נועה ישבה במטבח, אוחזת בידיה כוס תה שהתקרר. מולה מונחת מחברת מלאה בתאריכים, והיא בוהה במספרים האלה כבר עשרים דקות בלי יכולת לזוז.
כי יותר מדי דברים התחברו פתאום.
כל שיחה שלו, כל הודעה, כל “בואי נדבר” פתאומי נפלו בדיוק לאותה תבנית. נועה לא ראתה את זה בהתחלה. לקחו לה גירושים, כמעט שנתיים ולילה אחד לבן עם מחשבון.
בהתחלה בכלל לא חשבה לספור.
הם גרו יחד תשע שנים. נועה ויובל נפגשו במסיבת יום הולדת של חברה משותפת, כששניהם היו בני עשרים ושש. הוא עבד אז כמנהל פרויקטים בחברת בנייה בתל אביב, היא ניהלה חשבונות במשרד קטן ברמת גן. סיפור רגיל לכאורה. אנשים רגילים לכאורה.
החתונה הייתה אחרי שנה. בלי יותר מדי פומפיה, באולם קטן בפתח תקווה לעשרים איש. נועה תפרה לבד את השמלה, כי בחנויות שום דבר לא מצא חן בעיניה. יובל צחק ואמר שהיא פרפקציוניסטית.
ואז הגיעו הימים הרגילים.
יעל נולדה בשנה השנייה לנישואים. נועה יצאה לחופשת לידה, יובל קיבל קידום. היה כסף, אבל הזמן שלו למשפחה הלך והתמעט. איחורים בעבודה הפכו להיעדרויות ליליות. מסיבות משרד נמשכו עד הבוקר.
נועה סבלה. נדמה לה שכך אצל כולם. אמא תמיד אמרה: “גבר עובד, אז הוא מפרנס את המשפחה. מה עוד את רוצה?”
אבל בשנה החמישית נועה התחילה לשים לב לדברים שפעם התעלמה מהם. בושם חדש. סיסמה בטלפון שלא הייתה קודם. ההרגל המוזר הזה לצאת למרפסת כשהוא מקבל שיחה.
היא לא עשתה סצנות. פשוט שאלה אותו ישירות יום אחד.
יובל שתק חמש שניות. ואז אמר: “נועה, את מדמיינת.”
והיא האמינה לו. עוד ארבע שנים.
הגירושים קרו כשיעל הייתה בת שבע וחצי. לא בגלל בגידה, או לפחות לא ישירות. נועה מצאה התכתבות במקרה, כשיובל השאיר את הטאבלט על שולחן המטבח. היה שם לא הרבה: איזו בדיחה, לבבות, תמונה של אישה בשמלה אדומה על רקע הים בהרצליה.
אבל זה הספיק.
היא לא צרחה. לא בכתה מולו. פשוט אמרה: “אני רוצה להתגרש.” ויובל, להפתעתה, לא התווכח.
אחר כך נועה הבינה: הוא לא התווכח לא בגלל שכיבד את ההחלטה שלה. פשוט היה לו לאן ללכת.
הוא ארז תוך סוף שבוע ושכר דירה בשכונה הסמוכה.
החודשים הראשונים היו הכי קשים. יעל שאלה למה אבא לא גר בבית. נועה חיפשה מילים שלא יפגעו בבת ולא יהפכו את יובל לגיבור ש”רק התעייף”. זה היה כמו ללכת בשדה מוקשים בחושך.
ואז נהיה קל יותר. לאט, בלי לשים לב, כאילו מישהו מסיר כל יום אבן אחת מהכתפיים שלה. נועה מצאה עבודה חדשה, התחילה ללכת לבריכה בימי שלישי, פיתחה הרגל לשתות קפה על האדן כל בוקר.
החיים בלי יובל היו רגועים. וזה הפחיד אותה.
כי איפה שהוא בפנים, נועה ציפתה שבלעדיו הכל יתפרק. שהיא לא תצליח לבד. שיעל תסבול. אבל הילדה הסתגלה מהר יותר מהאמא. מצאה חברות בחצר, נרשמה לחוג ציור, הפסיקה לשאול על אבא כל ערב.
השיחה הראשונה מיובל הגיעה ארבעה חודשים אחרי הגירושים. קול שקט, קצת מתנצל, כאילו התאמן על הטון הזה מראש.
“נועה, חשבתי על זה. אולי מיהרנו יותר מדי?”
היא התבלבלה. לא ציפתה. אמרה משהו כמו “בוא לא עכשיו” וניתקה. כל הערב הסתובבה בדירה בלי מצוא מקום.
אבל לא התקשרה בחזרה.
שבוע אחר כך הוא כתב. הודעה ארוכה על כמה שהוא מתגעגע ליעל, לבית, לעוגות התפוחים שלה. נועה קראה פעמיים. בפעם השלישית הפסיקה.
ואז הוא נעלם. לחודשיים. בלי שיחה, בלי הודעה. דממה.
ופתאום, בסוף נובמבר, שוב: “היי. מה שלום יעל? אפשר לבוא?”
אחר כך נועה ראתה אצל מיכל צילום מסך: יובל בדיוק רב עם הבחורה הג’ינג’ית ההיא מהגן. לא נפרד סופית, אבל נעלם מהתמונות שלה לשבוע.
נועה אישרה. הוא הגיע עם דובי ענק, קופסת שוקולדים והפרצוף הזה שהיא קראה לו “מצב אבא טוב”. ישב שעה, שיחק עם יעל, התעכב בדלת.
“אני מתגעגע, נועה. באמת.”
היא סגרה את הדלת ונצמדה אליה מהצד השני. הלב דפק. אבל משהו מנע ממנה לשמוח מהמילים האלה.
הסבב השני קרה בפברואר. הוא התקשר מאוחר, בערך אחת עשרה בלילה. קול אחר, מתוח.
“נועה, אני צריך לדבר איתך. ברצינות.”
הם נפגשו בבית קפה ליד התחנה המרכזית. יובל הזמין שני קפה שחור והתחיל לדבר על זה שטעה. שהאישה ההיא לא הייתה שום דבר. שהוא הבין: משפחה זה הדבר הכי חשוב.
נועה הקשיבה. הנהנה. חשבה, אולי באמת לנסות שוב?
אבל שלושה ימים אחר כך מיכל שלחה לה צילום מסך. יובל עדכן סטטוס בפייסבוק: “בזוגיות”. תמונה עם בלונדינית על הקרח בגן העיר.
השיחה מפברואר איבדה משמעות. נועה מחקה את המספר שלו מהמועדפים.
במאי הוא הופיע שוב. פרחים, התנצלויות, הבטחות, בדיוק אותו סט, רק הזר היה אחר.
הרביעי, בספטמבר. הודעת קול של שש דקות: “אני השתניתי, באמת.”
החמישי, בערב ראש השנה. כרטיס ברכה ליעל ופתק לנועה: “את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים.”
היא אפילו שמה את הפתק בתיקיית המסמכים. לא כי האמינה לגמרי. אלא כי חלק ממנה עדיין רצה הוכחה שהיא הייתה חשובה לו.
ובכל פעם בין הופעה להופעה הייתה הפסקה של חודשיים-שלושה.
נועה לא ייחסה לזה חשיבות. או יותר נכון, לא רצתה לייחס. עד שיום אחד בלילה היא פתחה את המחברת.
זה קרה באביב הבא, בחודש מרץ. יעל נרדמה מוקדם, בדירה שקט. נועה גללה הודעות ישנות ופתאום התחילה לרשום תאריכים. סתם ככה, מתוך סקרנות.
השיחה הראשונה: 12 באוקטובר.
סבב שני: סוף נובמבר.
שלישי: 13 בפברואר. לא, לא ט”ו באב. יום לפני.
רביעי: 8 במאי.
חמישי: 22 בספטמבר.
שישי: 28 בדצמבר.
היא הביטה בתאריכים וניסתה למצוא דפוס. חגים? כמעט לא. ימי הולדת? גם לא.
ואז היא נזכרה בדבר אחד.
באוקטובר מיכל סיפרה שהיא ראתה את יובל לבד בבר בדרום תל אביב. קודר. בפברואר הוא התלונן על “תקופה קשה”. במאי כתב ש”נמאס לו מהכל”. בספטמבר ביקש עצה “איך להמשיך הלאה”.
נועה פתחה את החשבון שלו. גללה את הפוסטים. והתחילה לשרטט קווים.
אוקטובר. תמונה עם הג’ינג’ית בגן. פוסט אחרון איתה: תחילת אוקטובר. שיחה לנועה: 12 באוקטובר.
פברואר. בלונדינית מהקרח. תמונה משותפת אחרונה: 10 בפברואר. פגישה עם נועה: 13 בפברואר.
מאי. בלי תמונות עם נשים. אבל חבר של יובל העלה סטורי עם הכיתוב “יובל שוב רווק”. תאריך: 5 במאי. פרחים מנועה: 8 במאי.
ספטמבר. בחורה חדשה, ברונטית. תמונות יחד מאמצע הקיץ. אחרונה: 18 בספטמבר. הודעת קול מיובל: 22 בספטמבר.
דצמבר. אין תמונות עם אף אחד מאז נובמבר. כרטיס ליעל: 28 בדצמבר.
נועה הניחה את העט על השולחן.
שש פעמים. שש חזרות אחרי פרידות של אחרים, ריבים או כישלונות. שש שיחות אליה. הפער בין האירועים: יומיים עד כמה ימים.
הוא לא בחר בה. הוא נזכר בה כשאחרים הפסיקו לבחור בו.
היא ישבה במטבח עד שתיים בלילה. התה מזמן התקרר. מחוץ לחלון רעמו מכוניות, ואי שם רחוק נבח כלב.
הכי פוגע לא היה שיובל שיקר. לזה היא כבר התרגלה. פוגע היה שהיא כל פעם האמינה. חשבה, “אולי הפעם זה אמיתי?”
כי הוא ידע אילו מילים להגיד. ידע ש”אני מתגעגע לריח של העוגות שלך” יפגע בדיוק במטרה. שהודעה קולית של שש דקות עם דמעות כמעט תגרום לה להתרכך. שיעל היא הקלף שכמעט תמיד עובד.
והוא השתמש בזה. אולי לא התיישב בכוונה ובנה תוכנית. אבל הרגל לפעמים קשה יותר מכוונה רעה. כמו מישהו שיודע שתמיד יש מרק חם במקרר. לא כי הוא מעריך. אלא כי הוא רגיל.
נועה נזכרה שאמא אמרה פעם: “גבר חוזר למקום שמחכים לו.” אז זה נשמע נבון. עכשיו זה נשמע כמו פסק דין.
כי לפעמים לחכות זה להיות שדה תעופה חלופי. מקום שנוחתים בו כשכבר אי אפשר לטוס לשום מקום אחר.
בבוקר היא התקשרה למיכל.
“מיכל, גיליתי משהו. על יובל.”
מיכל הקשיבה בשקט. ואז אמרה: “נועה, אני ראיתי את זה כבר לפני שנה. אבל לא היית מאמינה לי.”
ונועה לא התווכחה. כי מיכל צדקה. לפני שנה היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה היא עוד קיוותה.
ועכשיו, בהביטה במחברת המלאה בתאריכים, היא חשה שקט מוזר. לא כעס, לא פגיעה. בדיוק שקט. כאילו מישהו סוף סוף הדליק אור בחדר שהיא ישבה בו זמן רב ופחדה להביט לפינות.
היא ראתה הכל בבירור. בלי אשליות, בלי תקווה, בלי התחושה המעצבנת הזאת של “אולי”.
יובל התקשר באפריל. כמעט כמו לפי לוח זמנים.
“נועה, היי. תקשיבי, חשבתי…”
היא לא נתנה לו לסיים.
“יובל, ספרתי את התאריכים. של כל השיחות שלך אליי. והשוויתי לפרידות שלך. יודע מה יצא?”
שקט בקו. שניה. שתיים. חמש.
“על מה את מדברת?”
“על זה שאתה מתקשר אליי כל פעם יומיים-שלושה אחרי שעוזבת אותך עוד אחת. חמש פעמים מתוך חמש, יובל. זה לא צירוף מקרים.”
הוא התחיל לומר משהו על “את לא מבינה נכון” ו”אני באמת מתגעגע”. נועה הקשיבה לקול שלו וחשבה על זה שפעם האינטונציות האלה עבדו בלי כישלון. הרעד הקל הזה, ההפסקה לפני המילה “באמת”, האנחה השקטה.
היא חייכה.
“יובל, אל תתקשר אליי יותר. עם יעל תדבר, זה שלכם. אבל אליי אל תתקשר.”
“לעניינים של יעל תכתוב בוואטסאפ. בקצור ובעניין.”
ולחצה על ניתוק.
הטלפון נחת על השולחן. נועה הביטה בו כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. מלבן שחור קטן שהחזיק אותה קשורה במשך שלוש שנים.
יעל יצאה מהחדר שלה, מנומנמת, בפיג’מה עם דינוזאורים.
“אמא, עם מי דיברת?”
“עם אבא. אבל כבר סיימנו לדבר.”
היא הרימה את הבת על הידיים, ויעל חיבקה אותה סביב הצוואר. מהילדה הריח שמפו תינוקות ומשהו חם, ביתי.
מחוץ לחלון התחיל אפריל. העצים כבר הלבינו. נועה עמדה באמצע המטבח עם הילדה בידיים וחשבה: דבר מוזר. כל הזמן הזה היא חיכתה שיובל יחזור. והתברר שכל מה שהיה צריך זה לספור.
את המחברת עם התאריכים היא לא זרקה. שמה במגירה העליונה של הארון, מתחת לערימת מגבות. לא כתזכורת לכאב. כהוכחה שמספרים לפעמים כנים יותר ממילים.
וכשחודש אחר כך דנה מהעבודה שאלה אם נועה רוצה להכיר “בחור נהדר, גרוש, שני ילדים”, נועה צחקה.
“דנה, תני לי לפחות חצי שנה. רק עכשיו למדתי לספור לא הבטחות של אחרים, אלא הפסדים של עצמי.”
היא הלכה הביתה דרך הגן הציבורי, ליד מגרש המשחקים שבו יעל התנדנדה בנדנדה. השמש שקעה מאחורי גגות הבתים, וצללי העצים נמתחו על האספלט בפסים ארוכים.
נועה שלפה את הטלפון. פתחה את אנשי הקשר. מצאה “יובל” ולחצה “חסום” לשיחות אישיות. אחר כך פתחה את הוואטסאפ והשאירה רק את הצ’אט על יעל.
האצבע לא רעדה.
זה היה הדבר הכי טוב שעשתה מאז הגירושים.
