שמעון ישב על הכיסא בסלון, מביט מבעד לחלון. למטה, בחצר, יונים התקוטטו על פיסת חלה שנפלה. ושמעון הביט בחתול. שבע שנים הם גרים יחד, אם לא סופרים את תמר, אשתו, ואת נועה, הבת. אבל החתול מיצי היה שלו בלבד. מהיום הראשון, כשהוא היה בן שלושה חודשים, כדור פרווה קטן שננעץ בסוודר שלו ונרדם בכיפת המרפק.
תמר בישלה מרק עוף, וריח של שמיר ולימון נדף ברחבי המטבח. נועה, בת שתים־עשרה, ישבה ליד השולחן, העבירה אצבע על המסך של הטלפון. ערב שישי רגיל, כמו שהיו מאה לפניו ויהיו עוד מאה אחריו. אבל שמעון שם לב שהבת מביטה באמא במבט מחכה. ותמר, שבחשה במרק, הנהנה לה בסתר, כאילו סיכמו משהו מראש.
– אבא, – פתחה נועה בקול הזה שמבקשים בו טלפון חדש או אישור לישון אצל חברה.
שמעון הניח את העיתון.
– נו?
– אצל מיכל החתולה המליטה. ואף אחד לא רוצה לקחת גורה אחת. היא צולעת קצת, הרגל הקדמית עקומה. רוצים… טוב…
היא לא סיימה, אבל היה ברור. שמעון הביט בתמר. תמר ערבבה את המרק במרץ, למרות שלא נשאר מה לערבב.
– לא, – אמר. לא בכעס, לא בחומרה. פשוט אמר.
– אבל למה?
– כי יש לנו את מיצי. הוא בן שבע, רגיל להיות לבד. תביאו עוד אחד, יתחילו ריבים, סימוני טריטוריה, עוד פרווה. אני נגד.
נועה הביטה באמא. תמר כיבתה את האש מתחת לסיר והתיישבה ליד בעלה.
– שמעונ’ה, הגורה בת שלושה חודשים. הרגל לא התאחיתה כמו שצריך. אם לא יקחו אותה, מיכל תביא אותה לעמותה, ומשם לא מאמצים כאלה.
שמעון הבין. אבל לא הנהן.
– אני נגד, – חזר והרים את העיתון.
***
עבר שבוע. נועה כבר לא ביקשה, אבל בארוחות הערב העבירה לו לחם בשתיקה. ותמר הפסיקה לשאול איך היה בעבודה. שמעון הרגיש את זה כמו שמרגישים טיוטה: חלונות סגורים, אבל מושך.
ביום חמישי נועה חזרה מבית הספר עם עיניים אדומות. התיק נזרק ליד הדלת, היא נעלמה לחדר. תמר נכנסה אליה, אחרי כעשר דקות יצאה.
– מה? – שאל שמעון.
– מיכל אמרה שמחר בבוקר יביאו את הגורה. נמצאה עמותה בפאתי ראשון, אבל נועה ראתה תמונות משם. כלובים קטנים, איזה מאתיים חתולים, ריח…
תמר לא לחצה. היא פשוט סיפרה והלכה לשטוף כלים.
שמעון נשאר לבד במסדרון. מחדרה של נועה לא נשמע קול, וזה היה גרוע יותר מבכי.
למחרת בבוקר שמעון קם ראשון. הוא קם ככה רק לדייג, והעונה עוד לא התחילה. במטבח דלקה מנורה מעל הכיריים, בחוץ האפיר. הוא משך מעיל, לקח מפתחות של האוטו ויצא.
את הכתובת של מיכל הוא מצא בטלפון של נועה בלילה הקודם, בזמן שהיא ישנה. רשם על פיסת נייר, תחב לכיס המעיל.
ליד הבניין של מיכל הוא חנה וחייג.
– הלו? – קול ישנוני, לא מרוצה.
– זה שמעון, אבא של נועה. הגורה עדיין אצלך?
שתיקה.
– כן… כן, עוד. באחת עשרה יבואו מהעמותה.
– לא צריך. אני אקח. עולה עכשיו.
הוא ניתק וישב עוד דקה באוטו.
מיכל פתחה בחלוק, הושיטה לו קופסת נעליים בשתיקה. בפנים, על מגבת ישנה, ישבה גורה. אפורה, מפוספסת, רזה. הרגל הקדמית נטתה הצידה, כאילו הרכיבו אותה בחיפזון. עיניים צהובות, מפוחדות.
– היא שקטה, – אמרה מיכל. – כמעט לא מייללת. אוכלת הכל. עשויה לארגז.
שמעון הנהן, לקח את הקופסה ונשא אותה לאוטו.
הוא חזר הביתה כשכולם עוד ישנו. הניח את הקופסה על הרצפה במסדרון, הוריד את המעיל. הגורה בפנים לא השמיעה קול. שמעון הציץ: החיה התחפרה בפינה והביטה בו מלמטה למעלה, בלי למצמץ.
– נו, מה אני אעשה איתך? – לחש שמעון.
הגורה הרימה את הרגל העקומה, כאילו רצתה להגיע לאצבע שלו, אבל לא הצליחה. שמעון נאנח. הלך למטבח, מזג בצלוחית חלב. אחר כך נזכר שלגורים אסור חלב, שפך, הוציא מהמקרר עוף מבושל, חתך דק.
כשחזר למסדרון עם הצלוחית, מיצי כבר ישב ליד הקופסה. הביט פנימה. הזנב לא נע, הגב לא התקשת.
הגורה יצאה מהקופסה, צולעת, הגיעה לצלוחית והתחילה לאכול. מיצי נחר והלך לכיסא שלו. בלי ריב, בלי נשיפות.
נועה מצאה את הגורה ראשונה. שמעון שמע מחדר השינה צווחה חנוקה, אחר כך צעדים מהירים, והבת פרצה אליהם עם הגורה בידיים.
– אמא! אמא, מאיפה?!
תמר התיישבה במיטה, פוקחת עיניים מנומנמות. הביטה בגורה, אחר כך בשמעון. הוא שכב, ידיים מאחורי הראש, ובוחן את התקרה בריכוז.
– אבא? – נועה פנתה אליו. הקול רעד. – אתה הבאת?
– אם תצעקו, אחזיר, – גיחך שמעון, בלי להוריד עיניים מהתקרה.
נועה התיישבה על קצה המיטה ובכתה. לא כמו שבוכים בבית ספר מעלבון, אלא אחרת, כשלא יכול להסביר. הגורה בידיה קפאה, נצמדה לסוודר.
תמר לא אמרה כלום. הניחה כף יד על הזרוע של שמעון ולחצה. מהר, קצר. אחר כך קמה והלכה למטבח להדליק קומקום.
לגורה קראו קוקי. נועה רצתה לקרוא לה דוכסית, אבל שמעון אמר: איזו דוכסית, היא מקופסה, תהיה קוקי. וקוקי השתרשה כאילו תמיד גרה כאן. מיצי בשבוע הראשון התעלם ממנה, בשני התחיל לסבול, ובסוף החודש הם ישנו על אותה כורסה. מיצי כתום, חשוב, וקוקי אפורה, עם רגל עקומה, תחובה לו בצד.
שמעון הביט בהם בערבים ושתק. תמר שאלה פעם אחת:
– הרי היית נגד. מה השתנה?
הוא שתק, ליטף את קוקי מאחורי האוזן. היא גירגרה ועצמה עיניים.
– נועה בכתה. ואני שמעתי דרך הקיר. חשבתי: אני מתקן כל דבר בבית, פה אין מה לתקן, רק לקחת ולהביא. פשוט מזה. ואני התעקשתי על מה? על פרווה?
תמר חייכה ולא הוסיפה כלום.
אחרי חצי שנה קוקי גדלה, הרגל נשארה עקומה אבל היא התרוצצה בדירה כמו משוגעת, הפילה כפכפים וקפצה על הארון. מיצי רק ליווה אותה במבט.
ושמעון לפעמים תפס את עצמו שבערב על הספה, מיצי על הברכיים, קוקי ישנה על הכתף, בטלוויזיה משחק כדורגל, והוא לא שמע את התוצאה, כי פחד לזוז.
וזה, אפשר לומר, היה יותר טוב מכל תוצאה.
