהן. לא אמר מילים מיותרות. רק:
– הפרוגנוזה טובה. אם תעבור את ההרדמה – הכל יהיה בסדר.
אם.
נועה ישבה במסדרון. כיסא פלסטיק, קיר לבן, ריח חיטוי.
היא ניסתה להיזכר מתי חיכתה ככה בפעם האחרונה. נזכרה. לפני עשרים שנה, ביולדות. מאיה ילדה. נועה ישבה במסדרון – בדיוק ככה, על כיסא, לוחצת תיק לחזה וחיכתה. אז הכל נגמר בטוב. תינוקת צרחה, והעולם השתנה.
הדלת נפתחה. יצאה אחות – צעירה, בירוק, עם עיניים עייפות.
– את הבעלים של התלת־צבעונית?
– כן, – אמרה נועה וקמה. הרגליים נרדמו, הברכיים חבקו.
– הכל בסדר. הניתוח עבר. החתולה שלך לוחמת.
נועה הנהנה. לא יכלה להגיד כלום – הגרון נחסם. היא פשוט הנהנה והנהנה, והאחות נגעה בזרועה:
– היי, הכל בסדר איתך?
– כן. כן. הכל בסדר.
את מיצי הוציאו – עטופה בחיתולים, מנומנמת, עם בטן מגולחת ותפר דק. נועה לקחה את כלוב הנשיאה בשתי ידיים, לחצה אותו אליה והלכה ליציאה.
בבית, בפעם הראשונה, הניחה את החתולה על מיטתה. על החצי שיוסי ישן בו. מיצי שכבה על הצד, נשמה בקביעות, והתפר על בטנה הווריד כחוט דק. נועה נשכבה לידה, הניחה כף יד על הצד החם של החתולה ולחשה:
– את שלי.
מיצי החלימה לאט. היממה הראשונה שכבה, אכלה טיפה, הביטה בעיניים מטושטשות. אחר כך התחילה להרים ראש. ואחרי שבוע הגיעה בעצמה לקערה ואכלה הכל. נועה עמדה בדלת המטבח והביטה איך החתולה מלקקת את תחתית הקערה הקרמית, וחשבה: הנה זה, האושר. מטופש, זול, על ארבע רגליים.
בפברואר מיצי חזרה לעצמה. התרוצצה בדירה כמו משוגעת, הפילה את המלחייה מהשולחן, שחקה את הציפורניים בלוח הגירוד – וגם מיד על הספה, כי אופי. נועה קיללה, הניפה מגבת, צעקה: “איזו חיה!”
נועה עצמה חיה כמעט על קוואקר ותפוחי אדמה. חנה הביאה כל יומיים או מרק בצנצנת, או שקית תפוחים – “מיותר, קחי.” נועה ידעה שאין מיותר. שחנה בעצמה סופרת גרושים. אבל לקחה. כי גאווה זה טוב, אבל צריך לאכול.
בסוף פברואר מאיה התקשרה.
– אמא, תבדקי את הכרטיס. העברתי לך. עשרים ושמונה אלף שקל.
נועה השתתקה. אחר כך:
– למה?
– כי. – הפסקה. ארוכה, כבדה. – נתת את כל הקצבה על החתולה. ולא סיפרת לי. חנה התקשרה.
– חנה… – נועה עצמה עיניים.
– אמא, אני לא אמורה לדעת דברים כאלה מהשכנה.
נועה שתקה. לא כי נעלבה – כי לא יכלה לבחור מתוך אלף מילים אפילו מילה אחת נכונה. ובחרה בפשוטה ביותר:
– בואי, מאיה. סתם. פשוט בואי.
שקט. שנייה, שתיים.
– אבוא, אמא. בשבת.
נועה הניחה את השפופרת. עמדה. אחר כך התיישבה בכורסה של יוסי – בפעם הראשונה מכל הזמן הזה. פשוט ישבה. ושום דבר לא קרה. רק השקע במושב היה קצת גדול לה.
מיצי קפצה לברכיה, נגחה במצחה בכף היד והחלה לגרגר – בקול רם, כך שהרטט הדהד אי־שם בפנים.
מחוץ לחלון ירד שלג. נועה ישבה והתפעלה. לא כי קודם לא היה שלג. אלא כי קודם היא לא הבחינה בזה.
